פקודת המיסים (גביה) והאכרזות

1. פקודת המיסים (גביה)
פקודת המיסים קובעת כדלקמן:

"פקודה הבאה להסדיר את עניין גביית המיסים

1. השם הקצר
פקודה זו תיקרא פקודת המיסים (גביה).

2. פירוש (תיקון התשל"ג)
(1) בפקודה זו יהיו למונחים הבאים הפירושים דלקמן, מלבד אם עניין הכתוב יחייב אחרת:
"מפגר" פירושו מי שלא שילם ביום הפרעון את המס המגיע ממנו;
"מוכתר", לרבות מי שמינהו ממונה על הגביה לשמש בתפקידי מוכתר;
"מס", לרבות מס הרכוש העירוני, כל הסכומים המגיעים בעד הלוואות זרעים שהילוותה ממשלת ארץ-ישראל או ממשלת ישראל, כל מס, ארנונה, הלוואה ותשלום אחרים שעל גבייתם הוכרז או יוכרז על-ידי הנציב העליון של ממשלת ארץ-ישראל או על-ידי שר האוצר כגביה הכפופה לחוק הדן בגביית מיסים;
"גובה מיסים", לרבות מוכתר וכל שמינהו ממונה על הגביה לשמש בתפקידי גובה מיסים;
"כפר", לרבות עיר ואזור של שבט;
"נכס" - לרבות זכות קיימת או עתידה;
"ממונה על הגביה" - עובד ציבורי ששר האוצר מינהו, בהודעה ברשומות להיות ממונה על הגביה;
"פקיד גביה" - עובד ציבורי ששר האוצר מינהו, בהודעה ברשומות, להיות פקיד גביה.
(2) הוראות פקודה זו בדבר עיקולם של מיטלטלין ומכירתם, לרבות סעיף 12א, יחולו על זכויות וטובות-הנאה אחרות כאילו היו מיטלטלין, והוא כשאין הוראה אחרת בפקודה זו.

3. תאריך פרעון המס
מס יהא נפרע בתאריכים שפורשו בהוראות החוק המטיל את המס, ומקום שאין הוראות כאלה ייפרע בתאריכים הקבועים.

4. הוצאה לפועל בשל אי-תשלומים (תיקונים: התשל"ג, התשע"ד)
(1) נישום אדם כהלכה בסכום כסף בקשר לאיזה מס ולא שילם אותו אדם את הסכום בתוך חמישה-עשר יום למן היום שהיה חייב לפרעו ולאחר שנמסרה לו דרישה בכתב לשלם את הסכום שהוא חייב לפרעו ושלא פרעו, יתן פקיד-גביה כתב-הרשאה לגובה מיסים ובו יצטווה לדרוש מאת החייב לשלם מיד את הסכום המגיע ממנו ולגבותו, אם לא ישלמנו, על-ידי תפיסתם ומכירתם של נכסי המטלטלים של החייב באופן המותנה להלן.
(2) (בוטל).
(3) לדרישת התשלום שנשלחה בכתב לחייב לשלם את הסכום שהוא חייב לפרעו ושלא פרעו, כאמור בפסקה (1) (בסעיף זה: "דרישת תשלום") יצורף שובר תשלום המאפשר את תשלומו של החוב בתוך 14 ימים מיום משלוח דרישת התשלום.

5. הוצאת כתב ההרשאה לפועל (תיקון התשל"ג)
(1) דרש גובה המס מהסרבן לשלם מיד את הסכום הנקוב בכתב ההרשאה, והסרבן לא מילא אחר הדרישה, רשאי גובה המס:
(א) להיכנס לחצריו של הסרבן שבהם נמצאים או עלולים להימצא מיטלטליו ולעקלם;
(ב) להיכנס לחצרים שאינם מוחזקים בידי הסרבן ולעקל מיטלטלי הסרבן, ובלבד שימסור תחילה למחזיק בחצרים הודעה על כתב ההרשאה ועל כוונתו להיכנס אליהם, זולת אם הממונה על הגביה סבור שמתן הודעה מוקדמת עלול לסכל את העיקול והתיר את הכניסה ללא הודעה.
(2) עוקלו מיטלטלין, רשאי גובה המס להשאירם במקום הימצאם על חשבונו ועל אחריותו של הסרבן או להעבירם למקום אחר, במועד ובתנאים שקבע.
(2א) לא שילם הסרבן, תוך המועד שקבע פקיד הגביה בשעת העיקול, את המס המגיע ממנו, רשאי פקיד הגביה לצוות על מכירת המעוקלים או על מימוש הגביה בדרך אחרת; אולם אם היו המעוקלים נכסים פסידים, רשאי פקיד הגביה לצוות על מכירתם מיד לאחר העיקול.
(2ב) מיטלטלין שעוקלו כשהם על גופו של הסרבן, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, רואים אותם כנכסי הסרבן, כל עוד לא הוכח, להנחת-דעתו של הממונה על הגביה, שאינם שלו.
(2ג) ציווה פקיד הגביה על מכירת המעוקלים כאמור בסעיף-קטן (2א), יכול שיימכרו גם על-ידי ראש ההוצאה לפועל בהליכים הנהוגים במכירת מיטלטלין מעוקלים לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967.
(3) דמי פדיון המכירה ישמשו לתשלום הסכום המגיע והאגרות וההוצאות של ההוצאה לפועל, וכל יתרה תושב לבעלים.
(4) הממונה על הגביה רשאי להוציא כתב-הרשאה נוסף בו ירשה ויצווה את גובה המס, אם הוא נטול יכולת להיכנס לביתו או לחצריו של מפגר לצורך הוצאת כתב ההרשאה לפועל, להתפרץ בשעות היום לתוך ביתו או חצריו של החייב במעמד המוכתר ושני נכבדים מן הכפר או השכונה שבהם נמצאים ביתו או חצריו של החייב, או במעמד שוטר, ולהיכנס לתוכם ולהוציא לפועל את כתב ההרשאה הראשון כמותנה בפקודה זו.

6. (בוטל).

7. עיקול בידי צד שלישי (תיקון התשל"ג)
(1) פקיד הגביה רשאי ליתן צו-עיקול על נכס פלוני, או על כל הנכסים של הסרבן הנמצאים בידי צד שלישי, והצו יחול על המעוקל, בין שהוא נמצא בידי הצד השלישי ביום המצאת הצו ובין שיגיע לידיו תוך שלושה חודשים מאותו יום.
(2) (א) היה הנכס המעוקל לפי סעיף זה משותף לסרבן ולאחר, יחול העיקול על חלקו של הסרבן בלבד, ואם השותפות היא בחלקים בלתי-מסויימים, יראו את הנכס כשייך לשותפים חלק כחלק, כל עוד לא הוכח, להנחת-דעתו של הממונה על הגביה, שחלקו של הסרבן אחר.
(ב) בנכס ששותפים בו סרבן וקרובו בחלקים בלתי-מסויימים לא תיעשה במשך 21 יום מיום המצאת הצו, או עד ביטולו, הכל לפי המוקדם, כל פעולה בחלק שרואים אותו לפי פסקה (א) כחלקו של הקרוב.
(3) "קרוב" , לעניין סעיף זה - בן זוג, אח, אחות, הורה, הורי-הורה, צאצא וצאצאי בן הזוג, בן זוגו של אחד מאלה וכן תאגיד שיש בו לסרבן אחת מאלה:
(א) 51% לפחות מהון המניות שהוצא או מכוח ההצבעה;
(ב) זכות להחזיק ב- 51% לפחות מהון המניות שהוצא או מכוח ההצבעה או בזכות לרכשה;
(ג) זכות לקבל 51% לפחות מהרווחים;
(ד) זכות למנות מנהל.

7א. חובת הצד השלישי להודיע (תיקונים: התשל"ג, התשע"א)
(1) הומצא לצד השלישי צו עיקול על נכס של הסרבן, יגיש לפקיד הגביה, תוך עשרה ימים מיום ההמצאה, הודעה בדבר הימצאו של הנכס בידיו, ואם לא היה, כולו או מקצתו, בידיו - יפרש זאת בהודעתו.
(2) הגיע נכס מעוקל לידי הצד השלישי תוך שלושה חדשים מהמצאת הצו, יודיע על כך לפקיד הגביה תוך עשרה ימים מהיום שהנכס הגיע לידיו.
(3) לא הודיע הצד השלישי, או שהודיע ופקיד הגביה סבור שההודעה אינה שלמה או אינה נכונה, רשאי הממונה על הגביה להזמין את הצד השלישי לחקירה, ולעניין זה יראו את הממונה על הגביה כרשות שהוסמכה לאסוף ראיות לשם הפעלת סמכויותיה על-פי דין; אין בהוראות סעיף-קטן זה כדי לגרוע מאחריותו של הצד השלישי על-פי כל דין.
(4) הודיע הצד השלישי לפקיד הגביה שאין בידיו נכסים של הסרבן ושלפי ידיעתו לא יגיעו לידיו נכסים לאחר מתן הודעתו, רשאי פקיד הגביה, לאחר שאימת את ההודעה, לבטל את העיקול בידי צד שלישי.
(5) הגיש הצד שלישי הודעה בדבר הימצאותו של הנכס בידיו, ישלח פקיד הגביה הודעה לסרבן על הנכס שעוקל, ויחולו הוראות אלה:

(א) לגבי נכס שהוא כסף מזומן או חוב שהגיע מועד פירעונו, שלא עוקל בדרך אלקטרונית או לפי סעיפים 7ג(א) או 7ד(א) - יצויין בהודעה אם ניתנה הוראה בצו העיקול על אופן מסירתו ואת תוכן ההוראה;
(ב) לגבי נכס אחר - יצויין בהודעה כי אם הסרבן לא ישלם את חובו או יגיע להסכמה עם פקיד הגביה בנוגע להסדרת תשלום החוב, יהיה ניתן להורות על מסירת הנכס שעוקל בתוך 14 ימים ממשלוח ההודעה, למעט נכס שהוא כסף מזומן או חוב שהגיע מועד פירעונו, שניתן להורות על מסירתו בטרם חלפו 14 הימים, וכי אם עוקלו כמה נכסים רשאי הסרבן בתוך התקופה האמורה לבקש מפקיד הגביה כי החוב ייפרע ממסירתו של נכס מסויים מבין הנכסים המעוקלים, ובלבד שיש בנכס כדי לפרוע את החוב ושהנכס לא נמסר כדין לפני שביקש כאמור;

7ב. חובת הצד השלישי למסור את המעוקל (תיקון התשל"ג)
(1) (א) הצד השלישי חייב למסור לידי פקיד הגביה את הנכסים המעוקלים באופן, במועד ובמקום שפקיד הגביה קבע בצו העיקול או בצו שנתן לאחר מכן (בפקודה זו: "צו מסירה") כמפורט בסעיף זה;
(ב) היו הנכסים חובות המגיעים מצד שלישי לסרבן, ישלמם הצד השלישי לפקיד הגביה בהגיע זמן פרעונם; היו הנכסים נכסים המוחזקים לטובת הסרבן ואין לו תביעה עליהם, ימסור אותם הצד השלישי לפקיד הגביה, ובלבד שהממונה על הגביה ציווה על המסירה לאחר ששוכנע כי לא תיפגע בכך זכות אחרת מזכויות הסרבן. היה הדבר כרוך בהוצאות, ישלמו לו הוצאות סבירות לפי נסיבות העניין.
(ג) פקיד הגביה יורה על מסירת הנכסים המעוקלים בצו מסירה, ובלבד שחלפו 14 ימים ממשלוח הודעה לסרבן כאמור בסעיף 7א(5)(ב); היו הנכסים כסף מזומן או חוב שהגיע מועד פירעונו, רשאי פקיד הגביה להורות על מסירתם בצו מסירה, גם אם טרם חלפו 14 ימים כאמור.
(ד) על-אף האמור בפסקה (ג), רשאי פקיד הגביה להורות על מסירת הנכסים בצו העיקול עצמו, אם הנכסים הם כסף מזומן או חוב שהגיע מועד פירעונו, שלא עוקל בדרך אלקטרונית או לפי סעיפים 7ג(א) או 7ד(א).
(ה) פקיד הגביה יורה על מסירת נכס, בהתחשב, בין השאר, ביחס שבין ערך הנכס המעוקל לבין גובה החוב ובבקשת הסרבן לפי סעיף 7א(5)(ב), אם ביקש כאמור; פקיד הגביה לא יורה על מסירת נכס אם ניתן לפרוע את החוב מנכס מעוקל אחר שהפגיעה בסרבן ממסירתו פחותה, אלא-אם-כן הסרבן ביקש זאת לפי הסעיף האמור.

(2) צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא עשה כאמור בסעיף-קטן (1), או הוציא מידיו נכס או שילם חוב שלא כדין, בידעו שיש עליו צו עיקול, רשאי פקיד הגביה לחייבו בתשלום החוב במידה שלא שילמו הסרבן, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס שעוקל, או על סכום החוב שהגיע מהצד השלישי לסרבן, הכל לפי הסכום הנמוך שביניהם.
(3) חייב פקיד גביה את הצד השלישי בתשלום החוב, כאמור בסעיף-קטן (2), יהא דינו של הצד השלישי כדין סרבן לגבי החיוב, ומועד הפרעון של החוב יהא המועד שבו הומצאה לו החלטת החיוב.
(4) מסר הצד השלישי את הנכס המעוקל לידי פקיד הגביה, יחולו על המשך ההליכים הוראות סעיף 5 בשינויים המחוייבים לפי העניין.
(5) מסירת נכס מעוקל או תשלום חוב לידי פקיד הגביה לפי עיקול בידי צד שלישי, פוטרים את הצד השלישי מאחריותו כלפי הסרבן.

7ג. צו עיקול בידי צד שלישי שהוא תאגיד בנקאי (תיקון התשע"א)
(א) היה הצד השלישי תאגיד בנקאי, כהגדרתו בחוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א-1981, שיש לו סניפים, וצו העיקול הומצא למשרדו הראשי או למענו הרשום או למען אחר שעליו הודיע לפקיד הגביה (בפקודה זו: "מרכז התאגיד הבנקאי"), יחול צו העיקול על נכסי הסרבן הנמצאים בכל סניף של התאגיד הבנקאי, החל מהמועד שבו הגיעה הודעה על צו העיקול ממרכז התאגיד הבנקאי לסניף, או החל מתום שלושה ימי עסקים מיום המצאת צו העיקול למרכז התאגיד הבנקאי, לפי המוקדם.
(ב) הומצא צו עיקול לאחד מסניפי התאגיד הבנקאי, יחול הצו על נכסי הסרבן הנמצאים באותו סניף החל מהמועד שבו הומצא הצו לאותו סניף.

7ד. צו עיקול בידי צד שלישי שהוא חברה מנהלת (תיקון התשע"א)

(א) חברה מנהלת, כהגדרתה בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005, רשאית להודיע לשר האוצר, כי אפשר להמציא צו עיקול על נכסי סרבנים הנמצאים בקופות הגמל שבניהולה, לגוף הנותן שירותי תפעול לאותן קופות גמל, לרבות למרכז תאגיד בנקאי (בפקודה זו: "הגוף המתפעל"); הודיעה חברה מנהלת כאמור, יחול צו העיקול על נכסי הסרבן הנמצאים בקופות הגמל שבניהולה, החל מהמועד שבו הגיעה הודעה על צו העיקול מהגוף המתפעל למען הרשום של החברה המנהלת, או החל מתום שלושה ימי עסקים מיום המצאת צו העיקול לגוף המתפעל, לפי המוקדם.
(ב) הומצא צו העיקול למען הרשום של החברה המנהלת, יחול הצו על נכסי הסרבן הנמצאים בקופות הגמל שבניהולה, החל מהמועד שבו הומצא לה הצו.

8. מכירת נכסי מקרקעין כשאין די מטלטלים (תיקונים: 1937, התשל"ג)
(1) אם לא נמצאו די מטלטלים משל המפגר בביתו או בקרקעותיו, ואם נראה לאחר חקירה שיש לו למפגר נכסי מקרקעין שאפשר למכרם לשם תשלום הסכום המגיע ממנו, בין שהם רשומים על שמו ובין שאינם רשומים, הרי אם הוכח לממונה על הגביה כי אמנם אין לו למפגר די מטלטלים, רשאי הוא להוציא כתב-הרשאה למכירת אותם נכסי-מקרקעין או חלק מספיק מהם באותו אופן כאילו נמכרו על-פי צו מאת בית-משפט מוסמך לשם סילוק חוב שבפסק-דין:
בתנאי כי:

(א) אם נכסי-מקרקעים אלה מהווים, כולם או מקצתם, בית התפוס על-ידי המפגר, יש להשאיר לו או לדאוג לכך שתישאר לו דירה אשר, לדעת הממונה על הגביה, תהא נחוצה למענו ולמען בני-ביתו;
(ב) שאם המפגר הוא אכר, יהא פטור מכלל המכירה אותו חלק מן הקרקע שלפי דעת הממונה על הגביה יהא נחוץ למפגר למחייתו ולמחיית בני-ביתו.
(2) דמי פדיון המכירה ישמשו לסילוק הסכום המגיע, והעודף שיישאר לאחר ניכוי המגיע והאגרות והמשימות של המכירה ושאר ההליכים הכרוכים בכך, ישולם למפגר.
(3) אם יש למפגר יותר מנכס-מקרקעין אחד, הרשות בידו לברור איזהו הנכס אשר יוצא למכירה:
בתנאי ששוויו של הנכס יהא בו, לדעת הממונה על הגביה, כדי תשלום הסכום המגיע, ובתנאי שאם לא יהיה בדמי-פדיון, מכירת הנכס שנבחר כאמור לעיל כדי תשלום הסכום המגיע, רשאי הממונה על הגביה לבחור לו נכס אחר אשר יוצא למכירה.

9. העברת נכס מקרקעים לממשלה כשלא הצליחו למכרו
(1) הוצע נכס-מקרקעין למכירה ואי-אפשר למכרו במכירה פומבית יועבר במשרד ספרי האחוזה לממשלה בשווי שיוערך על-ידי מעריך-קרקעות שימונה מטעם ראש אגף הסדר ורישום קרקעות.
(2) הזכות למפגר לגאול נכס כזה בתוך שלוש שנים מתאריך ההעברה על-פי תשלום הסכום המגיע ממנו וכל האגרות וההוצאות שהוצאו בקשר עמו.
(3) במשך המועד האמור של שלוש שנים הזכות לממשלה להשכיר את הנכס לכל זמן שלא יעלה על שלוש שנים ואם השכירה הממשלה את הנכס כאמור וגאלו המפגר, יועבר הנכס שוב לבעליו הקודם, בכפוף לתנאי השכירות.
(4) דמי השכירות של הנכס שהושכר כאמור, ינהגו בהם באופן שנקבע.

