האם חייבה המשיבה נישומים בתשלומי ארנונה בתעריף העולה על התעריף המירבי על מחזיקי "קרקע תפוסה"?

ב- ת"צ (ת"א) 34513-04-11 {אוריאל בן צבי דניאל נ' עיריית רמת גן, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.12.11)} נדונה תובענה מינהלית אשר הוגשה נגד המשיבה בגין הטלת חיובי ארנונה שלא כדין על מחזיקי "קרקע תפוסה" וגבייתם.

בתובענה טען המבקש כי המשיבה חייבה נישומים בתשלומי ארנונה בגין שטחי "קרקע תפוסה", בתעריף העולה על התעריף המירבי למ"ר שנקבע לנכס הנ"ל
בתקנות לפי חוק ההסדרים במשק.

הטלת חיוב על מחזיק נכסים על-פי יחידות חיוב של "דונם או חלק ממנו" ולא על-פי יחידת חיוב של מ"ר, מנוגדת לדין ועומדת בסתירה להוראת סעיף 3(א) לתקנות ההסדרים במשק המדינה המורה כי "חישוב שטחו של נכס לצורך הטלת ארנונה כללית יהיה במטרים רבועים".

בא-כוח המבקש טען בסיכומיו כי אלמלא הוגשה התובענה המשיבה היתה ממשיכה לגבות ארנונה בתעריף גבוה ובלתי-חוקי, וכפי שנהגה משך עשרות שנים עד למתן הודעת החדילה.

לטענתו, כעולה מתחשיב הנזק המצרפי שצורף לבקשה, הסכום שחייבה המשיבה את תושביה שלא כדין ב- 24 החודשים עובר להגשת התובענה נאמד בלמעלה ממיליון ש"ח.

בא-כוח המבקש הסביר כי חשיבותה הציבורית של הגשת התובענה הציבורית היא ביישום עקרון שלטון החוק, שכן סביר להניח, ברמת ודאות גבוהה, שאלמלא היתה מוגשת התובענה, המשיבה היתה ממשיכה לחייב בתעריפים גבוהים שלא כדין וללא האישורים המתאימים לכך משרי הפנים והאוצר.

בא-כוח המבקש טען כי המשיבה ניסתה לעקוף מדיניות כלכלית של הממשלה אשר במסגרת "חקיקת ההקפאה" ביקשה לפקח על שיעורי הארנונה המוטלים בישראל, באופן הפוגע בכלכלת המדינה ובהשגת היעדים הכלכליים. בעניין זה טען, כי יש תועלת ציבורית רחבה החורגת מהתועלת של חברי הקבוצה המיוצגת.

המבקש הוסיף כי נטל על עצמו סיכון בניהול התובענה בהליך זה. נוכח העובדה כי המשיבה זוכה לייעוץ משפטי שוטף מצד יועצים משפטיים חיצוניים, האמונים על תחום המיסוי המוניציפאלי וכן מצד יועצים פנימיים בדמות יועץ משפטי שאמור לפקח ולבחון את פעולותיה של הרשות.

בנוסף, הטלת ארנונה על-ידי המשיבה נעשית בפורום רחב, במליאת מועצת העיר, שם נוכחים היועץ המשפטי של העיריה ובעלי תפקידים נוספים הבקיאים בחקיקה.

יתר-על-כן הרשות המקומית מפוקחת על-ידי משרד הפנים. על רקע זה, ההחלטה להגיש תובענה היוותה סיכון גדול שאף תושב אחר לא נטל אותו.

עוד טען המבקש כי יש לדחות על-הסף את טענת באי-כוח המשיבה לפיה המבקש לא פנה לרשות בטרם נקט בהליכים משפטיים. לדברי בא-כוח המבקש הוא פנה לעובדת בכירה אצל המשיבה - מנהלת הארנונה של עיריית רמת-גן ופרס בפניה את טענותיו.

אלא שהיא פטרה אותו בכך שהסוגיה אינה מצויה בגדר סמכותה חלף העברת הפניה לגורמים המוסמכים לדבר.

יתרה-מזו, המבקש טען כי באי-כוח המשיבה מייצגים את המשיבה בהליכי ערר שהגיש המבקש לוועדת הערר לענייני ארנונה, ועל-כן הם ידעו היטב אודות טענות המבקש, ברם, בחרו שלא להסב את תשומת-לב מרשתם- המשיבה, לפעולותיה הבלתי-חוקיות.

