אמות-המידה למתן רשות ערעור

סיווג נכס לצורך חיוב בארנונה - כדי לעמוד באמות-המידה למתן רשות ערעור, הבקשה נדרשת לעורר שאלה החורגת מאופן סיווגו של נכס ספציפי - הבקשה נדחתה.

ב- בר"מ 1295/12 {המבקשת: נורקייט בע"מ נ' המשיבים: 1. עיריית פתח תקוה, תק-על 2012(1), 11040 (2012)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים מרכז, אשר קיבל ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית פתח-תקוה בעניין סיווג נכס לצורך חיוב בארנונה. פסק-דין זה כפול.

באזור התעשיה קריית אריה שבפתח תקוה נמצא מתחם של שישה בניינים המכונה פארק אזורים. המתחם מיועד ברובו המכריע לתעשיות טכנולוגיה עילית. בדרך-כלל חברות מהסוג שפועל במתחם מחזיקות בבניין משרדיהן חדר אוכל המיועד לעובדים.

בעלי המתחם דנן החליטו לפעול באופן שונה, לבנות את הנכס נושא הבקשה, כמבנה מרכזי אחד שישמש להסעדת עובדי המתחם. המבקשת היא חברת הסעדה השוכרת ומחזיקה בנכס. עובדי התעשיות זכאים לסעוד בנכס ארוחת צהריים בלבד {לא מוגשות בו ארוחות אחרות}, והתשלום למבקשת נעשה באמצעות חיוב כרטיס מגנטי המונפק לעובדים ומחייב בתשלום את החברות שמעסיקות אותם.

למי שאינו עובד באיזו מחברות התעשיה שבמתחם אין אפשרות לסעוד במקום. עד לשנת 2007 סווג הנכס ל"תעשיה". בעקבות סקר נכסים שערכה העיריה באותה שנה, שינה מנהל הארנונה במשיבה את סיווגו ל"משרדים, שירותים ומסחר" רטרואקטיבית משנת 2006. המבקשת הגישה ערר על הסיווג לשנים 2008-2006 בטענה שיש לסווגו ל"תעשיה". הוועדה דחתה את הערר. ערעור שהוגש על החלטה זו לבית-משפט לעניינים מינהליים נדחה אף הוא.

משהמשיכה המשיבה לחייב את המבקשת לפי סווג "שירותים", הגישה האחרונה ערר על החלטתה ביחס לשנים 2010-2009. ועדת הערר קיבלה את ערר המבקשת וקבעה שיש לסווג את הנכס ל"תעשיה". המשיבה ערערה על קביעה זו, ופסק-הדין בערעור הוא שעומד במוקד הבקשה שלפניינו.

בית-המשפט לעניינים מינהליים, החליט לקבל את הערעור, בקובעו שלא היה מקום לשנות מהחלטתה הקודמת של ועדת הערר, ולא היה מקום לקבוע שמדובר בנכס המשמש לתעשיה. נקבע, כי אמנם מאפייני השימוש בנכס כוללים גם יסודות שאפשר אולי לראותם כ"תעשייתיים", אך דומה שבסופו-של-דבר אין בהם כדי לגבור על אופיו העיקרי ועל שימושו המהותי של הנכס למתן שירותי הסעדה.

בית-המשפט קבע, שאין מקום לסווג באופן שונה חלקים שונים של הנכס נוכח תכליתו העיקרית, שהשימוש במטבח טפל לה. עוד נקבע, כי החלטת ועדת הערר ביחס לסיווג הנכס בשנים עברו אמנם אינה מקימה מעשה בית-דין, אולם בהיעדר נתונים עובדתיים חדשים שהיה בהם כדי להצדיק את שינוי הסיווג, לא היה מקום שוועדת הערר תסטה מהחלטתה הקודמת. נוכח התוצאה שאליה הגיע, לא ראה בית-המשפט להידרש לטענת המבקשת לפסלות של חברי הוועדה, אולם העיר, כי דומה שלפחות אחד מהם גיבש דעתו מראש באופן שהצדיק את פסלותו.

המבקשת טענה, כי בית-המשפט קמא התעלם מטענת הפליה שטענה בקשר לחברה אחרת באזור שמפעילה חדר אוכל במתכונת דומה; כי לא היה מקום לקבוע שהחלטת ועדה הערר המתייחסת לשנים 2008-2006 מקימה מעשה בית-דין; כי מדובר בנכס "רב תכליתי" שמאפייניו הייחודיים תומכים במסקנה שמדובר בחדר אוכל של מתחם תעשיה; כשלא ייחס משקל להסתמכות המבקשת ובעלי המתחם על סיווג הארנונה; וכשקבע את פסלותו של חבר ועדת הערר באופן שאינו מתיישב עם התשתית העובדתית ושלא בפניו.

השאלה המרכזית שהבקשה העלתה נגעה לאופן סיווגו של נכס לצורכי חיוב בארנונה. שאלות מסוג זה, כמו שאלות אחרות בענייני ארנונה, מעסיקות את בתי-המשפט חדשות לבקרים נוכח חוסר האחידות המובנה השורר בתחום.