10. מסירת המפגר לבית הסוהר (תיקון התשע"ד (מס' 2))
(בוטל).

11. נכסים שאינם ניתנים לעיקול (תיקון התשס"ט)
על עיקול לפי פקודה זו יחולו הוראות לפי סעיפים 22 ו- 50 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, בשינויים המחוייבים.

11א. המס - שעבוד על מקרקעי הסרבן (תיקונים: התשל"ג, התשס"ח)
(1) מס המגיע על מקרקעי הסרבן יהיה שעבוד ראשון על אותם מקרקעין.
(1א) על-אף הוראות סעיף-קטן (1), היו מקרקעי הסרבן דירה שמכר לקונה, והקונה שילם כספים על חשבון מחיר הדירה, כהגדרתו בחוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), התשל"ה-1974 (בסעיף-קטן זה: "חוק המכר"), לא יהיה מס המגיע על המקרקעין האמורים שעבוד ראשון על אותם מקרקעין, כלפי הקונה, ביחס לכספים ששילם כאמור וביחס להפרשי הצמדה על אותם כספים כאמור בסעיף 3א1 לחוק המכר, בהתקיים שניים אלה:
(1) הסרבן הוא מוכר כהגדרתו בחוק המכר;
(2) הכספים ששולמו על חשבון מחיר הדירה הובטחו כאמור בסעיף 2(3) או (4) לחוק המכר.
(2) כל מס אחר המגיע מסרבן שהוא בעל מקרקעין יהיה שעבוד על המקרקעין אם נרשמה בפנקס המקרקעין הערה על כך על-פי הודעת גובה המס; נרשמה הערה על שעבוד כאמור, תהא דרגתו נדחית בפני כל שעבוד של אותם מקרקעין שהיה רשום שעה שנרשמה ההערה.
(3) סעיף זה אינו גורע מסמכויות אחרות לפי פקודה זו.

12. עיכוב רישום בפנקסי מקרקעין (תיקון התשל"ג)
שום פעולת העברה במקרקעין השייכים לסרבן לא תירשם בפנקסי המקרקעין בטרם הוברר ששולם המס המגיע עליהם, אלא בהסכמת הממונה על הגביה.

12א. עיקול מיטלטלין שהעברתם חייבת רישום (תיקון התשל"ג)
היו המעוקלים לפי פקודה זו מיטלטלין שהעברת הבעלות בהם חייבת רישום לפי כל דין, ירשום הממונה על הרישום, במסמכים המתאימים או בפנקסים שבניהולו, הערה בדבר העיקול כשתומצא לו הודעה על כך מאת גובה המס; הממונה על הרישום לא ירשום שום פעולה במיטלטלין האמורים בלי אישורו של הממונה על הגביה; דין עיקול מיטלטלין שנרשם מטעם הממונה על הרישום, כדין מישכון שנרשם לפי חוק המשכון, התשכ"ז-1967, ולעניין זכות קדימה הוא כפוף לסדר שבו נרשמו המישכונים שלפניו.

12א1. איסור הוצאת מיטלטלין בנוכחות קטין כשהוא לבד (תיקון התש"ס)
אין להוציא מיטלטלין מחצרים, אם במקום נמצא קטין שטרם מלאו לו 16 שנים, ולא נמצא עמו הורהו או אדם בגיר אחר שנחזה להיות אחראי עליו, זולת אם קבע ממונה על הגביה כי בשים-לב לנסיבות, לא ניתן לבצע את הצו בדרך אחרת.

12ב. המצאת מסמכים (תיקון התשל"ג)
הודעה, דרישה, צו או כל מסמך אחר שיש להמציאם לפי פקודה זו, יראו אותם כאילו הומצאו כדין אם נמסרו למי שנועדו, או הונחו במקום מגוריו או במקום עסקיו הרגיל או נשלחו לשם על שמו בדואר, ובלבד שצו עיקול לצד שלישי שהוא בנק וכן הודעה על מכירת מיטלטלין יישלחו בדואר רשום.

12ב1. מסמכים אלקטרוניים והמצאתם (תיקון התשע"א)
(א) בסעיף זה:
"חתימה אלקטרונית מאושרת", "מסר אלקטרוני", "תעודה אלקטרונית" - כהגדרתם בחוק חתימה אלקטרונית, התשס"א-2001;
"מנגנון הזדהות" - המזהה את המתקשר אל מערכת המחשב, בודק את הרשאת הגישה שלו למידע ומתעד גישה כאמור;
"מסמך אלקטרוני" - מסר אלקטרוני חתום בחתימה אלקטרונית מאושרת, הניתן לשמירה אלקטרונית, לאחזור ולהפקה כפלט, כהגדרתו בחוק המחשבים, התשנ"ה-1995;
"השרים" - שר האוצר ושר המשפטים.
(ב) הודעה, דרישה, צו או כל מסמך אחר שיש להמציאם לפי פקודה זו, יכול שייערכו כמסמך אלקטרוני.
(ג) על-אף האמור בסעיף 12ב, ניתן להמציא בדרך אלקטרונית:
(1) מסמך אלקטרוני שהוא צו עיקול לפי סעיף 7ג(א) או צו מסירה של נכס שעוקל לפי הסעיף האמור, ובלבד שהנמען הסכים לכך באופן מפורש;
(2) מסמכים אלקטרוניים אחרים, ובלבד שהנמען הסכים באופן מפורש שמסמכים אלקטרוניים מסוג מסויים יומצאו לו בדרך זו, והכל בהתאם להוראות שקבעו השרים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת; בתקנות כאמור ייקבעו, בין השאר, הוראות לעניין זיהוי פקיד הגביה והנמען, דרך מתן הסכמת הנמען, אילו מסמכים אפשר לערוך כמסמך אלקטרוני ואילו מסמכים אפשר להמציא בדרך אלקטרונית.
(ד) (1) הומצא מסמך אלקטרוני בדרך אלקטרונית יראו אותו כאילו הומצא לנמען ביום שבו נמסר למערכת המידע של הנמען, ולכל המאוחר בתום שלושה ימי עסקים מיום משלוח המסמך בדרך אלקטרונית.
(2) השרים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאים לקבוע הוראות לעניין חזקות קבלה ומסירה של מסמכים אלקטרוניים מסוגים מסויימים.
(ה) צד שלישי שהומצא לו צו עיקול בדרך אלקטרונית, ומתקיימים בו התנאים שנקבעו לפי סעיף זה יהיה זכאי לתשלום; שר האוצר, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי לקבוע את ההסדרים לתשלום, מועדיו ודרכיו, את התנאים לזכאותו של הצד השלישי לתשלום ואת גובה התשלום, ובין השאר לקבוע כי התנאים לזכאות הם:
(1) קבלת כמות מזערית של צווי עיקול בפרק זמן שקבע;
(2) הפעלת מערכת ממוחשבת, לרבות לקבלת הצווים ולמשלוח התשובות.
(ו) מערכות המחשב המשמשות להנפקת מסמכים אלקטרוניים ולהמצאתם לפי סעיף זה יתבססו על מערכות תוכנה וחומרה מהימנות, המעניקות הגנה סבירה מפני חדירה, שיבוש, הפרעה או גרימת נזק למחשב ולחומר מחשב ומאפשרות גישה אליהן רק באמצעות מנגנון הזדהות; הממונה על הגביה ימנה ממונה אבטחת מידע שיהיה אחראי על הכנת נהלים לאבטחת המידע ולהבטחת קיומם.
(ז) השרים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאים להתקין תקנות לעניין ביצוע סעיף זה.
(ח) הוראות סעיף זה לא יחולו על גביה של חובות בידי רשויות מקומיות, למעט חובות ארנונה ומים, אגרות והיטלים, כל עוד לא קבע היועץ המשפטי לממשלה הנחיות לעניין זה; נקבעו הנחיות כאמור, הן יחייבו גם גופים שאינם המדינה, המוסמכים לגבות על-פי פקודה זו.

12ג. סמכויות (תיקון התשל"ג)
סמכויותיו של פקיד הגביה לפי פקודה זו יהיו נתונות גם לממונה על הגביה.

12ד. מינוי ממונה על הגביה ופקיד גביה לענייני השלטון המקומי
(תיקון התשל"ג)
מינויים של ממונה על הגביה ושל פקיד גביה לעניין גבייתם של מיסים, ארנונות ותשלומים אחרים שהוכרזו לעניין פקודה זו והמגיעים לעיריה או לרשות מקומית אחרת, ייעשו לבקשת העיריה או הרשות ובהמלצת שר הפנים.

12ה. אמצעי אכיפה מיוחדים למיסים ששר האוצר ממונה על ביצועם (תיקונים: התשמ"א, התשס"ד)
(א) לעניין סעיף זה:
"חוק מס" - חיקוק הדן בהטלת מס או תשלום חובה ששר האוצר הממונה על ביצועו או על הגביה לפיו;
"מס" - מס המוטל לפי חוק מס;
"אמצעי אכיפה" - אמצעי מינהלי שתכליתו גביית חוב מס.
(ב) שר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, רשאי להתיר את השימוש באמצעי אכיפה שבחוק מס פלוני לגביית חוב מס על-פי חוק מס אחר, בשינויים שייקבעו או המחוייבים לפי העניין.
(ג) הוטל עיקול על חשבון הבנק של סרבן, לא תהא לבנק זכות קדימה אלא על סכום החובה שהיה בכלל חשבונות הבנק של הסרבן בעת הטלת העיקול, ובלבד שלגבי חובות שהיו בעת הטלת העיקול ואשר מועד פרעונם טרם הגיע, תחול זכות הקדימה של הבנק ממועד פרעונו של החוב.
(ד) (בוטל).

12ו. הטלת תפקיד גביה (תיקון התש"ן)
נציב מס הכנסה (להלן: "הנציב") או מנהל המכס ומע"מ (להלן: "המנהל"), רשאי להטיל על אדם אחר ביצוע הליכים לעיקול נכסים ומכירתם לפי פקודה זו, לשם גביית חוב מס כמשמעותו בחוק קיזוז מיסים, התש"ם-1980 (להלן: "חוב מס"), בתנאים שיקבע שר האוצר.

12ז. מינוי כונס נכסים (תיקון התש"ן)
הנציב או המנהל רשאי למנות כונס נכסים לנכס מסויים של החייב, לשם גביית חוב מס; לכונס הנכסים יהיו אותם חובות וסמכויות שיש לכונס נכסים לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, בשינויים המחוייבים, ולעניין זה יראו את הנציב או את המנהל, לפי העניין, כאילו היה ראש ההוצאה לפועל, למעט לעניין סעיף 58(ב) לחוק האמור.

12ח. עיקול זכויות במקרקעין (תיקון התש"ן)
לצורך גביית חוב מס מחייב, רשאי פקיד גביה או גובה מיסים לעקל על-ידי רישום בפנקס מקרקעין, זכויות שיש לחייב במקרקעין, הנובעות מרישום הערת אזהרה עליהן לטובתו; לעניין זה, "הערת אזהרה" - כמשמעותה בסעיף 126 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969.

12ט. הוצאות שיישא בהן הסרבן (תיקון התשס"ד)
(א) הסרבן יישא בהוצאות סבירות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה ובלבד שאמצעי האכיפה נדרש באופן סביר בנסיבות העניין לשם גביית המס.
(ב) בבחינת אמצעי האכיפה שננקטו לעניין סעיף-קטן (א) יובא בחשבון, בין השאר, האם עלותם או פגיעתם בסרבן לא היתה במידה העולה על הנדרש לשם גביית המס.
(ג) בסעיף זה, "אמצעי אכיפה" - אמצעי מינהלי שתכליתו גביית מס.

13. תקנות (תיקון התשס"ד)
שר האוצר רשאי להתקין תקנות:
(א) בדבר סדרי הדין של עיקול, שמירה ומכירה של נכסים שנתפסו על-פי פקודה זו;
(ב) בדבר טפסי הדרישות, התעודות וכתבי-ההרשאה;
(ג) בדבר האגרות והמשימות בעד כל פעולה שעל-פי פקודה זו, לרבות בדבר הוצאות סבירות שבהן ניתן לחייב סרבן בשל אמצעי אכיפה שננקטו לפי פקודה זו, וקביעת סכומים מרביים להוצאות כאמור; תקנות לפי סעיף-קטן זה טעונות אישור ועדה משותפת של ועדת החוקה חוק ומשפט ושל ועדת הכספים של הכנסת;
(ד) בדרך-כלל, לעניין ביצוע הוראות פקודה זו.

הוראת שעה לתיקון התשע"א
(תיקון התשס"ד)

(א) בהוראות אלה:
"חתימה אלקטרונית מאושרת" - כהגדרתה בחוק חתימה אלקטרונית, התשס"א-2001;
"מנגנון הזדהות" - מנגנון המזהה את המתקשר אל מערכת המחשב, בודק את הרשאת הגישה שלו למידע ומתעד גישה כאמור;
"מערכת" - מערכת המחשב שבה מופק צו אלקטרוני;
"צו אלקטרוני" - צו עיקול או צו מסירה בהתאם להוראות סעיף 7ב(1) לפקודת הגביה שנערך בדרך אלקטרונית;
"השרים" - שר האוצר ושר המשפטים.
(ב) על-אף הוראות סעיף 12ב1(ב) לפקודה, עד 07.03.2013, יראו צו אלקטרוני כמסמך אלקטרוני לעניין סעיף 12ב1 לפקודה, אף אם אינו חתום בחתימה אלקטרונית מאושרת, ובלבד שהתקיימו לגבי המערכת כל אלה:
(1) ביחס לכל צו אלקטרוני אפשר לזהות את פקיד הגביה שנתן אותו;
(2) המערכת היא מערכת מהימנה, המעניקה הגנה סבירה מפני חדירה אליה ומפני שיבוש או הפרעה לעבודתה ומאפשרת גישה אליה רק באמצעות מנגנון הזדהות;
(3) המערכת עורכת תיעוד אוטומטי בדבר פעילות המשתמשים בה, והתיעוד האמור נשמר באופן מאובטח ובנפרד מהמערכת;
(4) ממונה אבטחת המידע של המערכת הכין נוהל להוספה ולהסרה של משתמשים מורשים, כדי למנוע שימוש לרעה במערכת;
(5) המערכת מונעת עריכה של שינויים בצו האלקטרוני לאחר שהופק.
(ג) השרים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאים להאריך את התקופה האמורה בסעיף-קטן (ב), אם מצאו כי הדבר נדרש מטעמים תפעוליים; הארכת תקופה כאמור יכול שתהיה דרך-כלל או לסוגים מסויימים של מסמכים או לממונה על גביה מסויים."
(סוף הפקודה)

2. כללי
ב- ע"א 1167/01 {עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד ס(3), 553 (2005)} נקבע כי מנגנון הגביה המוסדר בפקודת המיסים (גביה) נועד ליצור מסלול מינהלי מהיר ויעיל לגביית מיסים בצד ההסדר הקבוע בחוק ההוצאה לפועל, נתשכ"ז-1967 לגביית חובות פסוקים ואחרים. אכרזת המיסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס-2000, המחילה את הוראות פקודת המיסים על גביית ארנונה ותשלומי חובה מוניציפליים אחרים, באה על רקע משברים תקציביים חמורים שפקדו את השלטון המקומי בישראל בשנים האחרונות, ולאחר שחוסר יעילות בגביית הארנונה ותשלומי החובה האחרים אותר כאחת הסיבות המרכזיות למשברים תקציביים אלה.

האכרזה נועדה איפוא להקל על הרשויות המקומיות את גביית החובות בהעמידה לרשותן שורה של אמצעים מרחיקי לכת, הדומים במהותם להליכי גביה מכוח חוק ההוצאה לפועל, אך הפעלתם אינה מותנית בקיומו של חוב פסוק.

מאפיין מרכזי של הסדרי הגביה המינהליים הוא העובדה שמדובר בהסדר הנותן לרשות את הכוח לפעול לגביית חוב, וזאת מבלי שהחוב יאושר קודם לכן בפסק-דין של בית-משפט. הליך הגביה המינהלי נפתח בהפניית דרישה לנישום לשלם את חובו לרשות (סעיף 4 לפקודת המיסים (גביה); סעיף 306 לפקודת העיריות). אם לא מילא הנישום אחר דרישת התשלום, רשאי הגורם המוסמך לכך לפי דבר החקיקה הרלוונטי (פקיד גביה לפי סעיף 4 לפקודת המיסים (גביה); ראש העיריה לפי סעיף 309 לפקודת העיריות) להרשות נקיטת צעדי אכיפה במסגרת הליך הגביה המינהלי. הסדר הגביה המינהלי מעניק לרשות סמכויות שונות המסייעות לה לפעול לגביית חובה. כך, למשל, מעניקה פקודת העיריות לרשות סמכות לתפוס את נכסי הסרבן ולמוכרם וכן להטיל עיקול על משכורתו (סעיפים 313-310 ו- 320 לפקודת העיריות). פקודת המיסים (גביה) מכילה סמכות להטיל עיקול על מיטלטלין של הסרבן. ענייננו אינו מצריך כניסה לפרטיהן של הסדרי הגביה המינהליים (להרחבה בנוגע לגביה מינהלית לפי פקודת העיריות ראו א' וינוגרד דיני רשויות מקומיות, כרך ב' 610-597; להרחבה בנוגע לפקודת המיסים (גביה) ראו א' רפאל מס הכנסה, כרך ו', 442-421) {רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, תק-על 2010(2), 4085 (2010), כב' השופטת א' פרוקצ'יה; כב' השופטת א' חיות; כב' השופטת ד' ברלינר}.

{ראה גם: ע"א 2827/11 עו"ד יוסף בן דור, בתפקידו ככונס הנכסים על זכויות חברת דניאל חן בניה בע"מ נ' מועצה מקומית גבעת זאב, פורסם באתר נבו (03.11.13); רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם, פורסם באתר נבו (11.06.13)}

ב- בש"א (יר') 4354/07 {חב' פז גז בע"מ נ' עיריית ירושלים, תק-של 2009(3), 1209 (06.07.2009)} נקבע:

"על-פי הנהוג רשות מקומית רשאית לגבות את הארנונה הן בדרך מינהלית והן בדרך משפטית.
באשר לדרך הגביה המינהלית הרי שבצו אכרזת המיסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראות שעה) (תיקון), התש"ס-2002 נאמר באופן מפורש כי:

'על-אף האמור בסעיף 1 ובכל דין אחר, לגבי חובות לרשויות המקומית, לא תומצא לאדם, לגבי הסכום השנוי במחלוקת, דרישה לפי סעיף 4 לפקודה ולא ינקטו פעולות לפי הפקודה כל עוד לא חלף המועד להגשת השגה ערר או ערעור לפי העניין. ואם הגיש אדם הליכי ערעור או תובענה אחרת - כל עוד לא ניתן פסק-דין סופי או החלטה שאינה ניתנת לערעור עו"ד.'

