חיוב וגביית דמי ארנונה שלא כדין - התביעה נדחתה

ב- תא"מ (טב') 15086-03-15 {מועצה מקומית טובא זנגריה נ' אימן הייב, תק-של 2015(4), 16906 (2015)} נדונה תביעה שהגיש הייב איימן, תושב טובא, נגד המבקשת שהינה רשות מקומית טובא-זנגריה. במסגרת התביעה טען המשיב, כי המבקשת חייבה אותו בתשלום ארנונה שלא כדין, ובאמצעות עיקול שהוטל על חשבונו היא גבתה ממנו את סכום חוב הארנונה הנ"ל שלא כדין.

המשיב טען, כי התקבלה לידיו הודעה על עיקול שהוטל לבקשת המבקשת על חשבון הבנק שלו המתנהל בבנק הפועלים. עוד התברר למשיב, כי עיקול זה מומש ושפועל יוצא של המימוש הוא משיכת כספים מחשבונו בסך של 16,500 ש"ח.

המשיב פנה למבקשת באמצעות עורך-דין, והצהיר, כי אין על שמו נכסים ובתי עסק כלשהם. כמו-כן, הצהיר הוא, כי מחודש מאי 2010 עד סוף שנת 2013, התגורר הוא בבית דודו בכפר טובא, ולאחר מכן עבר להתגורר בבית הוריו ואחיו בבית שבבעלות אביו, אשר משלם את החיובים בגין הארנונה, ואין חובות על שמו.

במסגרת כתב ההגנה והבקשה לדחיית התביעה שהוגשו מטעמה, עתרה המבקשת, כי בית-המשפט יורה על דחיית התביעה בשל היעדר סמכות עניינית. לטענתה, הטענה העיקרית עליה סמך המשיב את ידו הינה, חיובו בארנונה וגביית חוב שהוטל עליו שלא כדין.

לשיטתה של הנתבעת, על-פי חוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 לבית-המשפט לעניינים מינהליים ניתנת הסמכות הייחודית לדון בעתירה המוגשת כנגד החלטת רשות בענייני ארנונה, וכי בית-המשפט השלום נעדר סמכות לדון בתובענה זו.

עוד ציינה, הנתבעת, כי על-פי החוק, קיים מסלול ייחודי לתקיפת החלטתה של רשות מקומית בכל הנוגע לחיוב בארנונה, והמועדים לכך הינם קבועים ומוגדרים אף הם בחוק.

המבקשת ציינה עוד, כי, העיקול נשוא התביעה דנן הוטל ביום 31.03.14, וככל שהמשיב חפץ להשיג על החלטה זו, היה עליו לפנות לבית-המשפט לעניינים מינהליים, וזאת תוך המועד הקבוע בחוק, ומשלא עשה זאת, יש להורות על דחיית תביעתו על-הסף בשל חוסר סמכות עניינית ובשל שיהוי.

המשיב טען, כי דין טענתה המקדמית האמורה של המבקשת להידחות. לטענתו, בית-משפט זה הינו בעל הסמכות העניינית לדון בתובענה. המשיב שב ותיאר את הפניות שנעשו מטעמו למבקשת על-מנת שזו תבטל את צו העיקול שהוטל על חשבונו ותחזיר לו את הכספים שנגבו ממנו, וציין, כי כל פניותיו נפלו על אוזניים ערלות.

המבקשת הגישה תשובה לתגובת המשיב ובמסגרתה היא טענה, כי המשיב פנה אליה ושלח את מכתבו לאחר ששוגרו מטעמה מספר פניות והתראות אליו בנוגע לחוב הארנונה, וזאת לאחר חלוף המועדים הקבועים בחוק ומבלי שהוגש ערר או עתירה מנהלית מטעמו של המשיב. המכתב הנ"ל קיבל את המענה והטיפול מצידה של המבקשת, במסגרת מכתב שנשלח מטעמה ובו צויין, כי המשיב נמנע מלהמציא אסמכתאות לכך שאינו מחזיק בבתי עסק.

לטענתה, היא מילאה אחר חובותיה על-פי דין והמשיב ידע על חובותיו כלפיה והיה בידו להגיש השגה או ערר באשר לחיוביו השונים.