עמד על כך השופט א' רובינשטיין:

"דיני הארנונה בכללם מעלים סוגיות מסוגיות שונות בפני בתי-המשפט. כך, למשל, הועלו בעבר בפני בית-משפט זה שאלות כגון מהו 'בית אבות', איזהו 'מחסן', היכן מצוי ה'רחוב' ועוד כהנה וכהנה קושיות שונות ומשונות, וזאת מבלי להזכיר סוגיות שאינן קשורות בפירוש מושגים דווקא, אשר אף הן עולות בענייני ארנונה בפני בתי-המשפט 'מחוט ועד שרוך נעל' (בראשית י"ד, כ"ג), מחניה ועד מבואה (לובי) בבנייני משרדים, ועד סיווג פנימי פרטני של שטחים בתחנות דלק, 'והוא רחום יכפר עוון' (תהלים, ע"ח, ל"ח)."
{עע"מ 9530/05 ריבוע כחול ישראל בע"מ נ' עיריית עפולה, פורסם באתר נבו (16.01.08), פסקה ב'}.

ובמקום אחר כתב:

"חיובי הארנונה וההתדיינויות סביבם הם מעיין בלתי-נדלה של התדיינויות, באשר לסיווגים, באשר לשיעורים, באשר להקפאות רטרואקטיביות, ובכך לא מיצינו את קשת הפרשיות המוצאות דרכן לבתי-המשפט. עקרונות הארנונה, להבדיל משיעוריה, נקבעים על בסיס מקומי ולא על בסיס ארצי, תוך טלאי על גבי טלאי והבדלים שאינם מוצדקים בין רשויות, ולתיקון הדברים יפה שעה אחת קודם." {ע"א 10977/03 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' עיריית בני ברק, פסקה א(1), פורסם באתר נבו (30.08.06)}.

בית-המשפט חזר וקרא למחוקק לעשות הסדרה כוללת וקוהרנטית של הנושא, ויפה שעה אחת קודם {ראה: עע"ם 5640/04 מקורות חברת מים נ' מועצה אזורית לכיש, פורסם באתר נבו (05.09.05); בר"ם 4021/09 מנהל הארנונה של עיריית תל אביב נ' חברת מישל מרסייה בע"מ, פורסם באתר נבו (20.12.10}. אולם כל עוד לא נעשה שינוי, נדרש בית-המשפט לפעול בגדרי המתווה הנורמטיבי הקיים שהוא לוקאלי ובלתי-אחיד באופיו.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בעל דין המבקש להשיג על החלטת מנהל הארנונה זכאי להגיש ערר בזכות לוועדת הערר {סעיף 6(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976); וככל שהוא סבור שיש עילה לכך, עומדת לו זכות לערער עליה לבית-משפט לעניינים מינהליים (סעיף 6(ב) לחוק הרשויות המקומיות}. בכך ניתן לו יומו בבית-המשפט וממומשת זכות גישתו לערכאות.

רשות לערעור נוסף, שני במספר, אינה מיועדת לאפשר ביקורת ערעורית "רגילה" על פסק-דינו של בית-משפט לעניינים מינהליים. כדי להצדיק קיומה של ביקורת נוספת, נדרש המבקש לעמוד בתנאים מסויימים. הדרישה לעבור את משוכת בקשת הרשות נועדה לאזן בין עקרון סופיות הדיון ויעילותו מצד אחד, לבין השאיפה לאפשר תיקונן של טעויות באופן שמגשים את בירור האמת והצדק מצד שני.

כך, בירור ערעורי כפול מאריך את ההליכים המשפטיים, גורר את הצד שכנגד להוצאות נוספות, וצורך משאבים שיפוטיים יקרים המוקדשים לבירור מחלוקת זו ולא לאחרת {השווה: רע"א 10227/06 בובליל נ' אינדיג, פורסם באתר נבו (05.02.07), פסקה 6}.

מנגד, אין לכחד שגם ערכאת הערעור עלולה לטעות, וקיים אינטרס לאפשר לבית-המשפט לתקנה במקרים המתאימים בהליך ערעורי נוסף. בנוסף, מוצדק לקיים בירור ערעורי בידי הערכאה העליונה מקום שהצטברו הכרעות סותרות של הערכאות דלמטה, וראוי להעמיד דברים על מכונם בבחינת הלכה מחייבת התורמת לוודאות המשפטית.

בית-המשפט קבע, כי מקום שהערכאה הראשונה שדנה בעניין היא בית-משפט, נקודת האיזון בין האינטרסים האמורים מתבטאת באמת-המידה הקובעת שבקשת רשות לערער ב"גלגול שלישי" תיענה אם היא מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת, או אם ייגרם למבקש עיוות דין אם לא תינתן לו רשות לערער {ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3), 123 (1982); רע"א 4193/11 כראדי נ' נרקיס, פורסם באתר נבו (14.06.11)}.