מכאן שלא ניתן לגבות ארנונה השנויה במחלוקת על-פי פקודת המיסים (גביה) אולם לא חל כל שינוי בזכות לגבות את הארנונה השנויה במחלוקת על-פי הדרך המשפטית על-פי פקודת העיריות.
המגבלות הנ"ל בצו הוא כרזה משנת 2002 אינן חלות על פקודת העיריות שכן פקודת העיריות הינה בבחינת חקיקה ראשית ואילו צו האכרזה הנ"ל הינו בבחינת חקיקת-משנה.

לסיכום נקודה זו, ההוראה שבסעיף 300 לפקודת העיריות מאפשרת למשיבה להגיש תביעה כספית בבית-המשפט כנגד המבקשת שערערה עדיין תלוי ועומד.
התוצאה מן האמור לעיל הינה כי בדין רשאית היתה המשיבה להגיש את תביעת חוב הארנונה.
אכן, ניתן לחלוק על דרך זו ולטעון כי אין זה ראוי לה לרשות המקומית ביודעה כי המבקשת משיגה על סכום החוב להגיש את תביעתה לגבותו ואולם מנגד ניתן לטעון כי כל אימת שנישום יגיש השגת ערר וערעור לא ניתן יהא לגבות ממנו את חוב הארנונה הרי שיהא בכך קיפוחם של נישומים אשר משלמים את הארנונה כסדרה. הימנעות לגבות חוב על-אף היותו שנוי במחלוקת יש בה כדי לגרום לדילולה של קופת הרשות המקומית ופגיעה קשה במילוי במילוי חובותיה במתן השירותים לאזרחיה.

יתר-על-כן, ככל שהמבקשת תצליח בעררה לאחר שתשלם את חובה יהא על הרשות המקומית להשיב לה כספים והכל בהתאם לתוצאות ההליך שבו נקטה המבקשת.
ואולם דברים אלה יש בהם כדי להצביע על מצב א-נומלי אשר על המחוקק ליתן את התייחסותו לכך."

כאמור, פקודת המיסים (גביה) הינה פקודה מנדטורית, שעברה מספר תיקונים לאורך השנים, אשר מעניקה לרשויות אמצעים מינהליים שונים לצורכי גביית מיסים, כפי שאלה מוגדרים בפקודה. סעיף 11א שהוסף לפקודה במסגרת חוק לתיקון פקודת המיסים (גביה), התשל"ג-1973, מורה כך:

"(1) מס המגיע על מקרקעי הסרבן יהיה שעבוד ראשון על אותם מקרקעין.
(2) כל מס אחר המגיע מסרבן שהוא בעל מקרקעין יהיה שעבוד על המקרקעין אם נרשמה בפנקס המקרקעין הערה על כך על-פי הודעת גובה המס; נרשמה הערה על שעבוד כאמור, תהא דרגתו נדחית בפני כל שעבוד של אותם מקרקעין שהיה רשום שעה שנרשמה ההערה."

הסעיף הנ"ל מקנה לרשויות אמצעי גביה מינהלי בדמות הטלת שעבוד על מקרקעין של "סרבן", בגין סוגי מס שונים המוגדרים בסעיף 2(1) לפקודה. במסגרת הוראת הסעיף נערכת הבחנה בין מס המגיע על מקרקעי הסרבן, לבין כל מס אחר המגיע מסרבן שהוא בעל מקרקעין.

בנוגע למס המגיע על מקרקעי הסרבן, מורה סעיף 11א(1) לפקודה כי מס כאמור יהיה שעבוד ראשון על אותם המקרקעין. מלשון הסעיף נלמד כי שעבוד זה תקף אף אם הוא לא נרשם במרשם המקרקעין, וכי בהיותו "שעבוד ראשון", ניתנת לו עדיפות על פני כל משכנתה ושעבוד אחר, ללא משמעות למועד רישומם של שעבודים קודמים מתחרים (ראו: עניין עיריית הרצליה, פסקה 60 לפסק-דינו של הנשיא א' גרוניס). באשר למס אחר, שאיננו מגיע על מקרקעי הסרבן (במשמעות סעיף 11א(1) הנ"ל) - סעיף 11א(2) לפקודה קובע כי מס זה יהיה בבחינת שעבוד על מקרקעי הסרבן רק אם הוא נרשם בפנקס המקרקעין. כן קובע הסעיף כי שעבוד בגין מס שאיננו על מקרקעי הסרבן - נדחה מפני כל שעבוד שנרשם על אותם מקרקעין טרם רישומו של שעבוד זה.

להשלמת התמונה יש לציין כי מאז התיקון הנ"ל בוצע תיקון נוסף לסעיף 11א (בגדרו הוסף סעיף 11א(1א)).

בשנת 1999 קבע בית-משפט זה, ב- רע"א 2911/95 {אברהם נ' עיריית רמת-גן, פ"ד נג(1), 218 (1999)}: כי אין לראות בארנונה משום "מס" במשמעות הפקודה, ומשכך לא מוקנה לרשויות המקומיות שעבוד בגין חובות ארנונה, מכוח סעיף 11א לפקודה.

כשנה לאחר פסק-הדין בעניין אברהם, בתאריך 16.03.2000, פרסם שר האוצר את האכרזה. סעיף 1, קובע:

"על גביית ארנונה כללית המוטלת מכוח חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, ועל תשלומי חובה המגיעים לרשות המקומית על-פי דין (להלן: "חובות לרשות המקומית") יחולו הוראות הפקודה; החובות לרשות המקומית יהיו מס כמשמעותו בפקודה."

בתאריך 27.03.2001 פרסם שר האוצר אכרזה נוספת, שהאריכה את תוקפה של האכרזה הנ"ל, ובגדרה גם תוקן סעיף 1 לאכרזה (להלן: "האכרזה המתקנת") - והוא קובע, מאז, כך:

"על גביית ארנונה כללית המוטלת מכוח חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, ועל תשלומי חובה המגיעים לרשות המקומית על-פי דין (להלן - חובות לרשות המקומית) יחולו הוראות הפקודה למעט סעיף 10, וסעיף 11א(1) ייקרא כאילו המילה 'ראשון' נמחקה ממנו; החובות לרשות המקומית יהיו מס כמשמעותו בפקודה."

במסגרת האכרזה המתקנת נקבע כי היא תיכנס לתוקף החל מתאריך 01.04.2001. לאחר פרסומה של האכרזה המתקנת, פורסמו אכרזות נוספות שהאריכו את תוקפה של האכרזה, מבלי שבוצע במסגרתן כל שינוי בסעיף 1 הנ"ל, מעבר לתיקון שבוצע במסגרת האכרזה המתקנת כאמור.

3. אכרזת המיסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס-2000
א. הדין
אכרזת המיסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס-2000 קובעת כדלקמן:

"בתוקף סמכותי לפי סעיף 2 לפקודת המיסים (גביה) (להלן: "הפקודה"), אני מכריז לאמור:

1. תחולת הפקודה
על גביית ארנונה כללית המוטלת מכוח חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, ועל תשלומי חובה המגיעים לרשות המקומית על-פי דין (להלן: "חובות לרשות המקומית") יחולו הוראות הפקודה; החובות לרשות המקומית יהיו מס כמשמעותו בפקודה.

2. חוב סופי (תיקון התשס"ב)
(א) על-אף האמור בסעיף 1 ובכל דין אחר, לגבי חובות לרשות המקומית, לא תומצא לאדם, לגבי הסכום השנוי במחלוקת, דרישה לפי סעיף 4 לפקודה ולא יינקטו פעולות לפי הפקודה כל עוד לא חלף המועד להשגת השגה, ערר, ערעור, לפי העניין (להלן: "הליכי ערעור"), ואם הגיש אדם הליכי ערעור או תובענה אחרת - כל עוד לא ניתן פסק-דין סופי או החלטה סופית, שאינה ניתנת לערעור עוד; הוראות סעיף זה לא יחולו על הליכי גביה לפי הפקודה שהחלו בהם לפני תחילת תוקפה של אכרזת המיסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה) (תיקון), התשס"ב-2002.
(ב) בסעיף זה "השגה", "ערר" או "ערעור" כמשמעותם בהוראות הדין על-פיו נקבע החיוב.

3. הוצאה לפועל בשל אי-תשלומים (תיקון התשס"ב)
לעניין גביה מכוח האמור באכרזה בו יראו:
(1) את סעיף 4 לפקודה, כאילו אחרי "הסכום שהוא חייב לפרעו" נאמר "בתוך עשרים וחמישה ימים מיום המצאת הדרישה" ואחרי "שלא פרעו" נאמר "בתוך עשרים וחמישה ימים כאמור;
(2) את סעיף 5 לפקודה, כאילו אחרי "מילא אחר הדרישה" נאמר "בתוך חמישה ימים מיום המצאתה".

4. תחולה השוואה לסעיף המעודכן - התפתחות היסטורית (תיקונים: התשס"א, התשס"א (מס' 2), (מס' 3), התשס"ב, התשס"ב (מס' 2), התשס"ג, התשס"ד, התשס"ד (מס' 2), התשס"ה, התשס"ו, התשס"ו (מס' 2), התשס"ז, התשס"ח, התשס"ט, התש"ע, התשע"א, התשע"ב, התשע"ג, התשע"ד, התשע"ה, התשע"ו)
אכרזה זו תחול לגבי גביית חובות לרשות המקומית עד ליום ב' בטבת התשע"ז (31 בדצמבר 2016).
י"ח באדר א' התש"ס (24 בפברואר 2000)
אברהם (בייגה) שוחט -שר האוצר."

ב. סעיף 2(א) לאכרזת המיסים
"40. סעיף 2(א) לאכרזת המיסים שולל מהרשות המקומית את הסמכות לנקוט באמצעי גביה מינהלית לפי פקודת המיסים בטרם חלוף המועד להגשת השגה על החיוב, ואם ננקטו הליכי ערעור כאמור - בטרם מתן פסק-דין חלוט באשר לסכום השנוי במחלוקת. סייג זה הוסף לאכרזת המיסים בשנת 2002, בעקבות עתירה שהוגשה נגד שר האוצר ב- בג"צ 4968/00 העמותה למען טוהר מידות ומינהל תקין בשלטון המקומי נ' שר האוצר, פורסם באתר נבו (22.05.01). שאלת תחולתו של הסייג על הליכי גביה לפי סעיפים 323-305 לפקודת העיריות עדיין לא הוכרעה על-ידי בית-המשפט העליון (בר"ם 225/07 רכבת ישראל נ' עיריית חדרה, פורסם באתר נבו (07.05.07); עע"מ 1024/10 מלכא נ' מועצה מקומית כפר קמא, פורסם באתר נבו (02.08.12), פסקאות 53-52), ואילו בפסיקת בתי-המשפט המחוזיים הובעו לגביה דעות שונות (בש"א (חי') 990/02 בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' מועצה אזורית זבולון, פורסם באתר נבו (18.12.02); עת"מ (ב"ש) 234/07 רכבת ישראל בע"מ נ' עיריית דימונה, פורסם באתר נבו (22.10.07); עת"מ (ב"ש) 214/08 ע.ס.מ עפר סלילה מאגרי מים בע"מ נ' מועצה אזורית אשכול, פורסם באתר נבו (31.07.08). חילוקי דעות אלו מתייחסים אך ורק להליכי תפיסה ועיקול הננקטים לפי סימן א' בפרק החמישה-עשר לפקודת העיריות. פעולות גביה אקטיביות אלו כפופות, לפי אחת הדעות, למגבלה שבסעיף 2(א) לאכרזת המיסים, נוכח הדמיון הרב בינן לבין פעולות הגביה האקטיביות לפי פקודת המיסים, המתבצעות אף הן בין היתר בדרך של תפיסה ועיקול. כפי שנאמר ב- רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1), 215 (20.06.10), פסקה 11 לפסק-דינה של השופטת ברלינר): "בין שני ההסדרים יש קירבה רבה, שכן ההסדר הקבוע בפקודת העיריות הינו אימוץ סלקטיבי של הוראות שונות מפקודת המיסים (גביה), לעיתים אף על דרך הפניה לפקודה" (ראו עוד בר"מ 6072/12 דוד נ' עיריית נצרת עילית, (19.09.12), פסקה 7).

לעומת-זאת, אמצעי הגביה הפסיבי של הימנעות ממתן תעודת היעדר חובות אינו נכלל בפקודת המיסים (לרבות בסעיף 12 לפקודת המיסים, שהינו חלק מהזכות המהותית לשעבוד ראשון הקבועה בפקודה זאת בסעיף 11א - בעבר סעיף 12 רישא - ואין הוא שקול לאמצעי האכיפה הדיוני שבסעיף 324 לפקודת העיריות: ע"א 437/66 מנהל מס רכוש וקרן פיצויים נ' כונס הנכסים של יו.ס. ניר-איסט לבורטוריס, פ"ד כא(1), 29, 32 (1967)). בכל מקרה, מתן התעודה לפי סעיף 324 לפקודת העיריות אינו כפוף להוראתו המסייגת של סעיף 2(א) לאכרזת המיסים, המורה כי עד לתום הליכי הערעור בנוגע לחוב הארנונה "לא תומצא לאדם, לגבי הסכום השנוי במחלוקת, דרישה לפי סעיף 4 לפקודה ולא יינקטו פעולות לפי הפקודה" (ההדגשות הוספו). הוראה זו משמיעה רק עיכוב של המצאת דרישה לתשלום החוב לפי סעיף 4 לפקודת המיסים, ועיכוב של נקיטת "פעולות לפי הפקודה", כלומר אמצעי אכיפה פוזיטיביים. משעה שסעיף 2(א) לאכרזת המיסים אינו מורה על "עיכוב" אמצעי אכיפה פסיביים (הוראה שאילו היתה קיימת, משמעותה היתה צו עשה ולא צו עיכוב שהרי "עיכוב" של חוסר מעש אינו אלא מעש), על כרחינו שאפילו לפי הפרשנות המרחיבה של סעיף 2(א), המחילה אותו גם על אמצעי הגביה שבפקודת העיריות, אין בסעיף זה למנוע בעד העיריה לסרב לתת תעודת היעדר חובות במהלך התקופה שבה חוב הארנונה אינו סופי ונתון להליכי השגה, ערר וערעור. הבחנה זו הגיונה בצידה: סעיף 2(א) לאכרזת המיסים מיועד למנוע את שינוי המצב הקיים ואת חילוט רכושו של הנישום לשם פירעון חוב ארנונה שעדיין אינו סופי. תכלית זו אינה מתקיימת בתעודת היעדר החובות, שלגביה ההיפך הוא הנכון: דווקא שלילת זכותה של הרשות המקומית לסרב לתת את התעודה במהלך ההתדיינות בינה לבין הנישום על החוב ועל גובהו, תפר את הסטטוס-קוו ותגרום לשינוי המצב (העברת הזכויות הרשומות בנכס) בטרם הוכרע הערעור, באופן שאם הערעור יידחה לא יהיה ניתן להשיב את הגלגל לאחור ולהחזיר לפנקסי המקרקעין את הרישום המקורי. פועל יוצא מכך הוא שאין מקום לא לטענת חוסר הסמכות שהעלתה העותרת ולא לטענתה בדבר חוסר סבירות עיכוב תעודת היעדר החובות בשל קיומו של חוב השנוי במחלוקת.

אוסיף כי נישום החולק על שומת הארנונה שהוצאה לו, עשוי שלא להיות מחוייב בהכרח בסילוק החוב כתנאי לקבלת תעודת היעדר חובות. יש הסבורים להחיל בדרך ההיקש הוראות שנקבעו בהקשרים אחרים של חקיקת המיסים, המקנות לחייב אפשרות להפקיד בידי רשות המס ערובה הולמת (כגון ערבות בנקאית) להבטחת חובו השנוי במחלוקת כנגד קבלת התעודה (סעיף 10(א) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965; סעיף 54(א) לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961; רוסטוביץ, בספרו הנ"ל, עמ' 1017-1016). גישה זו משקפת, לכאורה, את עיקרון המידתיות, שידיו רב לו גם בהקשר של מתן תעודת היעדר חובות לפי סעיף 324 לפקודת העיריות (בג"צ 779/92, לעיל, בעמ' 186). תמיכה נוספת לגישה זו עשויה להימצא בתקנות התכנון והבניה (תעודה בדבר תשלום היטל), התשמ"א-1981, המורות כי "תעודה בדבר תשלום היטל השבחה או ערובה לתשלומו לפי סעיף 10 לתוספת השלישית לחוק, יכול שתינתן בנפרד ויכול שתינתן בתוך תעודה המוצאת לפי סעיף 324 לפקודת העיריות, ובלבד שדבר תשלום ההיטל או מתן ערובה לתשלומו, כולו או חלקו, יצויין במפורש בתעודה". האפשרות לשלב בתוך תעודת היעדר חובות לפי סעיף 324 לפקודת העיריות "תעודה בדבר... ערובה לתשלומו" של היטל השבחה, מקרבת את מתן הערובה אל תוכה של התעודה לפי סעיף 324. אמנם המשיבים ציינו בתשובתם לעתירה כי להשקפתם היעדרה של הוראה מקבילה בפקודת העיריות בנוגע להעמדת ערובה כנגד קבלת תעודת היעדר חובות, מהווה הסדר שלילי. אלא שהעותרת כלל לא פנתה לעיריה טרם הגשת העתירה בהצעה להפקיד בידיה ערובה לתשלום החוב השנוי במחלוקת, וטענתה היחידה היתה שעצם ההתדיינות שהיא מנהלת עם העיריה בנושא חוב הארנונה מספיקה כדי שהתעודה תינתן לה. כך, למרות התבססותה של העותרת (בסעיף 26 לעתירה) על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה ב- בש"א 990/02 (לעיל), שבה עיכוב הליכי הגביה המינהלית של חוב הארנונה עד להכרעה בערר הותנה בהפקדת ערבות בנקאית וערבויות נוספות. התנהלות זאת של העותרת הביאה לכך שלא ניתנה החלטה רשמית של העיריה בנושא העמדת הערובה, וכתוצאה סוגיה זו לא הועמדה למבחן שיפוטי.
{עת"מ (יר') 8599/08 יעד שיאן נדלן נ' עיריית ירושלים ואח', תק-מח 2013(1), 12683 (21.02.2013)}

4. תחולתו של סעיף 11א(1) לפקודה על חובות ארנונה שקדמו למועד פרסום האכרזה
"עיון בפקודה מלמד כי היא איננה כוללת הוראת מעבר המסדירה את תחולת הפקודה על חובות מס שנוצרו לפני כניסתה לתוקף. באופן דומה, לא קיימת אף במסגרת האכרזה הוראת מעבר שמסדירה את שאלת החלת הפקודה על חובות ארנונה שקדמו למועד פרסומה של האכרזה. בהיעדר הוראות מעבר מפורשות מאת המחוקק, או מחוקק-המשנה, שומה עלינו לקבוע את תחולתו של סעיף 11א לפקודה על חובות ארנונה שנוצרו עובר לפרסום האכרזה (ראו: ע"א 730/83 מנהל מס שבח מקרקעין‎‎נ' אלקוני, פ''ד לט(3), 169, 176 (1985)).
27. במספר רב של פסקי-דין נקבע כי בהיעדר הוראה מפורשת של המחוקק, קיימת חזקה כי אין החוק חל רטרואקטיבית, או רטרוספקטיבית. על גישה זו עמד השופט (כתוארו אז) א' ברק בציינו כך: "אחת החזקות המקובלות בשיטתנו הינה זו, כי תכליתו של חוק אינה לתחולה רטרואקטיבית או רטרוספקטיבית. חזקה על כל חוק כי הוא צופה פני העתיד ולא פני העבר" (ראו: עע"א 1613/91 ארביב‎‎נ' מדינת ישראל, פ''ד מו(2), 765, 776 (1992); ראו גם: ע"א 238/53 בוסליק נ' היועץ המשפטי, פ"ד ח(4), 38 (1954)). מכאן שבבואנו לבחון את החלת סעיף 11א לפקודה על חובות ארנונה שקדמו לפרסום האכרזה, עלינו ראשית לקבוע אם החלה שכזו מהווה החלה אקטיבית, או שמא מדובר בהחלה רטרוספקטיבית, או רטרואקטיבית.