המבקשת העלתה טענה נוספת הנוגעת לכך שהתובע מעלה טענות עובדתיות סותרות, כאשר במסגרת מכתבו הנ"ל ציין שהוא מתגורר בבית הוריו, ולאחר מכן בתביעתו ציין לראשונה, כי התגורר תקופה מסויימת בבית דודו.

בית-המשפט קבע, כי דין טענתה המקדמית של המבקשת, בסוגיית הסמכות העניינית, להידחות.

הלכה היא כי, המפתח להכרעה בשאלת הסמכות העניינית של בתי-המשפט האזרחיים, הוא הסעד הנתבע ולא עילת התביעה {ראה: ע"א 27/77 יהודה טובי נ' שמעון רפאלי פ"ד לא(3), 561, 567 (1977); ע"א 510/82 רינה חסן נ' יפה פלדמן פ"ד לז(3), 1, 12 (1983); רע"א 296/11 מוחמד נג'אר נ' שאוקי חמדאן עליאן, פורסם באתר נבו (23.02.12)}.

מעיון בכתב התביעה במקרה דנן, קבע בית-המשפט, כי הסעד המבוקש הוא סעד כספי טהור. במקרה דנן אין חולק, כי הנתבעת הינה רשות מקומית. זאת ועוד, אין חולק, כי בהתאם לפסיקה הסמכות העניינית הינה נגזרת של הסעד {ראה לעניין זה: ע"א 510/82 רינה חסן ואח' נ' יפה פלדמן, פ"ד לז(3), 1 (1983)}.

בית-המשפט קבע, כי כאמור, לבית-המשפט לעניינים מינהליים נתונה סמכות המפורטת בתוספת לחוק בית-משפט לעניינים מינהליים, בסעיף 1 לתוספת הראשונה בחוק הנ"ל נקבע, כי לבית-משפט לעניינים מינהליים נתונה סמכות ייחודית לדון בענייני ארנונה, זאת ועוד סעיף 8(א) לאותה תוספת קובע, כי כל השגה ותקיפה להחלטת רשות מקומית או נושא משרה בה, הינה ייחודית לבית-משפט לעניינים מינהליים.

במסגרת רע"א 6590/05 {עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ, פורסם באתר נבו (19.09.05)} נקבע, כי:

"כאשר אדם מעוניין בביטולה או בשינויה של החלטה שנתקבלה על-ידי רשות מקומית, ובהיעדר הסדר מיוחד, עליו לפנות לבית-המשפט לעניינים מינהליים.
שונים הם פני הדברים כאשר הסעד המבוקש הינו סעד כספי. יש לאבחן מקרה זה ממקרה בו נתבקש סעד של ביטול או שינוי החלטה מינהלית. ניתן לראות זאת בבירור משבוחנים את התוספת השלישית לחוק. בתוספת זו (יחד עם סעיף 5(3) לחוק) נקבע, כי לבית-המשפט לעניינים מינהליים יש סמכות לדון בתובענה לפיצויים שעילתה במכרז. זה המקרה היחיד בו בית-המשפט לעניינים מינהליים הוסמך, לעת הזו, לדון בהליך נגד רשות מינהלית כאשר הסעד הנתבע בו הינו סעד כספי. אף אם נבחן את העניין מן ההיבט הדיוני, נמצא שאין יסוד לטענה שבית-המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בתביעת השבה המוגשת נגד רשות מקומית."

במסגרת רע"א 11224/04 {המועצה המקומית פרדסיה נ' בלונדר פ"ד נט(5), 473 (2005)}, נעשתה הבחנה בין מקרה שבו דנים בתביעה שעניינה החזרת סכומים שנגבו שלא כדין על-ידי הרשות, במקרים כגון אלה הסמכות הינה לבית-המשפט האזרחי, לבין תביעות בהן מתבקש סעד להורות על ביטול דרישת תשלום, או סעד הצהרתי שהדרישה אינה כדין, אזי הסמכות הינה לבית-משפט לעניינים מינהליים.