השאלה אם אמת-מידה זו חלה בבקשות רשות לערער ב"גלגול שלישי" מקום שהערכאה הראשונה היא טריבונל מינהלי לא הוכרעה בפסיקתנו, ונשמעו בה דעות לכאן ולכאן {ראה למשל: בר"ם 4299/06 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' המועצה האזורית גדרות, פורסם באתר נבו (10.09.06), פסקה 10; רע"א 5430/06 NEOMAX MANAGEMENT LLC נ' מדינת ישראל - בית המכס אשדוד, פורסם באתר נבו (03.07.06); ע"א 8366/99 עפרת נ' שר הפנים, פ"ד נו(1), 155, 165-164 (2001); בר"ם 1074/05 מועצה איזורית מטה אשר נ' מילוטל ירקות מוקפאים בע"מ, פורסם באתר נבו (16.03.05); בר"ם 7881/07 פארג' נ' רשם האגודות השיתופיות, פורסם באתר נבו (19.09.07), פסקה 12; ראה גם: שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (מהדורה שניה, 2008), 215}.

מהן אמות-המידה למתן רשות ערעור לבית-המשפט בשאלות הנוגעות לסיווג נכס לצורכי ארנונה. נקודת המוצא היא ששאלות אלו מצריכות, ככלל, בירור נסיבתי ויישומי באופיו. במסגרת בירור זה נדרשות ערכאות השיפוט למאפייניו הספציפיים של הנכס העומד לדיון, לאופן השימוש הקונקרטי שנעשה בו, ולסיווגים השונים הקבועים בצו הארנונה הפרטני שהתקינה הרשות המקומית.

נוכח מאפיין זה של המחלוקת, נקבע לא אחת בפסיקתנו, כי שאלת סיווגו של נכס אינה מקימה, ככלל, עילה למתן רשות ערעור שני לבית-המשפט {ראה: בר"ם 8943/10 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל-אביב, פורסם באתר נבו (19.01.11); בר"ם 7095/11 יהודה טוניק ושות' משרד עורכי-דין נ' מנהל הארנונה של עיריית תל-אביב, פורסם באתר נבו (09.11.11); בר"ם 2723/10 הוצאת ספרים עם עובד בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו, פורסם באתר נבו (23.05.10); בר"ם 10569/08 מילים שירותי כתיבה ותרגום בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו, פורסם באתר נבו (24.03.09)}.

בהתאם לכך, כדי לעמוד באמות-המידה למתן רשות ערעור, הבקשה נדרשת לעורר שאלה החורגת מאופן סיווגו של הנכס הספציפי. כך, מקום שהבקשה נוגעת ליישום קונקרטי של המבחנים שנקבעו בפסיקה בנושא הסיווג, אין מקום ליתן רשות לערער {השווה: בר"ם 10139/05 א.ש סקסון בע"מ נ' מנהל הארנונה במועצה המקומית כפר שמריהו, פורסם באתר נבו (22.01.06}.

באופן דומה, שגיאה של הערכאות דלמטה ביישום המבחנים בנושא זה אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור. לעומת-זאת, מקום שנוצר דפוס של פסיקות סותרות בבתי-המשפט דלמטה או כאשר מתעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינם הישיר של הצדדים למחלוקת, תיטה הכף ליתן רשות ערעור.

בית-המשפט קבע, כי השאלה המרכזית שמעלה הבקשה דנן, עניינה בסיווגו של הנכס, ובתור שכזו היא אינה עומדת באמות-המידה שהותוו לעיל. בית-המשפט המחוזי נימק את מסקנתו בכך שעל-אף מאפייני השימוש השונים ממסעדה רגילה, הנכס משמש בעיקרו של דבר למתן שירותי הסעדה לעובדי המתחם. קביעה זו נסמכת על אופן השימוש הקונקרטי בנכס, ואינה מעוררת שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אין גם מקום לתת רשות ערעור בטענה, כי עסקינן ב"נכס רב תכליתי". המבחנים לסיווג לצורכי ארנונה של נכס רב תכליתי נקבעו בפסיקה {ראה: ע"א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשטיין נ' עיריית ראשון לציון, פורסם באתר נבו (09.02.03)}, והמקרה דנן אינו אלא יישום פרטני של ההלכה שאינו מגלה עילה לרשות ערעור. באשר לטענת ההפליה, בית-המשפט קמא אומנם לא דן בטענה זו, אולם אין חולק, כי חדר האוכל המשמש את החברה האחרת ממוקם בתוך הבניין ולא במבנה אחר, כך שמדובר בשוני עובדתי המשליך על סיווג הנכס.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט בדחותו את הבקשה, כי אין להידרש לטענותיה הנוספות של המבקשת, שאינן מצדיקות מתן רשות ערעור, ואף בית-המשפט קמא דן בהן בבחינת למעלה מן הצורך.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

אמות-המידה למתן רשות ערעור