28. על האבחנה בין החלה רטרואקטיבית, רטרוספקטיבית, אקטיבית ופרוספקטיבית עמדתי בחוות-דעתי ב- בג"צ 11088/05 הייב נ' מנהל מקרקעי ישראל, פורסם באתר נבו (19.8.2010), וכך כתבתי שם:
'(א) חיקוק הוא רטרואקטיבי אם הוא משנה לעבר את מעמדה המשפטי, תכונותיה המשפטיות, או תוצאותיה המשפטיות של פעולה שנעשתה לפני כניסתו של אותו חיקוק לתוקפו ... בדרך-כלל הדבר נעשה על-ידי הקדמת תחולתו של חיקוק למועד הקודם לחיקוקו, כך שהוא פועל אחורה בזמן ומשנה למפרע את הדין ששרר לפני חקיקתו...
(ב) חיקוק הוא רטרוספקטיבי, כאשר הוא פועל לעתיד, אך מסתכל אחורה ומעניק תוצאות שונות לעתיד לפעולות שהתרחשו בעבר, או משנה מצב שהתקיים בעבר ואיננו קיים עוד בהווה ...
(ג) חיקוק הוא אקטיבי, כאשר הוא פועל מיד על מצב דברים, כפי שהוא קיים ביום כניסתו לתוקף ומשנה הלכה למעשה את האפקט המשפטי של מצב קיים ...
(ד) חיקוק הוא פרוספקטיבי, כאשר הוא פועל לגבי פעולות, או מצבים שיתקיימו רק בעתיד...".
(שם, בפסקה 16; ההדגשות אינן במקור - ח"מ).
(ראו גם: דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד בע"מ, פורסם באתר נבו (14.07.11), פסקה 34-30 לפסק-דינה של השופטת א' פרוקצ'יה).
בהתאם להגדרות שלעיל, דומני כי החלת השעבוד המוקנה למשיבה מכוח סעיף 11א לפקודה - על חובות ארנונה שנוצרו עובר לפרסום האכרזה וטרם נפרעו - מהווה החלה אקטיבית. סעיף 11א לפקודה איננו משנה לעבר את מעמדם המשפטי של חובות הארנונה, או משנה מצב של חובות שאינם קיימים עוד בהווה, אלא מחיל על חובות ארנונה קיימים שעבוד, ובכך משנה את האפקט המשפטי של חובות אלה מרגע הפרסום ואילך. ברי, איפוא, כי מדובר בשינוי מצב משפטי קיים במבט לעתיד (ראו: רע"א 7678/98‏ קצין התגמולים נ' דוקטורי, פ''ד ס(1), 489, 509-508 (2005)).
תוצאה זו, המאפשרת הטלת שעבוד מכוח סעיף 11א לפקודה גם על חובות ארנונה שהיו קיימים במועד פרסום האכרזה, מתבקשת גם לנוכח תכליתה של האכרזה. האכרזה, אשר מרחיבה את תחולת הפקודה גם לחובות ארנונה ותשלומי חובה נוספים המגיעים לרשויות המקומיות על-פי דין, נועדה למטרה ציבורית שהיא - הקלה בגביית חובות ארנונה ותשלומים אחרים המגיעים לרשויות מקומיות על-פי דין מסרבנים, וזאת ללא צורך בהשקעה רבה של כספי ציבור לשם מימוש הגביה (ראו: עע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נ' יצחקי, פורסם באתר נבו (05.12.06), פסקה 7 לפסק-דינה של השופטת ע' ארבל; ע"א 1167/01‏ עיריית ראשון-לציון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ''ד ס(3), 553, 560-559 (2005)). ברי, איפוא, כי החלת סעיף 11א לפקודה מקדמת אינטרס של הכלל. בנוסף לקידומו של האינטרס הציבורי, סבורני כי החלה שכזו איננה פוגעת מעבר למידתיות המתחייבת באינטרס לגיטימי של הפרט. אדם שאיננו משלם את חובותיו לרשויות, המוגדר כ"סרבן" בגדר הפקודה, איננו נהנה מ"זכות מוקנית" להימנע מתשלום חובותיו. משכך אין בסעיף 11א לפקודה, אשר מעניק לרשויות השלטוניות שעבוד להבטחת תשלומם של אותם חובות, ומקל על אופן גבייתם, כדי לפגוע בזכות מוקנית, או אינטרס ציפייה לגיטימיים של הסרבן.

29. על-אף האמור לעיל, יש לזכור כי קיים פוטנציאל פגיעה בסרבן כתוצאה מהחלתו של סעיף 11א(1) לפקודה על חובות ארנונה. פוטנציאל פגיעה זה מתגלה במלוא עוצמתו כאשר מדובר בדירת מגורים. יחד-עם-זאת, אינני סבור כי פוטנציאל הפגיעה משמעותי דיו כדי להצדיק הימנעות מהחלה של סעיף 11א לפקודה על חובות ארנונה שהיו קיימים במועד פרסום האכרזה. בהקשר זה יש ראשית לציין כי אפשרות למימוש מקרקעי הסרבן עמדה לזכות הרשויות המקומיות אף לפני האכרזה - באמצעות הגשה של תביעה כספית אזרחית כנגד הסרבן, ופתיחת תיק הוצאה לפועל לאחר קבלת פסק-דין לטובתן, כאשר במסגרתו ניתן להטיל עיקול על נכסי הסרבן ולממשם. זאת ועוד, יש להוסיף כי פוטנציאל הפגיעה בסרבן בהקשר זה מצטמצם לנוכח הזהירות הרבה הננקטת בהליכי מימוש של דירות המשמשות למגורים של חייבים (ראו: סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967; רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1), 529, 534 (2001); רע"א 7700/95 נגולה נ' חזן, פ"ד נ(1), 338, 343 (1996)), קל וחומר כאשר מדובר במימוש של דירת מגורים על-ידי הרשויות השלטוניות (ראו הנחיה מס' 7.1002 של היועץ המשפטי לממשלה מפברואר 2012, אשר במסגרתה נכתב כי מוצדק להקפיא הליכי גביה לפי הפקודה כאשר:

'הנכס היחיד שניתן לעיקול הוא דירת מגוריו של החייב, שהיא גם דירתו היחידה.'

נוכח האמור לעיל, הנני בדעה כי החלה של סעיף 11א לפקודה על חובות ארנונה שנוצרו טרם מועד פרסום האכרזה מהווה החלה אקטיבית, ואיננה סותרת את חזקת אי-הרטרוספקטיביות. משמעות הדבר היא כי גם חובות ארנונה שנצמחו קודם למועד פרסומה של האכרזה, עשויים להביא ליצירת שעבוד על המקרקעין מכוח סעיף 11א לפקודה, כאשר השעבוד נוצר, כמובן, רק החל ממועד האכרזה.

30. זה המקום להעיר עוד כי בנסיבות מסויימות בהם קיימים נושים מובטחים נוספים, עשויה להתעורר שאלה בנוגע לאופן החלתו של סעיף 11א(1) לפקודה ביחס לנושים אלה. כפי שצויין לעיל (ואף יובהר בפסקה 34 שלהלן) - בתקופה שבין האכרזה לבין האכרזה המתקנת, נקבע כי חובות הארנונה יראו כ"שעבוד ראשון", הגובר על כל שעבוד אחר. מובן כי מתן סטטוס של "שעבוד ראשון" לחובות ארנונה שקדמו לפרסום האכרזה מביא לדחיית מעמדם בסדר הנשיה - של הנושים המובטחים האחרים, ולפגיעה בהסתמכותם על פנקס המקרקעין והדין שחל במועד רישום הבטוחה לטובתם. מדובר בפגיעה משמעותית באינטרס לגיטימי של הנושים המובטחים המתחרים, ומשכך סבורני כי עלינו למנוע פגיעה זאת על-ידי מתן פרשנות מצמצמת של הפקודה, במובן זה שלמרות תחולתו של סעיף 11א לפקודה על חובות ארנונה שקדמו לפרסום האכרזה - לא תינתן עדיפות לחובות ארנונה אלה, על פני שעבודים שנרשמו בטרם פורסמה האכרזה (אף אם חובות הארנונה נוצרו לפני המועד שבו נרשמו השעבודים). מסקנה דומה נתקבלה בעניין עיריית הרצליה, וכך נקבע שם: "...כאשר השעבוד לטובת הנושה המובטח שוכלל לפני כניסתה לתוקף של (האכרזה) (היינו לפני תאריך 16.3.2000), הרי אין ליתן לחובות ארנונה שבגינם רובץ שעבוד מכוח סעיף 11א(1) לפקודת המיסים, מעמד עדיף על פני השעבוד המוקדם בזמן" (שם, בפסקה 85 לפסק-דינו של הנשיא א' גרוניס). פסק-דין זה אמנם עסק בחובות ארנונה שנוצרו לאחר כניסתה לתוקף של האכרזה, אך ראוי לדעתי ליישם את קביעה זו גם בענייננו, מכוח קל וחומר.

31. הנה-כי-כן, דעתי היא כי החל ממועד פרסום האכרזה, יש לראות את סעיף 11א לפקודה כמקנה מעמד של שעבוד לחובות ארנונה שנוצרו עובר לכניסתה לתוקף של האכרזה (בכפוף לדיני ההתיישנות, כפי שיפורט להלן). אולם שעבוד זה איננו זוכה למעמד עדיף על פני שעבודים ששוכללו בטרם פורסמה האכרזה."
{עע"מ 5854/11 עו"ד ד"ר הנריק רוסטוביץ נ' עיריית חולון, תק-על 2015(3), 10331 (04.09.2015)}

5. עיכוב האכיפה המינהלית עד לבירור השגה או ערר
ב- ת"מ (ב"ש) 214/08 {ע.ס.מ עפר סלילה מאגרי מים בע"מ נ' מועצה אזורית אשכול ואח', תק-מח 2008(3), 6797 (31.07.2008)} נקבע:

"אומנם ההסטוריה החקיקתית של סעיף 300 לפקודת העיריות אינה מהווה הדרך היחידה לתמוך בעמדת העותרת. למשל, בפסק-דין בעניין בש"א (חי') 990/02 בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' מועצה איזורית זבולון, פורסם באתר נבו (18.12.02) קבע כב' ס' הנשיא ש' ברלינר, כי יש מקום לעכב הליכי הגביה המינהלי עד לבירור תקופת ההשגה או הערר התלויים ועומדים. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה זו על-סמך מגמות של המחוקק (דוגמת אכרזת המיסים שהובאה לעיל) ואף חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. זוהי גם עמדת המלומד ה' רוסטוביץ בספרו ארנונה עירונית (מהד' חמישית, עמ' 403). המחבר מביע חשש ממתן כוח יתר לרשות המקומית. לדעתי, אם עסקינן בסמכות כללית להטיל עיקול בפרט או הליכי גביה במובן הרחב יותר, אין לקבל את הגישה האמורה. הטעם בדבר, הינו שדווקא בנושא מיסוי וארנונה חשוב לשמור על יציבות, יותר מהרבה תחומי משפט אחרים. על-כן מוטב שקביעה לפיה הרשות והעיריה אינן יכולות להטיל עיקול מינהלי תיעשה באופן ברור על-ידי המחוקק. באשר לטענה שתפקידו של ביהמ"ש לפרש את החוק על-פי הרוח של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אשיבנו כך. אם מדובר בפרשנות גרידא, על ביהמ"ש לבחון אם יש בסיס לתמוך בתוצאה מסויימת ואל לו לאמצה רק מפני שהיא פחות פוגעת בקניינו של אדם. רק במצב בו יש בסיס שאינו מלאכותי אלא מוחשי בדבר היכולת להגיע לתוצאה מסויימת יחד עם תוצאה אחרת, על ביהמ"ש להעניק את המשקל הדרוש להוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בל נשכח שמדובר בחוק שנחקק לפני חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ועל-כן שיקול-הדעת של ביהמ"ש מוגבל יותר לעומת חוק שנחקק כיום.

זאת ועוד. חוקי מס מטבעם פוגעים בזכות הקניין של האזרח. מצד אחד, פעולת הגביה חיונית למשל לעיריה או מועצה לספק שירותים לתושביה. מכאן יש לשאול, האם יש הגיון ומידתיות במצב המשפטי הקיים, בראייה רחבה יותר. בנושא זה, מקובלים עלי דברי חברתי כב' ס' הנשיא אבידע אשר פסקה בעניין רותם אימפקט כדלהלן: "שתכלית החקיקה, ככל שמתייחסת לעניין גביית המס ברשויות המקומיות הינה שגבייתו לא תעוכב... המחוקק העניק לרשויות המקומיות אפשרות לגבות את תשלומי החובה המגיעים להם באמצעות תקנות מיסים (גביה) והוראות שבפקודת העריות... המאפשרות עיקול נכסי חייבים ותפיסתם. המועדים שנקבעו באותם חיקוקים קצרים יותר מהמועד שנקבע בחוק הערר. קבלת פירוש המבקשת עלול ליצור אנדרלמוסיה בגביה, שכן לכאורה ניתן להתחיל בה עוד בטרם חלף המועד להגשת השגה למנהל הארנונה. קביעה ושהרשויות המקומיות מנועות מלגבות את הארנונה שמחלוקת, תגרום, לאור המצב החוקי הקיים, לחוסר בהירות באשר למועד שהרשויות יכולות להתחיל בגביית הארנונה שאיננה המחלוקת, שכן לכאורה יהיה צורך להמתין עד לאחר שחלפו המועדים הקבועים החוק הערר, והמתנה שכזו איננה מתיישבת עם ההוראות המאפשרות את גבייתה של הארנונה" (המ' 11764/97 (ב"ש) רותם אימפקט נגב בע"מ נ' מועצה אזורית תמר, דינים מחוזי כו(9) 530 (1998) לתוצאה דומה הגיעו בתי-המשפט ב- המ' 5072/89 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קריית אתא, פורסם באתר נבו (10.12.80) - באותו עניין הבקשה למתן רשות ערעור לביהמ"ש העליון נדחתה ב- רע"א 1/90 וכן ראה ה"פ (חי') 266/00 מקורות חב' מים נ' מועצה מקומית ערערה, פורסם באתר נבו (09.11.02); בר"ע (חי') 1517/98 עיריית חיפה נ' יעקובי, פורסם באתר נבו (26.08.98); ובש"א (חי') 2067/07, בעת"מ 3061/06 רכבת ישראל נ' עיריית חדרה, פורסם באתר נבו (19.09.07)).

4. אמנם אינני סבור שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אינו רלוונטי לחוקי מס וארנונה. היפוכו של דבר. הכח שמוענק לרשות בחוקים אלה הינו רב ביותר ודורש פיקוח של בית-המשפט. נקודת האיזון בין צורכי הערייה לבין זכויות הפרט תימצא את ביטויה לעניות דעתי בדרך של בחינת סבירות החלטת הרשות. גם אם בית-משפט סבור שעריה או מועצה רשאית להטיל עיקול מינהלי לחוב השנוי במחלוקת וערר בגינו תלוי ועומד, עדיין המשפט המינהלי דורש שכל החלטה תתבצע בסבירות ובמידתיות. סמכות לחוד ושקול-דעת לחוד. לטעמי רשות מינהלית מחוייבת לערוך בקרה עצמית. דהיינו, גם לאחר הטלת עיקול מינהלי עליה לשקול טענת נישום שאין להותיר את העיקול הזמני על כנו בשל חוסר סבירות ואין עליה להמתין תמיד לבית-משפט שיאמר את דברו.
רצוי להבהיר שבחינת סבירות ההחלטה נבדקת על-פי כללי המשפט המינהלי. מכאן, אין זה מתפקידו של בית-המשפט להכנס לזירה לבחון הטענות השונות ולהכריע בהם. בית-משפט זה אינו דן בהליך אזרחי. נקודת המבט המינהלי שמה את הדגש על פעילות הרשות. על בית-משפט לשאול את עצמו האם הרשות, במקרה זה המשיבים פעלו בסבירות.
טענות העותרת שאין היא מחזיקה בנכס בכלל והנכס אינו בר חיוב מושכות את העין. לו הייתי סבור שעל פני הדברים טענות אלו נותרות ללא מענה הייתי שוקל ביטול העיקול לא מחמת חוסר סמכות של המשיבים להטיל אותה, אלא בשל חוסר סבירות להשאיר אותה על כנה. אך כדי להגיע למסקנה שערייה פועלת בחוסר סבירות כאשר אין זה מתפקידו של בית-המשפט להכריע בשלב זה בין טענות הצדדים שכן לשם כך נועד בין היתר הליך הערר. על טענת חוסר הסבירות לבלוט בעוצמתה. כאן, כאמור הטענות חזקות משכך יש לבדוק את תשובת המועצה. ברי כי לא די בכך שנישום מעלה טענת אלא יש לבחון מה תגובת הרשות לכך.