במסגרת בלונדר הנ"ל נפסק, כי הסמכות לדון בהשגות על פעולות מנהליות של רשות מקומית נתונה לבית-המשפט לעניינים מינהליים, ולא לבית-משפט אזרחי. ראה גם ת"א (חי') 813/04 {מילגד בע"מ נ' מועצה אזורית מטה אשר, פורסם באתר נבו(28.04.08)}:

"...ככלל, הסמכות הולכת אחר הסעד, ולכן, תביעת השבה כספית בגין ארנונה שנגבתה שלא כדין, תידון על-ידי בית-המשפט האזרחי המוסמך על-פי סכום התביעה {ע"א 9657/02 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עיריית קרית גת פ"ד נח(6), 164 (2004); ת"א (מחוזי ת"א) 1664/00 מולטיליין סרוויס אינטרנשיונל בע"מ נ' המועצה המקומית גבעת שאול, פורסם באתר נבו (23.09.07); רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ, פורסם באתר נבו (19.09.05) (שם היה מדובר בתביעת השבה של היטלי סלילה ותיעול)}."

במסגרת בש"א (ת"א) 31452/08 {עיריית תל אביב נ' מרכז משען בע"מ, פורסם באתר נבו (16.07.09)} נקבעה ההבחנה הנוגעת לסמכותו העניינית של בית-המשפט לעניינים מינהליים ונקבע, כי:

"תביעה שהסעד האופרטיבי שלה הינו כספי, מקומה איננו בבית-המשפט לעניינים מינהליים אלא בבית-משפט אזרחי לפי סכום התביעה (רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ, פורסם באתר נבו (19.309.05); רע"א 3879/05 עיריית חדרה נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ, פורסם באתר נבו (01.06.05) (בשני סייגים הקבועים בתוספת השלישית לחוק, לפיו בית-משפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בתובענה לפיצויים שעילתה במכרז, ובתביעה כאמור בסעיף 5(ב)(2) לחוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006, שאינם המקרה שלפני)}.

כזוהי תביעת ההשבה והקיזוז כאן; על-מנת לזכות בה, יש לקבוע לא רק שגבייתן של האגרות ממשען היתה לא חוקית {השווה לרע"א 1816/97 מדינת ישראל נ' עיריית חיפה, פ"ד נד(2), 16 (2000) ו- דנ"א עיריית חיפה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4), 332 (2002)} בדבר אי-חוקיות אגרת אשפה שגבתה עיריית חיפה), אלא גם לערוך ברור עובדתי מקיף ולהביא ראיות האם שולמו אותן אגרות ומה היה סכומן."

בית-המשפט קבע, כי מהאמור לעיל ניתן ללמוד, שכאשר הסעד המבוקש בתובענה שהוגשה נגד רשות מקומית, הינו סעד כספי להשבת כספים, אזי הסמכות העניינית לדון בתובענה נתונה לבית-המשפט האזרחי וזאת בהתאם לסכום התביעה, כגון במקרה דנן. אך כאשר התובענה כנגד הרשות המקומית הנה למתן סעד הצהרתי גרידא, אזי הסמכות נתונה לבית-המשפט לעניינים מינהליים בלבד ת"א 16131-10-09 {אמיתי נ' עיריית חיפה,פורסם באתר נבו(29.11.09); ת"א 1096/08 סליבי חאתם נ' עיריית אל שאע'ור (2008)}.

לאחר שבחן את הטענות וההלכות הרלבנטיות אשר הובאו לעיל, קבע בית-המשפט, כי דין הבקשה לסילוק על-הסף במקרה זה להידחות.
עוד הוסיף בית-המשפט, כי זוהי תביעה להשבת הכספים שנגבו על-ידי המבקשת, בתור תשלומי ארנונה, ונקיטת הליכי עיקול וגביה כנגד המשיב, שלא כדין, כך לטענתו. למעשה הסעד המבוקש במקרה זה הינו סעד כספי גרידא, להחזרת הכספים שנגבו על-ידי המבקשת. במילים אחרות, כתב התביעה אינו מעלה סעד נוסף הצהרתי או מינהלי, או השגה על החלטתה של הרשות המקומית, כך שהמדובר במקרה בו הסעד המבוקש בה הינו כספי גרידא, להשבת הכספים.

נוכח כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי תביעה זו מצויה בסמכותו של בית-משפט זה, והוא הורה על דחייתה של הטענה המקדמית בדבר חוסר הסמכות העניינית, בכל הנוגע לטענת השיהוי אותה העלתה המבקשת, ציין בית-המשפט, כי אין מקום להידרש אליה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חיוב וגביית דמי ארנונה שלא כדין - התביעה נדחתה