בא-כוח המשיבה טען כי עסקינן בתובענה להשבת ארנונה כנגד גוף ציבורי, כאשר הגנה על הקופה הציבורית מהווה שיקול נכבד בעת קביעת השכר והגמול.

בא-כוח המשיבה טען כי לעניין שיקולי שכר-הטרחה, הוצאות, סיכון ומורכבות ההליך, המשיבה טענה כי המבקש לא הוכיח מה הסיכון שנטל על עצמו כאשר הגיש התובענה הייצוגית.

כמו-כן, המבקש ובא-כוחו לא פירטו בבקשה את היקף שעות העבודה שהשקיעו בהגשתה.
באשר למורכבות ההליך, טענה המשיבה, כי מדובר בהליך שאינו מורכב וכי עיקרה של המחלוקת בין הצדדים היתה שאלה משפטית מוגדרת.

זאת-ועוד, טענה המשיבה כי בא-כוח המבקש בקיא מאוד בנושאי ארנונה וחזקה עליו, בהתחשב בניסיונו בתחום זה, כי אין בניהול ההליך דנן מורכבות מיוחדת עבורו.

בית-המשפט קבע כי יש לדחות את הבקשה לאישור התובענה כתביעה ייצוגית על-פי סעיף 9(ב) לחוק התובענות הייצוגיות.

זאת מאחר וביום 09.08.11 הודיעה המשיבה על חדילה מגביה לפי סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות, וכי הוגשה הודעה ב- 01.12.11 לפיה, המשיבה {עקב טעות טכנית} עדכנה בספריה שמית, כל נישום שהודעת החדילה חלה לגביו וזיכתה אותו, החל מיום 01.08.11.

בד-בבד, בית-המשפט קבע כי התביעה דנן הינה בעלת חשיבות ציבורית והביאה תועלת רבה לקבוצה, כאשר גם לגישת המשיבה, היא שגתה בדרך פעולתה {הגם שכאמור קיימת מחלוקת לגבי משך התקופה וגובה הסכומים שנגבו שלא כדין}, וסביר להניח כי אלמלא הוגשה התובענה דנן, המשיבה לא היתה עומדת על טעותה ולא היתה מתקנת אותה.

בית-המשפט מצא כי לתיקון הטעות של הרשות יש כמובן חשיבות ציבורית רבה, ביישום עיקרון שלטון החוק. חשיבותן של תובענות ייצוגיות שכאלה נובעת גם מהאפקט ההרתעתי והחינוכי שיש להן עבור רשויות ציבוריות ככלל ורשויות מקומיות בפרט, אפקט זה אמור לדרבן את הרשויות הללו לפעול בהתאם לחוק ולהימנע מהטלת אגרות ותשלומי חובה שלא כדין.

לעניין הקריטריון הנוגע לפער בין הסעד שנתבע לסעד שנפסק {הוראות סעיף 23(ב)(5) לחוק תובענות ייצוגיות} קריטריון זה מיועד להרתיע תובעים מפני הגשת תביעות ייצוגיות בסכומים מופרזים ובלתי-מבוססים.

במקרה הנדון, בית-המשפט קבע כי הפער בין הסעד שנתבע, כלומר, הסכום שלטענת המבקש נגבה על-ידי המשיבה שלא כדין, לבין הסכום שנגבה על-ידי המשיבה שלא כדין לטענתה, אמנם גבוה לכאורה, ברם כאמור בעניין הנדון, מאחר ולא נשמעו ראיות בתיק זה, שהרי המשיבה הודיעה על חדילה מגביה לפי הוראות סעיף 9(ב) לחוק תובענות יצוגיות {ת"צ (ת"א) 8862-01-11 די אנד איי ייזום ובניה בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב-יפו, פורסם באתר נבו (09.10.11)} לא ניתן להכריע במדוייק בין החישובים הסותרים שהוגשו על-ידי הצדדים.

בית-המשפט קבע כי לאחר ששיקלל את כל השיקולים, החליט לפסוק גמול למבקש ושכר-טרחת עורך-דין לבא-כוחו על-פי אומדן.

אשר-על-כן, פסק בית-המשפט גמול למבקש בסך 60,000 ש"ח, ושכר-טרחה לבא-כוחו בסך של 100,000 ש"ח. הסכומים דנן יוצמדו למדד ויישאו הפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

האם חייבה המשיבה נישומים בתשלומי ארנונה בתעריף העולה על התעריף המירבי על מחזיקי "קרקע תפוסה"?