המשיבים נשענים על תשתית עובדתית ומשפטית לפיה העותרת הינה מחזיקה בנכס בשל הזיקה למקום שמגובה במסמכים, אמרות של העותרת עצמה והטענה כי מופק רווח כלכלי ממכירת חול שנכרה במקום. לאחר עיון בחומר נחה דעתי כי מסקנה זו של העיריה עומדת במבחן הסבירות, העיקול אינו מתייחס לכלל החוב, אלא על-פי תחשיב המשיבים כרבע ממנו. נכון הוא שעיקול בסדר גודל כזה מכביד על התנהלותה של העותרת, אך אין בכך לשלול את סבירות פעילות המשיבים בנסיונם לגבות את החוב. אין באמור כדי לשלול את האפשרות לפיה העותרת תוכיח שהתשתית העובדתית והמשפטית מורכבת יותר. אולם בשלב זה, לא ניתן לקבוע כי החלטת הרשות לנקוט בהליכי גביה הינה החלטה החורגת ממתחם הסבירות.
לנוכח מסקנתי שהעיקול הוטל כדין ובסבירות, אין צורך להידרש לטענות אחרות שהועלו לרבות טענות הסף של המשיבים נגד העותרת. בעניין זה אעיר כי על-פי תחשיב מסויים טוענים המשיבים שהעתירה הוגשה כחלוף 50 יום שמעבר לתקופה של 45 יום הקבועה בתקנות הרלוונטיות. ברם, המשיבים מתייחסים למועד מתן ההחלטה ולא למועד בו נודעה ההחלטה לעותרת, שהוא המועד הקובע והינו קצר יותר.

5. סוף דבר, הנני מורה על דחיית העתירה. בנסיבות העניין העותרת תישא בהוצאות המשיבים ושכר-טרחת עו"ד בסך 15,000 ש"ח להיום."

6. צו אכרזת המיסים - בא להוסיף לדרכי הגביה דלעיל
ב- עת"מ (ב"ש) 234/07 {רכבת ישראל בע"מ נ' עיריית דימונה, תק-מח 2007(4), 16557 (22.10.2007)} נקבע:

"1. דרכי הגביה והאכיפה לחייבי ארנונה נקבעו משכבר בימים בהוראות השונות שבפרק החמישה עשר לפקודת העיריות. אכרזת המיסים משנת 2000 באה להוסיף על דרכי הגביה שבפקודה, וזאת בהעמדת דרכי ומנגנוני גביה ואכיפה נוספים המנויים בפקודת המיסים (גביה).
וכלשון פסק-הדין ב- ע״א 1167/01 עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים, פורסם באתר נבו (15.12.05):
'האכרזה נועדה איפוא להקל על הרשויות המקומיות את גביית החובות בהעמידה לרשותן שורה של אמצעים מרחיקי לכת הדומים במהותם להליכי גביה מכוח חוק ההוצאה לפועל, אך הפעלתם אינה מותנית בקיומו של חוב פסוק.
ראוי להזכיר, כי פקודת העיריות וכן פקודת המועצות המקומיות היקנו לרשויות המקומיות, עוד קודם לאכרזה, סמכויות גביה מינהליות מסויימות בכל הנוגע לתשלומי ארנונה... אולם, הניסיון הוכיח כי סמכויות אלה לבדן לא תרמו לגביה יעילה של החובות המגיעים לרשויות המקומיות מידי תושביהן.'
לאמור, אכרזת המיסים לא באה לצמצם את אמצעי וסמכויות הגביה שהוקנו לעיריה בפקודת העיריות, אלא להוסיף עליהם אמצעים וסמכויות נוספים. הסייג הקבוע בסעיף 2 לאכרזה איננו מתייחס אלא לאותם אמצעים וסמכויות נוספים שהוקנו לעיריה מיום האכרזה ואילך בהתאם לפקודת המיסים (גביה).
ככל שהמדובר בסמכויות ובאמצעים שעמדו לרשות העיריה על-פי הפקודה - בטרם אכרזה - אין האכרזה גורעת או משנה מהם מאומה. זאת, הן מתוך תכליתה האמורה של האכרזה והן מהיות האכרזה חקיקת-משנה והפקודה חקיקה ראשית.

2. בחוקי המס השונים קבע המחוקק הוראות מפורשות לעניין עיכוב הליכי גביה עד לתום הליכי הערעור. כך בסעיף 184 לפקודת מס ההכנסה, בסעיף 85 לחוק מס ערך מוסף ובסעיף 91 לחוק מיסוי מקרקעין. היעדרו של ״סעיף עיכוב״ מעין זה בפקודת העיריות מלמד על כך כי אין בהליכי הערעור משום עיכוב הליכי גביית החובות שבשומה.
איני מקבל טענת העותרת כל ״מעין סעיף עיכוב״ שכזה נמצא בעקיפין בתיקון סעיף 300 לפקודה משנת 1968. ראשית, אם אמנם זו היתה מטרת תיקון החוק, חזקה על המחוקק כי היה מפרש הדברים לאשורם ולא מסתפק במחיקת הסיפא של הנוסח הקודם. שנית, פרשנות מחיקת הסיפא של סעיף 300 הנטענת על-ידי העותרת עומדת בסתירה להוראת סעיף 319 לפקודה, ולפיה סמכויות האכיפה המינהלית שבו הינן תלויות מתן הודעת השומה - ותו לא. שני הסעיפים שבפקודה, סעיף 300 וסעיף 319, קשורים לעניין זה בטבורם. שלישית, הנחת המוצא שבדין המינהלי המה כי תוקפה של החלטת הרשות מכוח הסמכתה שבדין תהיה מיום נתינתה והודעתה. קביעה בדבר עיכוב תוקפה של החלטת הרשות טעונה הסדר חקיקתי המחריג אותה הוראה מהכלל, והכל, כמובן בכפוף לביקורת השיפוטית לעניין דרכי היישום הפרטניות לכל מקרה לגופו.

3. תוצאת הדברים הינה, כי משהוצאו לעותרת הודעות החיוב בארנונה ומשסירבה לשלם את חובה - מוסמכת היתה העיריה לאחוז נגדה בהליכי העיקול, וזאת מכוח סמכותה כפי שנקבעו בהוראות הפרק החמישה-עשר לפקודת העיריות.
נוכח, תוצאה זו, אמנע עצמי מלדון בטענות החריפות והקשות שנטענו בין הצדדים אהדדי לעניין תולדות יחסי הארנונה הממושכות שביניהם ולעניין הליכי העיקול נשוא עתירה זו. עם-זאת, אתייחס להיבט אחד נוסף של הדברים.
החל מחיוב הארנונה לשנת 2004, התעצמה המחלוקת שבין הצדדים באופן בו העותרת שינתה טעמה ועמדתה משכבר, ואימצה עמדה חדשה לפיה כופרת היא מעיקרא ומלכתחילה בסמכות העיריה לחייבה בתשלומי ארנונה באשר הם. על-אף זאת, הסכום שעל עיקולו החליטה העיריה הוגבל לגבולות ההסדר שהיה מוסכם בין הצדדים לכל אורך שנות חיובי הארנונה עד לשנת 2003.
בנסיבות אלה, יתכן והודעת העיקול דנן היתה תקפה גם לו הוצאה לפי סמכויותיה הנוספות של העיריה שהוענקו לה באכרזת המיסים. זאת, הואיל ועל פני הדברים נראה לכאורה כי ברמה המעשית וברמת ההוגנת המתחייבת ביחסי גוף ציבורי כעותרת (רכבת ישראל) אל מול עיריה - הפרמטרים שהיו מקובלים על העותרת עד לשנת 2003 - ממשיכים להיות כאלה גם משנת 2004 ואילך. ברם, אמנע מקביעת מסמרות בעניין, שכן הדברים חורגים מד׳ אמותיה של עתירה זו וזקוקים הם לבחינת מכלול מסמכי ההשגות העררים והערעורים וטענותיהם.

4. והערה בטרם סיום.
הדיון בעתירה זו התקיים ביום 26.02.07. האיחור במתן פסק-הדין נובע בשל היעדרותי הממושכת מבית-המשפט המחוזי בבאר שבע, בשל כהונתי הנוכחית שהחלה זמן קצר לאחר תום הדיון הנ׳׳ל, והתנצלותי על כך נמסרת בזאת לצדדים.
בימים האחרונים הובא לידיעתי, בהודעה שהגישה העותרת, פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (סגן הנשיא ג' גינת מיום 19.09.07 ב- עת״מ 3061/06) בנסיבות הזמנים האמורות לעיל, לא התייחסו הצדדים בטענותיהם שבעתירה זו לסוגיה המועלית בפסק-דינו של סגן הנשיא ג׳ גינת לעניין המדיניות הראויה והנדרשת דרך-כלל בנושא הגביה המינהלית.

גם אני אמנע מהרחבת הסוגיה מעבר לדברים שפירטתי בפסק-דין זה, פרט לכך שהדברים ראויים לבחינה מעמיקה, וכי על פני הדברים אין הם יוצאים ידי פשוטם.
אולם, אציין כי בסעיף 94 לפסק-דינו הנ"ל קבוע סגן הנשיא ג׳ גינת כי:
'אין מחלוקת כי לרשות המקומית סמכות לפעול בדרך של גביה מינהלית. יש לה גם סמכות לנקוט בהליכים של גביה מינהלית במקום שבו מדובר כחוב שאינו חלוש.
השאלה שיש לשאול אינה אם הסמכות קיימת, אלא אם הפעלתה כדבר שבשיירה וכברירת מחדל על-ידי הרשות הינה ראויה, מידתית וחוקתית.'
מתוך המפורט בפסק-דין זה לעיל, עולה לכאורה כי העיקול נשוא עתירה זו שונה בנסיבותיו ת״ק פרסה מהעיקול שנסיבותיו נבחנו ב- עת״מ 3061/06 הנ״ל (ראו סעיפים 4, 5, 6 ו- 86 לאותו פסק-דין). לאמור, גם בהינתן הניתוח החדשני שב- עת״מ 3061/06, לא תהיה בכך תשועה לעתירה זו של העותרת בפני.

5. סוף דבר - מהנימוקים שפורטו לעיל, אני מחליט לדחות את העתירה.
פועל יוצא מכך הינו ביטול צו הביניים שניתנו בבש״א 624/07 ובבש״א 610/07 בגדריה של עתירה זו.
העותרת תשלם למשיבה 1 (העיריה) הוצאות העתירה בסכום של 12,000 ש"ח."

7. הגשת תביעה משפטית לבית-המשפט המוסמך - הליך אזרחי רגיל
הרשות המקומית הינה בעל דין לכל דבר ככל גוף ציבורי אחר. מעבר להליכי גביה שהוקנו לה כאמור לעיל (פקודת העיריות ופקודת המיסים) יש בידה להפעיל את כוחותיה במסגרת ההליך האזרחי הרגיל עם מגבלות או תנאים שיפורטו להלן. הרשות תגיש את תביעותיה אלה באחת משתי דרכים: האחת, בדרך של תביעה בסדר דין מקוצר או מהיר או תובענה ממוכנת, הכל על-פי גבולות הסמכות שבדין; השניה, בדרך של תביעה רגילה על-פי הסמכויות שבדין.זאת ועוד, על-פי הוראות חוק הוצאה לפועל ניתן לפעול ישירות באמצעות ההוצאה לפועל לגביית הארנונה אף מבלי להיזקק להליך המשפטי וקבלת פסק-דין.

ואולם, תנאי להגשת תביעות כנ"ל הינה עמידה בתנאים בלעדיהם אין לצורך הקמת עילת תביעה, שאם-לא-כן תידחה תביעה כזו על-הסף. כדברי ד"ר רוסטביץ בספרו:
'על-מנת שהרשות המקומית תהיה רשאית להגיש תובענה משפטית, צריכים להתקיים שבעה תנאים מוקדמים, ויש מחלקות בין הפוסקים לגבי חלותם של התנאי החמישי והשישי. ששת התבאנים הראשונים הם: חל אירוע מס; הוצאת שומת ארנונה; חל מועד תשלום; הארנונה לא שולמה במועד; לחייב הומצאה דרשית תשלום; החייב לא פרע את חובו במשך חמישה-עשר יום לאחר המצאת דרישת התשלום והארנונה הפכה לארנונה בפיגור. התנאי השביעי הוא בחירת הסעד המשפטי.'
{בהקשר לתנאי השביעי: משפתחה הרשות בהליכי גביה מינהליים היא מנועה לתבוע בהליך הרגיל}

'11. כאשר נישום לא משלם את אשר נדרש בשומת הארנונה, פתוחות בפני הרשות שתי דרכי פעולה. הדרך האחת היא הגשת תביעה אזרחית לבית-המשפט המוסמך (ראו סעיף 317 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: "פקודת העיריות")). תביעה כזו יכול ותוגש כתביעה בסדר דין מקוצר (תקנה 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). הדרך השניה הינה פניה להליכי גביה מינהליים. באשר להסדרי הגביה המינהלית: לעניין ארנונה, קיימים שני הסדרים מקבילים. ההסדר האחד הוא ההוראות הקבועות בפרק חמישה-עשר לפקודת העיריות, החלות גם על מועצה מקומית מכוח סעיף 19 לפקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש). ההסדר השני הוא זה הקבוע בפקודת המיסים (גביה), אשר מאז יום 24.02.00 חלה גם על גביית ארנונה כללית, מכוח הכרזתו של שר האוצר בהתאם לסמכותו לפי סעיף 2 לפקודה (אכרזת המיסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות), (הוראת שעה), התש"ס-2000, ק"ת 6025 עמ' 406). בין שני ההסדרים יש קירבה רבה, שכן ההסדר הקבוע בפקודת העיריות הינו אימוץ סלקטיבי של הוראות שונות מפקודת המיסים (גביה), לעיתים אף על דרך הפניה לפקודה (ראו רע"א 2911/95 אברהם נ' עיריית רמת גן, פ"ד נג(1), 218, 229 (1999)).'
{רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, תק-על 2010(2), 4085 (2010), כב' השופטת א' פרוקצ'יה; כב' השופטת א' חיות; כב' השופטת ד' ברלינר}

{ראה דיון מפורט בסמכויות, הליכים ועילות בחלק ד של הספר }

8. ראיות - תדפיסי העיריה
א. ראיה לכאורה
סעיף 318 לפקודת העיריות (נוסח חדש) קובע את מעמדם של תדפיסי החיוב כ"ראיה לכאורה על קביעת הארנונה" {א 8417/09 עיריית ירושלים נ' ששון לוי, תק-על 2012(3), 7098 (21.08.2012) וכן או: עניין ט.ט. טכנולוגיה, בעמ' 786; הנריק רוסטוביץ, פנחס גלעד, משה וקנין ונורית לב ארנונה עירונית, ספר שני 901-900 (מהדורה חמישית, רונית כהן כספי ושגיב חנין עורכים, 2001)}

ב. חוזה שכירות
ב- מ"נ (חי') 31891-10-13 {ורד ו.מ. בע"מ נ' עיריית חיפה, תק-מח 2016(1), 24262 (02.03.2016)} נקבע:

"עומדת לעיריה החזקה הקבועה בהוראת סעיף 318 לפקודת העיריות (נוסח חדש) לפיה הרישום בפנקסי העיריה כי המערערת מחזיקה בנכס ביחד עם דגן, רישום שנעשה על-סמך חוזה השכירות שהועבר לעיריה על-ידי בעלי הנכס באמצעות בא-כוחם, מהווה חזקה לצורך גביית דמי ארנונה - חזקה שכאמור, לא נסתרה על-ידי המערערת."

ג. פלט מחשב - פירוט יתרת חשבון ארנונה
ב- ע"א (יר') 17318-10-12{עיריית ירושלים נ' דניאל אילוז ואח', תק-מח 2013(2), 2168 (11.04.2013)} נקבע:

"בנוסף, מקובלת עליי העמדה שפלט המחשב, שכותרתו "פירוט יתרות לחשבון ארנונה" עליו נסמכת העיריה לא די בו כדי להעביר את הנטל לסתור אל שכמו של אילוז ואבהיר. בפלט, כפי שהוגש, חסרות הרובריקות של שטח החיוב, של מועד תחילת החזקה ושל מועד סיום החזקה. עצם העובדה שהמידע המופיע על גבי הפלט נשאב מפנקסי העיריה, אין די בו, משום שהפלט עצמו, בנסיבות המקרה הנדון, מעיד על עצמו שהוא חסר. אמנם, ברמה העקרונית לפי סעיף 318 לפקודת העיריות, מהווה תוכנם של פנקסי העיריה, בכל הנוגע לרישומי ארנונה, ראיה לכאורה לגבי קביעתה של ארנונה בסכום האמור. אולם, על העיריה להציג בעניין זה את הרישום המלא הכולל את שטח החיוב, את מועד תחילת ההחזקה, את מועד סיום ההחזקה ואת התקופה בגינה נדרש החיוב. משהוגש רישום חסר שאינו כולל נתונים אלה, אין בכך כדי לספק את דרישת הדין ולהעביר באופן אוטומטי את הנטל אל שכמו של הנתבע, שאינו אמור לנחש לגבי איזו תקופה נדרש תשלום הארנונה. כפי שקבע בית-משפט קמא, הדברים נכונים ביתר שאת כאשר על-פי ההתקשרות הראשונית שבין העיריה לבין אילוז, הוסב החיוב ל"אור תורה" בדרך כזו שאילוז היה פטור מתשלום ארנונה במישרין לעיריה."

ב- (יר') 6448/04 {עיריית ירושלים נ' ששון לוי, תק-מח 2009(3), 5088 (05.08.2009)} נקבע:

"תדפיסי החיוב כ"רשומה מוסדית" המהווה ראיה לאמיתות תוכנה
72. ב"כ התובעת גיבה טענותיו בדבר חובותיו המצטברים של הנתבע בדמי הארנונה, בתדפיסי חיוב מפורטים שצורפו לתצהירו של ארבל. תדפיסי החיוב האמורים, אשר הוצאו ממחשב העיריה, הינם ראיה לכאורה לקביעת הארנונה בהגדרתם כ"פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה", בהתאם לסעיף 318 לפקודת העיריות. תדפיסי החיוב מהווים ראיה לכאורה גם לאור סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), המבססים מעמדם של פלטי החיוב כ"רשומה מוסדית", באשר התובעת הינה "מוסד" כהגדרתו בפקודה, וכל אחד מתדפיסי המחשב המדוברים הינו בגדר "פלט", הנערך במהלך פעולתה הרגילה כעיריה. לפיכך, קבילים הפלטים המדוברים להוכחת אמיתות תוכנם בהליך משפטי, ובפרט אמורים הדברים אל נוכח העובדה שב"כ הנתבע לא התנגד להגשתם ולא פעל להזמת תוכנם באמצעות עדים רלבנטיים. על-כן, הוכיחה התובעת סכום תביעתה.

73. ב"כ הנתבע טען מנגד, כי התובעת כשלה בהוכחת התנאים הנדרשים לצורך קבלתם של תדפיסי החיוב כראיה קבילה. סעיף 36 לפקודת הראיות מחייב, לדברי ב"כ הנתבע, בהוכחתם של שלושה תנאים מצטברים לשם הכרזת הראיה כקבילה, ואלה הם: האחד, המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו; השני, יש בדרך איסוף הנתונים, נושא הרשומה, ובדרך עריכתה כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה; השלישי, יש בדרך הפקת הרשומה כדי להעיד על אמינותה; הרביעי, המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ושיבוש בעבודת המחשב; נטל ההוכחה בנדון מוטל על מגיש המסמך, התובעת בענייננו, ויש מקום להקפיד, אליבא דפסיקה, על התקיימותם של התנאים הנזכרים, משום שמהווים חריג לדיני הראיות הכלליים. אי לכך, לטענת ב"כ הנתבע, היה על התובעת להוכיח שני התנאים הראשונים כבר במסגרתם של התצהירים מטעמה וכן להוכיח השניים האחרונים, בפרשת ההוכחות, באמצעות חוות-דעתו של מומחה (למחשב). משלא עשתה כן, ומשלא הוכחה אמיתות הנתונים, על בסיסם נערכה השומה בענייננו, כשלה בהוכחת סכום התביעה.

74. איני רואה לנכון לבחון ערכם הראייתי של פלטי החיוב המדוברים, אליבא דסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הראיות, העוסקים בשאלת קבילותה של "רשומה מוסדית" כראיה לאמיתות תוכנה. די בהפניה, בנסיבות ענייננו, לסעיף 318 לפקודת העיריות, שכותרתו "פנקסים כראיה לכאורה", הקובע, כי "פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה לפי הפקודה יתקבלו - בלי כל ראיה אחרת - כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן". ברי, כי די בפלטי החיוב, אשר הונפקו ממערכת המחשוב של התובעת וצורפו למעשה לתצהירו של ארבל, במסגרת כתב "פרטים נוספים מטעמה של התובעת" (מיום 14.11.07), כדי לבסס טענותיה של התובעת בדבר חובו של הנתבע בשומת הארנונה לפרק הזמן שבין שנת 2000 ל-2003."

9. פקודת המיסים גביה - דוגמאות ותקדימים
א. הליכי גביה וקיום עילה כלשהיא המצדיקה צו ביניים
ב- עת"מ (חי') 5761-01-16 }מלכיאל פוקס נ' עיריית קריית אתא, פורסם באתר נבו (05.01.16)} בית-המשפט קבע כי כאשר יפרט העותר את ההחלטה שעליה מוגשת העתירה, יסוב הדיון בעתירה על החלטה זו בלבד.

לדוגמה, ככל שההחלטה היא דרישה לפי פקודת המיסים (גביה) לתשלום היטל, השאלה לדיון תהיה, האם דרשה המשיבה כדין לפי פקודת המיסים גביה את החוב הרשום בספריה.

העתירה הוגשה אף נגד שר הפנים. העותר לא פירט בכתב העתירה, כמצוות תקנה 5 (ב) (2) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, את עניינו של שר הפנים בעתירה.

מנגד, טען העותר שהוא מגיש את עתירתו במסגרת הפריט בתוספת, לגבי החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, אך לא ציין את ההמשך "למעט החלטה הטעונה אישור שר הפנים".

בית-המשפט קבע כי ככל שההחלטה של המשיבה 1, רשות מקומית, שעליה מלין העותר היא החלטה הטעונה אישור שר הפנים, אין היא בסמכותו העניינית של בית-משפט זה.

בית-המשפט קבע כי העותר יפרט עד 19.01.16 את עניינו של שר הפנים בעתירה נשוא הדיון.

בית-המשפט פסק כי בשלב זה, העתירה, שאינה מפורטת, לא מגלה עילה כלשהיא המצדיקה צו ביניים. מאזן הנוחיות בין הצדדים לא פורט ולא הוכח, ומן הסתם, אם יזכה העותר בעתירתו, ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו.

אשר-על-כן, דחה בית-המשפט את הבקשה לצו ביניים.

ב. האם הליכי הגביה המינהלית שננקטו כנגד העותר על-ידי המשיבה בגין חוב ארנונה היו כדין?
ב- עת"מ (ת"א) 54851-04-15 {יחיאל כהן נ' עיריית תל-אביב יפו, פורסם באתר נבו (09.02.16)} במסגרת העתירה דנן ביקש העותר להצהיר כי הליכי הגביה המינהלית שננקטו כנגדו על-ידי המשיבה בגין חוב ארנונה לא היו כדין וכי המשיבה מנועה מלנקוט כנגדו הליכי גביה כלשהם.

העותר טען כי המשיבה התחייבה לא לנקוט הליכי גביה כנגדו מאחר והחוב כלל הוצאות גביה בגין הליכים שהוכרזו לא חוקיים.

עוד הוסיף העותר, כי הוא שהה בחו"ל ולא קיבל התראות והודעות שוטפות לגבי החוב טרם נקיטת הליכי הגביה.

המשיבה טענה כי לא היה מקום לטענות אלו להתברר בעתירה מינהלית ורשאי היה העותר לפנות בהליכי השגה וערר במועדים הקבועים בדין לגבי השנים שלא נכללו בהשגותיו הקודמות.

העותר היה מודע באופן מלא לחובו במהלך כל השנים. נשלחו שומות שוטפות לחיובי הארנונה לכתובת הנכס.

המשיבה טענה כי משנת 2003 ובאופן רצוף נשלחו לעותר דרישות לגבי החוב לכתובת הנכס ולכתובת העותר במשרד הפנים ואף בוצעו עיקולים אצל צדדים שלישיים.

המשיבה הוסיפה כי שהותו של העותר בחו"ל לא פוטרת אותו מלעקוב אחר ההודעות שנשלחות אליו והוא מעולם לא פנה למשיבה על-מנת לעדכן כתובתו.

העותר ידע על הודעות השומה ועל חובותיו שהרי ניהל הליכים משפטיים כנגד המשיבה.
בית-המשפט קבע כי לנוכח הוראות סעיף 12ט(א) לפקודת המיסים (גביה) ובהיעדר טענה מפורטת וראיות כלשהן לגבי הוצאות לא סבירות בהן חוייב התובע אין לקבל טענת העותר כי אין לחייבו בהוצאות גביה.

באשר לאי-קבלת שומות הארנונה או התראות לגבי הליכי גביה, השומות והדרישות נשלחו לעותר בהתאם לסעיפים 306, 307 ו - 344 לפקודת העיריות (נוסח חדש), הוא ידע על השומות ועל הליכי הגביה ואף ניהל מגעים והליכים שונים בנושא במהלך השנים, לרבות הגשת שתי עתירות.

אשר-על-כן, דחה בית-המשפט את העתירה, וביטל את צו הביניים שניתן ביום 07.05.15.

ג. עיכוב הליכי גביה שהוטלו על חשבון המבקשת מאחר וכל החיוב הפסוק בגין החוב נפרע
ב- ת"א (חי') 47251-11-15 {חברת נמל חיפה בע"מ נ' תאגיד המים והביוב של חיפה מי כרמל בע"מ, פורסם באתר נבו (11.01.16)} נדונה בקשה לסעד זמני שיורה על ביטול עיקול שהוטל לפי פקודת המיסים (גביה). העיקול הוטל על חשבון בנק של המבקשת {להלן: "הנמל"} על-ידי תאגיד מים וביוב {להלן: "התאגיד"}.

הנמל הגיש בקשה לסעד זמני במעמד צד אחד , בה ביקש לעכב הליכי הגביה {למנוע מימוש העיקול}, ואף לבטל העיקול מאחר וכל החיוב הפסוק בגין החוב - נפרע ב- 09.12.14.

התאגיד טען כי מאחר והנמל שילם 850,000 ש"ח, הוצא לו שובר מתאים כקבלה, אך לא היה בכך משום הודאה של התאגיד שזה סכום החוב שנפסק בפסק-הדין מיום 10.11.14.

בית-המשפט הורה על ביטול עיקול שהוטל על חשבון בנק של המבקשת. זאת, לאור פסק-דין שניתן בהסכמה אשר צימצם את גובה העיקול לסך של 850,000 ש"ח.

ד. האם יש בהליכי גביה מינהליים שנוקטת העיריה בקשר לגביית חובות ארנונה כדי להשהות את תקופת ההתיישנות ולדחות את המועד שהחל ממנו תימנה תקופת ההתיישנות?
ב- ת"א (יר') 7522-01-15 {עיריית ירושלים נ' זקיה לוי, פורסם באתר נבו (06.01.16)}

התובעת טענה, כי יש לדחות את טענת הנתבעת באשר להתיישנות חובות הארנונה המתייחסים אל התקופה שראשיתה בשנת 1993 ועד שנת 2008.

לטענתה של התובעת, לאורך השנים, מאז שנת 1999 ועד שנת 2013 נקטה נגד הנתבעת הליכי גביה מינהליים ואף שלחה אליה דרישות תשלום ומכתבי התראה בהתאם לפקודת המיסים (גביה).

הנתבעת טענה כי למעט מקרים חריגים, לא יינקטו הליכי גביה בקשר לחוב המתייחס לתקופה העולה על שלוש שנים.

הנתבעת הוסיפה, כי במקום שבו הרשות המקומית השתהתה בגביית חובות ארנונה, לא יחוייב מחזיק הנכס, אלא בסכום הקרן בלבד.

בית-המשפט הבהיר כי במספר פסקי-דין שניתנו בעת האחרונה נקבע, כי אין בהליכי גביה מינהליים שנוקטת העיריה בקשר לגביית חובות ארנונה כדי להשהות את תקופת ההתיישנות ולדחות את המועד שהחל ממנו תימנה תקופת ההתיישנות.

עוד הוסיף בית-המשפט כי נקבע כבר כי אין הוראה בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 {להלן: "חוק ההתיישנות} המאפשרת להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות רק מהמועד שבו הסתיימו הליכי הגביה המינהליים.

שכן, הוראת סעיף 15 בחוק ההתיישנות, הקובעת כי התקופה שבמהלכה מתנהל הליך משפטי לא תימנה במניין תקופת ההתיישנות, אינה מתייחסת אל הליכי גביה מינהליים.

עוד הובהר באותם פסקי-דין, על שום מה אין לקבל את פרשנות העיריה לפסיקה, אשר לטענתה, תומכת בעמדתה.

הטעמים למסקנה האמורה ולדחיית עמדת העיריה, פורטו בהרחבה רבה בפסקי-הדין בעניין: תא"ק (יר') 51953-01-15 {עיריית ירושלים נ' ל.ר. מתן שירותים בע"מ, פורסם באתר נבו (30.07.15)}; תא"ק (יר') 700557-08 {גני ירושלים בע"מ נ' עיריית ירושלים, פורסם באתר נבו (11.12.11)}.

הגם שכאמור, אין בנקיטת הליכים מינהליים כדי להשהות את תקופת ההתיישנות, יש בהם כדי ללמד על כך שהעיריה לא זנחה את הטיפול בגביית החוב. אף הנתבעת עצמה ציינה, כי מאז שנת 2008 ננקטו מצד העיריה עיקולים מינהליים לשם גביית חובות הארנונה, כעולה מהמסמכים שצירפה העיריה לתגובתה.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע שאין לומר כי נוצר "מצג ממשי" המלמד על ויתור או מחילה מצד העיריה על חובות הארנונה של הנתבעת.

הנתבעת אף לא הצביעה על שינוי לרעה במצבה, הנובע דווקא מכך שהתביעה נגדה לא הוגשה במועד מוקדם יותר. כך שדי באי התקיימותם של שני התנאים הראשונים כדי לשלול את טענת השיהוי.

בית-המשפט קבע כי התביעה שעניינה חוב הארנונה של הנתבעת אשר מתייחס לתקופה שקדמה לשנת 2009, התיישנה עוד בטרם הוגשה.

עוד עלה, כי התובעת זכאית לכך שההנחה שהיא זכאית לה, תחול למפרע.

אשר-על-כן, חובה של הנתבעת הוא רק חוב הארנונה בקשר לתקופה שמשנת 2009 ועד שנת 2013 ולגביה יש לחשב את החוב בהתאם להנחה שהנתבעת זכאית לה {בשיעור של 70%}.

בית-המשפט פסק כי התובעת {העיריה} תהיה רשאית להגיש פסיקתה לחתימה בהתאם לתוצאה האמורה.

בית-המשפט החליט כי לא ינתנו צווים להוצאות.

ה. יש להגביל את גודל העיקול אותו המשיבה הטילה על המבקשת בעקבות חוב ארנונה אותו מנסה המשיבה לגבות מהמבקשת
ב- עת"מ (חי') 17188-09-15 {נצבא החזקות 1995 בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פורסם באתר נבו (26.10.15)} המשיבה המציאה למבקשת דרישת תשלום, מכוח סעיף 306 לפקודת העיריות (נוסח חדש) {להלן: "פקודת העיריות"}, בגין חוב ארנונה מצטבר, בו חבה המבקשת למשיבה חוב ארנונה עבור השנים 2010-2003 בסך של 18,325,097 ש"ח {כולל הצמדה וריבית נכון למועד עריכת החשבון}.

במסגרת דרישת התשלום נדרשה המבקשת לשלם את חובה תוך 15 יום מקבלת הדרישה, שאם-לא-כן, יינקטו כנגדה הליכי גביה, בהתאם לפקודת העיריות.

המבקשת טענה, כי המשיבה כבר גבתה, במסגרת העיקול ברישום שהטילה על חשבונות המבקשת, את סכום יתרת החוב בר העיקול ברישום, והרבה מעבר לכך.

עם-זאת, חרף תפיסת יתרת החוב בר-העיקול ברישום, טענה המבקשת, כי המשיבה ממשיכה להטיל את סכום העיקול המלא על כלל חשבונות המבקשת, תוך התעלמות מוחלטת מן הנזקים הכבדים ויוצאי הדופן הנגרמים על ידה.

בית-המשפט קבע כי זכות העיקול ברישום של המשיבה מוגבלת לתקרת הסכום של 15,725,097 ש"ח. כאשר, ככל שלא רובצים על הכספים שעוקלו על-ידי המשיבה בעיקול ברישום זכויות עדיפות של צדדים שלישיים, מנועה המשיבה להמשיך ולנקוט בהליכי עיקול, כאשר נרשם עיקול על יתרת החוב המעודכנת.

בית-המשפט קבע כי הטלת עיקול ברישום, העולה על סכום החוב המעודכן בבנקים שונים, יש בו כדי להכביד על פעילות המבקשת ולאיים על פעילותה התקינה.

ו. האם היה מקום להתערב בהליכים אשר ננקטו על-ידי המשיבה לגביית החוב מהעותר?
ב- עת"מ (חי') 314-07-15 {יעקב ספבק נ' עיריית חיפה, פורסם באתר נבו (20.03.16)} נדונה עתירה נגד הליכים לגביית ארנונה הננקטים נגד חברה שהמבקש מחזיק מחצית ממניותיה.

העותר לא חלק על חובות החברה וכן לא חלק על היותו בעל שליטה בחברה. טענותיו התמקדו בסמכויות המשיבה לגבות את הכספים ממנו ובכך כי לטענתו לא קיבל מהחברה כל נכסים.

המשיבה טענה כי, התנאים על-פי החוק להטלת חבות אישית על בעל שליטה בחברה בתשלום חובות ארנונה של אותה חברה הינם כי החיוב הינו בגין נכס שאינו משמש למגורים; כי החוב הינו חוב ארנונה סופי; כי החברה לא פרעה את החוב; כי החברה הפסיקה את פעילותה; הנתבע הוא אכן בעל שליטה בחברה; והנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית.

המשיבה טענה כי בעת שהרשות מוכיחה כי התקיימו חמשת התנאים הראשונים, עובר הנטל לכתפיו של העותר להוכיח את אי-התקיימות התנאי השישי ואם יכשל בכך יוטל חוב הארנונה עליו באופן אישי.

המשיבה טענה כי לא היתה מחלוקת שהנכס לא שימש למגורים, כי החוב סופי וחלוט, כי החברה לא פרעה את החוב, וכי אין מחלוקת כי העותר הוא בעל השליטה בחברה, וזאת לפי מה שעלה גם מתדפיס רשם החברות.

המשיבה טענה כי אין מחלוקת כי החברה הפסיקה פעילותה ועל כך טענה כי ניתן להחיל את החזקה הקבועה בסעיף 8ג' לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, לפיה נכסי החברה הועברו ללא תמורה לעותר {בעל השליטה} ולכן יש לגבות ממנו את חוב הארנונה שהותירה החברה.

בית-המשפט לעניינים מינהליים {להלן: "בית-המשפט"} דחה את העתירה בקבעו כי במקרה דנן, נראה כי מתקיימים כל חמשת התנאים הראשונים לצורך הפעלת מנגנון הגביה הקבוע בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) וסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה - החיוב הינו בגין נכס שאינו משמש למגורים; החוב הינו חוב ארנונה סופי; החברה לא פרעה את החוב; החברה הפסיקה את פעילותה; והנתבע הוא אכן בעל שליטה בחברה.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא באשר להתקיימותו של התנאי השישי אשר יש לקיימו לשם חיוב העותר בחוב הארנונה של החברה - הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית.

בית-המשפט קבע כי בהתקיים חמשת התנאים הראשונים, סעיף 119א(א)(3) מקים חזקה עובדתית לפיה יראו את הנכסים שהיו לחברה כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה.

כלומר, בהתקיימות חמשת התנאים הראשונים, הרשות תהיה פטורה מהוכחת התנאי השישי לפיו בעל השליטה נטל החזקה על נכסי החברה, ובכך תוכשר גביית חובות הארנונה מבעל השליטה עצמו.

בית-המשפט קבע כי חזקה זו, ומכוח מטרתה, הוכרה כ "חזקת ההברחה" והיא ניתנת לסתירה ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות על-ידי בעל השליטה בחברה. בעל שליטה צריך לשכנע שמצבת נכסי החברה במועד הפסקת פעילותה שימשה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה.

במקרה הנדון, המשיבה הראתה כי מדובר בחוב סופי והניחה בסיס לקיומם של התנאים הרלוונטיים לקיומו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וחיוב העותר, בעל השליטה, בחוב הארנונה של החברה הפרטית.

העותר לא הציג כל ראשית ראיה שיש בה כדי לסתור את החזקה בדבר העברת נכסי החברה לבעלי השליטה ולא הציג ראשית ראיה הפוגמת בחזקת תקינות המעשה המינהלי.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי לאור המפורט לעיל, לא נפל פגם בהתנהלות המשיבה וכי לא היה מקום להתערב בהליכים אשר ננקטו על-ידי המשיבה לגביית החוב מהעותר.

ז. האם הדרישה לגביית הארנונה המתוקנת על-ידי המשיבה בשנת 2013, מיד לאחר שנודע לה דבר הטעות, תוך גביית הפרשים משנת 2009 ואילך, היתה סבירה?
ב- עת"מ (ת"א) 45583-03-15 {איזי יזהר אור-פז נ' עיריית הרצליה, פורסם באתר נבו (14.03.16)} העותר הגיש עתירה במסגרתה טען, כי הוא אינו חב חוב ארנונה בגין נכס ובתוך כך הוא מבקש לבטל את הליכי גביית החוב אותם נוקטת המשיבה. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא בשאלה אם קיים העותר את חובתו על-פי סעיף 325 לפקודת העיריות (נוסח חדש) {להלן: "פקודת העיריות"}.

המשיבה טענה כי בהתאם להוראות סעיף 325 לפקודת העיריות היה על העותר למסור הודעה בכתב למשיבה כי חדל להחזיק בנכס.

המשיבה טענה כי היה על העותר לשאת בתשלום עד מועד מסירת ההודעה. על הנישום מוטלת חובה אקטיבית להודיע למחלקה הרלוונטית על חילופי המחזיקים.

לא מדובר במקרה זה בחיוב רטרואקטיבי אלא בתיקון שומה על-פי דין, תיקון טעות, אשר נבעה מהתבססות על נתון שגוי, על-מנת להתאים החיוב לשימוש שנעשה בפועל בנכס, כאשר החיוב הראשוני היה עקב אי-דיווח מלא ואף עקב הטעיה של המשיבה.
כל עוד הנכס סווג בסיווג מגורים מדובר היה בחוב נמוך יחסית ולכן לא מצאה המשיבה לנכון לנקוט הליכי גביה מינהלית.

בית-המשפט דחה את עתירת העותר בעניין חיובו בתשלום ארנונה. בית-המשפט קבע כי טענת העותר לפיה הוא אינו מחזיק יש לטעון בגדר המסלול המינהלי.

העותר לא הסביר, למעשה, מדוע לא פנה בדרך המלך, הליך השגה וערר, כדי לטעון כל טענותיו לגבי אי-החזקתו.

לגופו של עניין, בית-המשפט מצא כי לאחר שנודע למשיבה כי בנכס התבצע שימוש עסקי היא שינתה את סיווג הנכס והוציאה שומה מתוקנת המתייחסת לתקופה שמיום 01.01.09.

בית-המשפט לא סבר כי טענתו של העותר טען כי לעניין התיקון מדובר בחיוב רטרואקטיבי אשר דינו להתבטל, וכי המשיבה פעלה בשיהוי ובהתרשלות.

בית-המשפט מצא כי החיוב המקורי נעשה על-פי מצג של העותר, כי מדובר בשימוש למגורים, שהרי הוא העביר למחלקת הגביה הסכם שכירות המתייחס לבית מגורים וזאת בלבד.

העותר לא ציין את השימוש אשר אמור היה להתבצע בנכס, לא ציין כי במקום אמור היה להתנהל גן ילדים בשיתוף עם מחזיקה נוספת ולא ביקש היתר לשימוש חורג בנכס.

בית-המשפט קבע כי בהתבסס על נתונים אלה מדובר במצג מטעה מטעם העותר, עליו הסתמכה המשיבה ואשר כתוצאה ממנו נהנה העותר וחוייב בארנונה מופחתת.

בית-המשפט מצא כי חובה היתה על המשיבה לפעול ולתקן את הטעות שנוצרה עקב מצג זה, שהרי ההלכה היא כי כאשר רשות מקומית מגלה כי ניתנה הנחה בארנונה המבוססת על טעות והיא אינה עושה דבר לתקנה היא מועלת בתפקידה כנאמנת הציבור {עע"מ 3081/10 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה אזורית חוף אשקלון, פורסם באתר נבו (21.08.11)}.

בשים-לב שלא נגבתה ארנונה בשיעורה הנכון לאורך השנים, המסקנה היא כי הוצאת הארנונה המתוקנת על-ידי המשיבה בשנת 2013, מיד לאחר שנודע לה דבר הטעות, תוך גביית הפרשים משנת 2009 ואילך, היא סבירה.
סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קבע כי לא מדובר בחיוב רטרואקטיבי שאין להתירו, בהתאם לשיקולים שנקבעו ב- עע"מ 89/13 {עיריית רמת גן נ' אריה הראל, פורסם באתר נבו (24.02.15)}.

בית-המשפט לא מצא כל שיהוי או התרשלות בפעולות המשיבה.

ח. האם הליכי הגביה המינהלית שננקטו כנגד העותר על-ידי המשיבה בגין חוב ארנונה היו כדין?
ב- עת"מ (ת"א) 54851-04-15 {יחיאל כהן נ' עיריית תל-אביב יפו, פורסם באתר נבו (09.02.16)} במסגרת העתירה דנן ביקש העותר להצהיר כי הליכי הגביה המינהלית שננקטו כנגדו על-ידי המשיבה בגין חוב ארנונה לא היו כדין וכי המשיבה מנועה מלנקוט כנגדו הליכי גביה כלשהם.

העותר טען כי המשיבה התחייבה לא לנקוט הליכי גביה כנגדו מאחר והחוב כלל הוצאות גביה בגין הליכים שהוכרזו לא חוקיים.

עוד הוסיף העותר, כי הוא שהה בחו"ל ולא קיבל התראות והודעות שוטפות לגבי החוב טרם נקיטת הליכי הגביה.

המשיבה טענה כי לא היה מקום לטענות אלו להתברר בעתירה מינהלית ורשאי היה העותר לפנות בהליכי השגה וערר במועדים הקבועים בדין לגבי השנים שלא נכללו בהשגותיו הקודמות.

העותר היה מודע באופן מלא לחובו במהלך כל השנים. נשלחו שומות שוטפות לחיובי הארנונה לכתובת הנכס.

המשיבה טענה כי משנת 2003 ובאופן רצוף נשלחו לעותר דרישות לגבי החוב לכתובת הנכס ולכתובת העותר במשרד הפנים ואף בוצעו עיקולים אצל צדדים שלישיים.

המשיבה הוסיפה כי שהותו של העותר בחו"ל לא פוטרת אותו מלעקוב אחר ההודעות שנשלחות אליו והוא מעולם לא פנה למשיבה על-מנת לעדכן כתובתו.

העותר ידע על הודעות השומה ועל חובותיו שהרי ניהל הליכים משפטיים כנגד המשיבה.

בית-המשפט קבע כי לנוכח הוראות סעיף 12ט(א) לפקודת המיסים (גביה) ובהיעדר טענה מפורטת וראיות כלשהן לגבי הוצאות לא סבירות בהן חוייב התובע אין לקבל טענת העותר כי אין לחייבו בהוצאות גביה.

באשר לאי-קבלת שומות הארנונה או התראות לגבי הליכי גביה, השומות והדרישות נשלחו לעותר בהתאם לסעיפים 306, 307 ו- 344 לפקודת העיריות (נוסח חדש), הוא ידע על השומות ועל הליכי הגביה ואף ניהל מגעים והליכים שונים בנושא במהלך השנים, לרבות הגשת שתי עתירות.

אשר-על-כן, דחה בית-המשפט את העתירה, וביטל את צו הביניים שניתן ביום 07.05.15.

ט. האם במצב בו רשות מינהלית לא נוקטת בפעולות גביה אופרטיביות במשך 7 שנים ממועד היווצרות החוב חלה התיישנות?
ב- עת"מ (ת"א) 20664-10-14 {אמיר אברהם תורג'מן נ' עיריית תל אביב, פורסם באתר נבו (10.01.16)} העותר טען כי פעולות הגביה האופרטיביות שנקטה העיריה כלפיו לראשונה רק בינואר 2014 לקו בשיהוי ובהתיישנות.

העותר טען כי החוב המיוחס לו התיישן מאחר שמדובר בחוב מ- 2006, ואילו העיריה נקטה כלפיו בפעולות גביה רק בינואר 2014.

המשיבות טענו כי נתקיימו יסודות סעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, המאפשר את גביית חוב החברה מהעותר, מאחר שהעותר הוא בעל המניות היחיד בחברה.

המשיבות טענו כי טענת העותר כי החברה לא החזיקה בנכס בתקופת החוב חסרת בסיס. זאת מאחר שהעותר לא הודיע לעיריה על חדילת החזקה, ולא הוגשה על ידו השגה, ערר וערעור מינהלי בגין החיובים במועד, ולפיכך הם נהפכו חלוטים.

בית-המשפט קבע כי אם רשות מינהלית לא נוקטת בפעולות גביה אופרטיביות שהובאו לידיעת החייב, מעבר למכתבי התראה ודרישה, במשך 7 שנים ממועד היווצרות החוב, הרי שהחובות התיישנו.

י. האם פעולות גביה מינהליות שלא הובאו לידיעת החייב יאפסו את תקופת ההתיישנות?
ב- ת"א (חד') 19760-02-14 {עיריית חדרה נ' טובה שטרית, פורסם באתר נבו (03.04.16)} נדונה המחלוקת נסבה על הזיקה בין התיישנות העילה לבין הליכי גביה מינהליים בהם נקטה התובעת נגד הנתבעים טרם הגשת ההליך.

התובעת טענה כי על הנתבעים לשלם חוב מיסי ארנונה ותשלומי חובה אחרים בגין נכסים המוחזקים בידי הנתבעים בשטח שיפוטה של התובעת.

הנתבעים התגוננו מפני התובענה בטענת התיישנות.

בית-המשפט פסק כי לצורך עצירת מירוץ ההתיישנות אין די במשלוח הודעות דרישה, אלא חובה על העיריה לבצע פעולות גביה אופרטיביות. מקום בו לא הוכיחה הרשות כי היא נקטה פעולת גביה אופרטיבית במהלך תקופת ההתיישנות בת שבע השנים, קבע בית-המשפט כי החוב לרשות התיישן.

בית-המשפט קבע כי יש לאמץ כלל הקובע שפעולות גביה מינהליות שלא הובאו לידיעת החייב לא יאפסו את תקופת ההתיישנות, ואילו כאלה שהובאו לידיעתו יקימו חזקה בדבר איפוס מירוץ ההתיישנות.

הליכי גביה שאינם מקיימים את אמות-המידה המתחייבות - לא יהא בכוחם לעצור את מרוץ ההתיישנות בגדרו של אפיק הגביה המינהלי, ומקל וחומר גם לא מחוצה לו, בתביעה כספית המוגשת לבית-המשפט בעטיו של החוב.

יא. האם זכאים התובעים להשבת דמי השתתפות שגבתה מהם הנתבעת עבור סלילת מדרכה ביישובם?
ב- ת"א (חד') 35294-03-14 {משה יזדי נ' מועצה מקומית פרדס חנה-כרכור, פורסם באתר נבו (03.04.16)} נדונה השאלה - האם זכאים התובעים להשבת דמי השתתפות שגבתה מהם הנתבעת עבור סלילת מדרכה ביישובם.

בכתב התביעה טענו התובעים כי לנתבעת לא היתה זכות או סמכות לקבלת דמי השתתפות עבור סלילת המדרכה, הואיל והיא לא פעלה לפי הוראות חוק עזר שהותקן על ידה, ולא הודיעה לתובעים, בטרם עבודות הסלילה, על כוונתה לסלול מדרכה, וכן לא אפשרה להם לבצע את עבודות הסלילה בעצמם.

התובעים טענו כי בנסיבות אלה אין לנתבעת זכות לגבות את דמי השתתפות, תוך שהם הסתמכו על פסק-דינו של בית-המשפט העליון במסגרת עע"מ 7027/07 {ד"ר מימון אדגר ו- 39 אח' נ' המועצה המקומית בנימינה, פורסם באתר נבו (26.12.10)}.

בפסק-הדין בעניין מימון עסק בית-המשפט העליון במקרה בו דרשה רשות מקומית דמי השתתפות בגין סלילת רחובות בהם התגוררו העותרים, אשר טענו כי הוראות חוק העזר מאפשרות גביה בגין סלילת רחובות רק מקום בו ראש המועצה פנה תחילה בהודעה בכתב לבעלי הנכסים ודרש מהם לבצע את עבודות הסלילה בעצמם.

עוד הוסיפו התובעים, כי הואיל והם חששו מפני נקיטת בהליכי גביה מינהליים על-ידי הנתבעת, ומכיוון שפניותיהם אליה לא זכו למענה, הם שילמו את דמי ההשתתפות תחת מחאה, וכעת הם מבקשים אותם בחזרה.

הנתבעת טענה כי לא פעלה בחוסר סמכות לגבי סלילת המדרכה ו/או ביחס לגביית דמי השתתפות. לשיטתה, חוק העזר הקנה לה אפשרות, להבדיל מחובה, לפנות לבעלי נכסים גובלים לצורך סלילת מדרכה, כאשר אי-פניה מראש בהודעה על כוונה לסלול מדרכה, לא מפקיעה את זכותה לגבות דמי השתתפות מבעלי נכסים גובלים, עבור סלילת המדרכה.

הנתבעת טענה כי גם בהנחה שפעולתה לגביית דמי השתתפות מהווה בנסיבות אלה פעולה שלא כדין, בשל היותה נוגדת את הוראות חוק העזר, הרי שיש להשאיר על כנן את דמי השתתפות שנגבו, נוכח דוקטרינת "הבטלות היחסית".

בית-המשפט קבע כי הנתבעת לא פעלה לפי האמור בסעיף 10(א) לחוק העזר, ולא פנתה לתובעים בדרישה לסלול את המדרכה שבסמוך לנכסיהם.

בית-המשפט קבע גם שדרישת התשלום הופנתה לתובעים לאחר סיום עבודות הסלילה. השאלה היא, האם בנסיבות אלה נשללת מהנתבעת הזכות לגבות תשלום מהתובעים עבור סלילת המדרכה.

בית-המשפט הבהיר כי בהוראות חוק עזר מהסוג מושא הליך זה, תנאי לזכותה של המועצה המקומית לגבות דמי השתתפות בגין סלילת מדרכה, היא פניה קודמת לתושבים בעלי נכסים גובלים ומתן אפשרות לסלילה "עצמית" של מדרכה. המועצה אמנם רשאית לסלול בעצמה מדרכה ללא פניה קודמת, אך במקרה שכזה אין היא רשאית לגבות מתושבים גובלים דמי השתתפות.

אשר-על-כן, בית-המשפט קיבל את התביעה וחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סכום של 138,715 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד מועד פסק-הדין.

יב. האם יש על המשיבה להימנע מלנקוט נגד העותרת בהליכים לגביית החוב הנטען?
עת"מ (נצ') 14037-01-15 {עמיחי מלונות בע"מ נ' עיריית נצרת עילית, פורסם באתר נבו (13.12.15)} העותרת ביקשה להורות כי אין היא חייבת למשיבה ארנונה לשנים 2015-2000 בסך כשני מיליוני ש"ח שטוענת לו המשיבה, והיא ביקשה לצוות על המשיבה להימנע מלנקוט נגדה בהליכי גביה.

בבסיס העתירה עמדה טענת העותרת להסכם משנת 2012 אליו הגיעה עם נציגי המשיבה, לפיו יעמוד חובה על-סך 250,000 ש"ח. מתוך סכום זה היא טענה כי שילמה חלק, ואת היתרה נתנה בשיקים מעותדים.

המשיבה טענה כי היה שיהוי בהגשת העתירה, שכן הליכים לגביית החוב החלו להנקט עוד משנת 2005, ולאחר תקופת הקפאה שבה המשיבה ונקטה בהם ביום 25.06.14, ומאז המשיכו הליכי הגביה וננקטו ברציפות.

המשיבה הוסיפה וטענה, כי דבר קיומם של הליכי גביה היה ידוע למשיבה זה מכבר, ולשם ביסוס טענתה הפנתה היא לחליפת מכתבים שהתנהלה בין הצדדים, ולתשלומים חלקיים שהועברו אליה מעת לעת בתמורה לעיכוב הליכי הגביה.

בתוך כך הפנתה המשיבה לעיקול שבוצע בבית המלון של העותרת ברישום, ביום 24.07.14.
לכך הוסיפה המשיבה, כי חלפו כשלוש שנים מאז שלחה לעותרת הודעה, לפיה היא דוחה את הצעת הפשרה שלה, ועד שהוגשה העתירה.

נוסף על כך חלפו לכל הפחות כשישה חודשים מאז הצהירה העותרת, כי בכוונתה לפנות לבית-המשפט לעניינים מינהליים כנגד הליכי הגביה, ועד שהגישה את עתירתה.

בית-המשפט קבע כי הדין נותן בידי הרשות למחוק חוב של נישום שלה.

הסמכות למחוק חוב כפופה לאישור הממונה, המועצה או שר הפנים, לפי העניין, והיא כפופה לתנאים שונים שנקבעו בסעיפים 338 ו- 339 לפקודת העיריות (נוסח חדש) ובחוזר מנכ"ל משרד הפנים.

בסופו-של-יום, במקרה הנדון, אישורי הגופים המוסמכים הקבועים בחוק לא ניתנו מעולם, ומכאן שהוויתור שהתיימר ראש העיר לוותר על חוב הארנונה, חסר תוקף.

בית-המשפט מצא כי טענת העותרת, לפיה חוב הארנונה התיישן ברובו, אין בה ממש. בית-המשפט מצא כי משך כל השנים נקטה המשיבה פעולות לגביית החוב במישור המינהלי, ובתוך כך הטילה עיקולים על נכסי המשיבה, והמשיבה שילמה, מדי פעם בפעם, תשלומים שונים, על-מנת לעצור את הליכי הגביה.

אשר-על-כן, דחה בית-המשפט את טענת ההתיישנות מאחר ואין לה כל יסוד.

יג. האם על משרד הביטחון לשלם לעותרת היטלי סלילה אותם גבתה ממנו?
ב- בג"צ 5352/15 {עיריית חיפה נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון, פורסם באתר נבו (10.09.15)} נדונה עתירה למתן צו על תנאי המורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא ישלם המשיב 1 {להלן: "משרד הביטחון"} לעותרת {להלן: "העיריה"} היטלי סלילה שבהם חייבה אותו ולחלופין יגיש עתירה מינהלית נגד חיובו בהיטלים אלו.

העותרת טענה כי הימנעותו של משרד הביטחון מלשלם לה את היטלי הסלילה בעודו נמנע מלתקוף את חיובו בהם באמצעות הגשת עתירה מינהלית נגדה היא בלתי-סבירה בעליל.

העותרת טענה כי משרד הביטחון מנצל לרעה את העובדה שלא ניתן לנקוט נגדו בהליכי גביה לפי פקודת המיסים (גביה) על-מנת להתחמק מתשלום חובותיו.

בד-בבד, העותרת טענה כי משרד הביטחון מסרב לתקוף את חיובו בהיטלי סלילה באמצעות הגשת עתירה מינהלית וזאת במטרה לאלץ את העיריה להגיש נגדו תביעה כספית.

הטעם לכך לטענת העיריה הוא שמשרד הביטחון מעדיף להתדיין עמה בנוגע לחובותיו הכספיים במסגרת תביעה כספית שתוגש על ידה נגדו מאשר במסגרת עתירה מינהלית שתוגש על ידו נגדה.

העותרת ציינה כי סעיף 5(1) בצירוף פריט 8(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 מורים באופן מפורש כי הדרך לתקוף החלטות של רשות מקומית, לרבות החלטות בעניין היטלי סלילה, היא הגשת עתירה מינהלית.

לפיכך, טענה העותרת כי משרד הביטחון מנצל את חסינותו מפני הליכי גביה על-מנת לקנות לעצמו יתרון דיוני בלתי-הוגן ולשים עצמו מעל סדרי הדין.

בית-המשפט קבע כי דין העתירה להידחות על-הסף בשל קיומו של סעד חלופי.

הלכה היא כי בית-המשפט הגבוה לצדק לא ידרש לעתירה מקום שבו עומד לעותר סעד חלופי בדמות הגשת תביעה לבית-משפט מוסמך {בג"צ 5571/11 מועצת הכפר קבאלן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (26.10.11)}.

בית-המשפט קבע כי במקרה דנן יש באפשרותה של העיריה לפעול לגביית חובותיו הנטענים של משרד הביטחון באמצעות הגשת תביעה כספית לבית-המשפט המחוזי.

יד. האם יש מקום להאריך מועד להגשת הודעת חדילה על-מנת למנוע גביה בלתי-חוקית על-ידי רשות?
ב- ת"צ (חי') 39794-05-15 {יצחק שטרן נ' עיריית חיפה, פורסם באתר נבו (20.09.15)} המבקש הגיש תובענה ובקשה לאישורה כייצוגית בקשר לסכומים שביקשה המשיבה לגבות בגין מכתבי דרישה שנשלחים לחייבים.

את הבקשה תמך המבקש בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ב- ת"צ (ת"א) 21899-02-12 {עדי ליבוביץ נ' עיריית תל אביב-יפו - ב"כ עו"ד רחל אביד, פורסם באתר נבו (06.01.13) (להלן: "עניין ליבוביץ"} שדן בנושא גביית יתר שמבצעת עיריית תל אביב עבור גביה מינהלית שהיא מבצעת.

המשיבה הגישה ערעורים על פסק-דין ליבוביץ, ובנוסף הגישה המשיבה בקשה לעיכוב הדיון בבקשת האישור ובתובענה הייצוגית. בנוסף, עתרה להארכת המועד להגשת תגובה לבקשת האישור ו/או להגשת הודעת חדילה.

המבקש התנגד להארכת המועד להגשת הודעת חדילה ולטענתו, בקשת המבקשת להארכת המועד להגשת הודעת החדילה אינה עומדת בקנה אחד עם הוראות סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות התשס"ו-2006 {להלן: "חוק תובענות ייצוגיות" או "החוק"}, שמטרתו עצירת הגביה הבלתי-חוקית מחד, תוך מתן חסינות לרשות מפני אישור התובענה כייצוגית מאידך.

בית-המשפט קבע כי בשלב זה ומטעמי יעילות דיונית ומשפטית, אין מקום לעיכוב הדיון בבקשת האישור או בתובענה הייצוגית מושא ההליך דנא עד להכרעה בערעורים על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בעניין ליבוביץ.

גם אין מקום להארכת מועד להגשת הודעת חדילה. הארכת מועד להגשת הודעת חדילה כמבוקש חוטאת הלכה למעשה לתכליתו של סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות שנועד למנוע גביה בלתי-חוקית על-ידי רשות בתוך פרק זמן סביר.

אשר-על-כן, לפנים משורת הדין, האריך בית-המשפט את המועד להגשת תגובה לבקשת האישור ב- 30 ימים נוספים.

טו. כאשר לא הוכחה פעולת גביה אופרטיבית תוך 7 שנים מהיווצרות החוב - החוב מתיישן
ב- עת"מ (ת"א) 40341-09-14 {עזורה נחום נ' עיריית תל אביב, פורסם באתר נבו (22.10.15)} נדונה עתירה להורות על ביטול העיקול שהטילה עיריית תל אביב על חשבון הבנק של העותר בגין חובות הארנונה המיוחסים לעותר. לטענת העותר יש לבטל את העיקול מאחר שהחובות התיישנו.

המשיבה טענה כי השעבוד בגין חוב הארנונה הוא שעבוד סטטוטורי בעדיפות ראשונה לפי סעיף 11א(1) לפקודת המיסים (גביה), והוא תקף לפי הדין גם אם הוא לא נרשם בלשכת רישום המקרקעין.

בית-המשפט קבע כי על-פי הלכת בית-המשפט העליון {רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית , פורסם באתר נבו (20.06.10); עע"מ 10372/08 עיריית בת ים נ' שמואל אדוט ז"ל, פורסם באתר נבו (04.01.11)}.

אם עברו 7 שנים בלי שהרשות נקטה פעולת גביה אופרטיבית שהובאה לידיעת החייב, מעבר למשלוח הודעות דרישה והתראה, החוב התיישן והעיריה מנועה מלגבותו.

בית-המשפט פסק כי במקרה הנדון העיריה לא הוכיחה פעולת גביה אופרטיבית, או אפילו מסוג אחר, ב- 7 השנים שהסתיימו לכל המאוחר ביום 08.03.08, ולפיכך, החובות התיישנו.

אשר-על-כן, קיבל בית-המשפט העתירה והורה על ביטול העיקול על חשבון הבנק של העותר. בית-המשפט קבע כי המשיבה תישא בהוצאות העותר בסך 10,000 ש"ח.

טז. מהי הסנקציה על המשיבה {עיריית טמרה} אשר הודיעה על הודעת חדילה מגביה לאחר תקופה בה גבתה מהמבקש שלא כדין?
ב- ת"מ (חי') 37295-01-15 {אשרף כאיד נ' עיריית טמרה, פורסם באתר נבו (16.08.15)} נדונה סוגיה בה המבקש, תושב העיר טמרה {שהיא המשיבה}, הגיש תביעה כנגד המשיבה, לרבות בקשה לאישורה כייצוגית, בנימוק שהמשיבה שיגרה אליו דרישה לתשלום היטל ביוב על-סך 18,332 ש"ח.

בדרישה צויין, שאם לא ימלא המבקש אחר הדרישה יינקטו נגדו הליכי גביה לפי פקודת המיסים (גביה) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי סעיף 12ב' של פקודת המיסים (גביה).

בהמשך, בתאריך 21.10.14 הטילה המשיבה עיקול על חשבונה של אשת המבקש לפי הסכום המלא של הדרישה: 87,741 ש"ח, וזאת למרות שאסור היה למשיבה לבצע כל גביה מינהלית בעניין חוב זה, הואיל והאחריות על אספקת המים, פיתוח התשתיות, הטלת וגביית היטלים ואגרות אצל המשיבה (ורשויות מקומיות נוספות) עברה אל המשיבה מס' 2 (תאגיד המים), מכוח חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001, החל מיום 01.09.09.

ביום 30.04.15 הגישה המשיבה הודעת חדילה, לפיה היא חדלה בפועל מגביית התשלומים נשוא בקשת האישור (אגרות, היטלי מים וביוב) עוד לפני המועד הקובע {19.04.15}. במקביל הגישה המשיבה בקשה להארכת מועד להגשת הודעת חדילה הנתמכת בתצהירו של מר ח'אלד עואד, גזבר המשיבה.

בית-המשפט קבע כי במקרים בהם מוכח שהרשות המקומית גובה ארנונה, אגרה או היטל שלא כדין, ועקב הודעת החדילה נפסקת הגביה כי אז מדובר בתועלת כספית לחברי הקבוצה, ואזי יש גם חשיבות לגובה הסכום שהרשות גבתה, שהרי גביה זו נפסקה, ובכך נוצר חיסכון כספי ממנו ייהנו חברי הקבוצה.

אך לא כך הם פני הדברים במקרה הנדון, שהרי אין ולא היתה כל טענה כנגד נכונות סכומי האגרות וההיטלים שהמשיבה גבתה מתושבי העיר טמרה או דרשה מהם את תשלומם, אלא הטענה היתה שאין המשיבה מוסמכת לגבותם כי אם תאגיד המים.

בית-המשפט הוסיף כי החשיבות והתועלת בתביעה ובהגשת הודעת החדילה היא ההקפדה והשמירה על עקרון החוקיות. דבר זה אמור לבוא לידי ביטוי בפסיקת גמול למבקש ושכר-טרחת עורך-דין לבא-כוח המבקש, אך לא כנגזרת משיעור הגביה, הואיל ואין כל אינדיקציה לכך שעקב העברת הטיפול בגביה לידי תאגיד המים ייהנו חברי הקבוצה משיעורי אגרה או היטל מופחתים.

בית-המשפט לא קיבל את טענת המשיבה לפיה אין לפסוק גמול למבקש בגלל חובותיו הכספיים למשיבה. הטענות שהעלה המבקש בתביעתו ובבקשת האישור נכונות ומוצדקות, שהרי המשיבה לא היתה מוסמכת לגבות את האגרות והיטלי המים והביוב, אלא תאגיד המים, ואכן המשיבה חדלה עקב התביעה מלגבות אגרות והיטלים אלה.

משכך, הושגה המטרה של הגשת התביעה, ולכן קבע בית-המשפט כי יש לפסוק גמול לזכות המבקש.

יצויין כי במקרה הנדון קיים משקל מסויים לטענת המשיבה בדבר היעדר פניה מוקדמת לרשות הציבורית. היעדר פניה יש בו כדי להשליך על השיקולים לקביעת הגמול ושכר-הטרחה {עע"מ 2978/13 מי הגליל נ' יונס, פורסם באתר נבו (22.07.15).

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט חייב את המשיבה לשלם למבקש גמול בסכום של 2,500 ש"ח, וכן שכר-טרחת עורכי-דין בסכום כולל של 25,000 ש"ח {כולל מע"מ} לבא-כוח המבקש.

בית-המשפט קבע כי המשיבה תבצע את התשלום במשרד בא-כוח המבקש בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק-הדין, שאם-לא-כן יישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

יז. האם בכך שדרישות התשלום והאזהרה לפני נקיטת הליכים נשלחו לעותר מכוח סעיף 4, ו- 5 לפקודת המיסים (גביה) יש בהם כדי לאיין את הליכי הגביה שננקטו קודם להגשת העתירה?
ב- עת"מ (חי') 12176-04-15 {רסלאן מועדי נ' עיריית חיפה, פורסם באתר נבו (17.05.15)} נדונה סוגיה בה העותר טען כי שני תנאים מהתנאים הנדרשים לעיל לא התקיימו: לטענתו החברה לא הפסיקה את פעילותה, והוא לא קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית.

העותר צירף מסמכים מסויימים שעל פניהם אינם נותנים לכאורה תשובה מספקת. מנגד המשיבה טענה שהרכיב היחיד שלא הוכח עדיין הוא העברת נכסי החברה לעותר ועליו מוטל הנטל להפריך את החזקה הקבועה בחוק.

בית-המשפט קבע כי דרישות התשלום והאזהרה לפני נקיטת הליכים שנשלחו לעותר נדרשו מכוח סעיף 4, ו- 5 לפקודת המיסים (גביה) אך אין בכלל האמור כדי לאיין את הליכי הגביה שננקטו קודם להגשת העתירה.

בית-המשפט קבע כי על-פי החוק קיימים שני הסדרים מקבילים המאפשרים לרשות לנקוט באמצעי גביה מינהליים ביחס לחוב ארנונה.

האחד מוסדר בפקודת העיריות (פרק ט"ו) והשני בפקודת המיסים גביה מכוח אכרזת המיסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות מקומיות (הוראת שעה), התש"ס 2000.

סעיף 2 לאכרזת המיסים קובע כי העיריה לא תנקוט בפעולות גביה טרם חלף המועד להגשת השגה, ערר, ערעור או טרם ניתן פסק-דין בערעור או בתובענה אחרת.

תחולת כלל זה על גביה מכוח פקודת העיריות עדיין לא הוכרעה בפסיקה, אך איננה מענייני העניין הנדון {בר"מ 6072/12 יצחק דוד נ' עיריית נצרת עילית, פורסם באתר נבו (19.09.12)}.

בית-המשפט סבר כי יש לאפשר לעותר לפדות את העיקול על חשבון העובר ושב, ועל חשבון זה בלבד, כנגד הפקדה כספית בקופת בית-המשפט בסכום של 60,000 ש"ח.

יח. האם העיריה רשאית לפעול, לפי סעיף 11א לפקודת המיסים (גביה) נגד מקרקעי העותרת אשר לא בגינם נולד חוב הארנונה?
ב- עת"מ (ת"א) 54626-01-15 {א.ש. נכסים ובניין בע"מ נ' עיריית תל אביב, פורסם באתר נבו (18.05.15)} נדונה השאלה האם העיריה רשאית לפעול לפי סעיף 11א לפקודת המיסים (גביה) {להלן: "הפקודה"} נגד מקרקעי העותרת אשר לא בגינם נולד חוב הארנונה.

העותר טען נגד הליכי גביה מינהלית אשר ננקטו על-ידי המשיבה בגין חוב ארנונה שחבה העותרת בגין החזקתה {כשוכרת ולא כבעלים} בנכסי מקרקעין בתל אביב.

העותרת טענה כי העיריה אינה רשאית לנקוט הליכי גביה לפי הפקודה, וכי מטעם זה, יש להורות על בטלות שיעבוד שהטילה העיריה על זכויות העותרת {חכירה} במקרקעין.

בית-המשפט המחוזי, בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, קיבל את העתירה, בקובעו כי סעיף 11א לפקודה מבחין בין שני סוגים מרכזיים של חובות שסרבן מס חייב: הסוג האחד - "מס המגיע על מקרקעי הסרבן", אשר לפי סעיף 11א(1) לפקודה, זוכה למעמד של שעבוד ראשון על אותם מקרקעין, ואף אם לא נרשם במרשם המקרקעין, דוחק הוא כל שעבוד אחר, בין מוקדם ובין מאוחר.

הסוג השני כולל "כל מס אחר מסרבן שהוא בעל מקרקעין", אשר לפי סעיף 11א(2) לפקודה, מוקנה לו מעמד של שעבוד "רגיל" בתנאי שנרשמה על אודותיו הערה במרשם המקרקעין; ממילא דרגתו נדחית מפני כל שעבוד שנרשם קודם לכן.

בית-המשפט קבע כי בניגוד ל"מס המגיע על מקרקעי הסרבן", שהוא מס הנובע מן המקרקעין, "מס אחר" הוא מס שאינו מגיע בגין מקרקעין מסויימים.

מס הנובע ממקרקעין מסויימים, כגון ארנונה כללית המגיעה מאת בעל נכס המחזיק בו וכן ומס שבח מקרקעין המגיע מבעל מקרקעין, באים בגדרי סעיף 11א(1) לפקודה ובגדרם בלבד.

לשון אחר: שיעבוד מכוח סעיף 11א(1) לפקודה יוטל לעולם רק על חובות של בעל מקרקעין המחזיק בהם, ולא בגין חובות של המחזיק בהם שלא מכוח בעלות.

אשר-על-כן, חייב שהוא בעל מקרקעין ובגין אותם מקרקעין חייב הוא בתשלום ארנונה כללית - יהיה סכום חובו שיעבוד על המקרקעין. חייב שאינו בעל המקרקעין שבגינם נוצר חוב מס דוגמת הארנונה - ויש לו זכויות במקרקעין אחרים, לא ניתן לרדת למקרקעין האחרים הללו לשם פירעון החוב שלא נוצר בגינם.

מקרקעין שלא צברו חוב בגין ארנונה (למשל משום שבעליהם או המחזיק בהם משלם את המס כסדרו), נהנים מחסינות מפני נקיטת הליכים לפי סעיף 11א לפקודה, אף אם בעליהם חב בארנונה בשל החזקתו במקרקעין אחרים.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קבע כי העיריה אינה רשאית לפעול, לפי סעיף 11א לפקודה נגד מקרקעי העותרת אשר לא בגינם נולד חוב הארנונה. מנגד, העיריה אינה מנועה מנקיטת הליכים אחרים נגד העותרת, לפי כל דין, לגביית החוב.

ב- עת"מ (נצ') 33807-01-13 {נתנאל עזריה נ' עיריית טבריה, פורסם באתר נבו (14.08.14)} בית-המשפט העיר כי לפי פקודת המיסים גביה, כי מס המגיע מן המקרקעין יהיה שיעבוד על המקרקעין, כך שהמחוקק נתן בידי הרשות המקומית כלים ייחודיים לגביית חובות שבפיגור.

יט. האם היו נסיבות או בסיס לטענת השיהוי בהתייחס להליכי הגביה המינהליים?
ב- ת"א (ת"א) 3205-07-14 {לולי גרבי נ' עירית תל-אביב-יפו, פורסם באתר נבו (03.01.16)} נדונה עתירה לפסק-דין הצהרתי על היעדר חבות במיסי ארנונה, צו עשה להפסקת הליכי גביה, ועתירה לפיצויים בסך של 100,000 ש"ח.

התובעת טענה כי הנתבעת לא היתה מודעת לפטירת המנוח והוסיפה לשלוח מכתבי דרישה והתראה לנכס, וכשאלו לא הביאו לפירעון החוב - החלה בפעולות גביה לפי פקודת המיסים (גביה).

עוד הוסיפה התובעת להתיישנות כל הכרוך בחוב שנוצר בגין הנכס עד 2005, ולשיהוי בכל הכרוך בכלל החוב הנטען. בהקשר זה טענה התובעת שהליכי גביה שלא הובאו לידיעתה כלל לא עוצרים את מרוץ ההתיישנות אפילו ננקטו.

על בסיס טענות אלו עתרה התובעת לפסק-דין הצהרתי על היעדר כל חוב שלה לנתבעת ועל חיוב הנתבעת בתשלום פיצוי בסך 100,000 ש"ח על עגמת הנפש שנגרמה לה.

הנתבעת כפרה בטענות התובעת וטענה שיש לדחות את התביעה על-הסף ולחילופין יש לדחותה לגופה.

ביחס לזהות המחזיק בנכס לאחר פטירת המנוח, טענה הנתבעת כי לפי רישומיה החזיק המנוח בנכס עד לפטירתו ולאחר מכן לא נמסרה לנתבעת כל הודעה על שינוי זהות המחזיק במשך שנים, כשכל אותה עת נשלחות שוב ושוב תזכורות על החוב לכתובת הנכס.

הנתבעת טענה כי בשנים אלו בהן נצבר החוב, 2004 - 2008, ידעה התובעת על החוב ואף פנתה לנתבעת במהלך 2007 בניסיון להסדירו, אך כלל לא בקשה לשנות את זהות מחזיק הנכס.

רק בתחילת 2008 נמסרה הודעה על השכרת הנכס לאליהו סייג מיום 01.03.08 וביום 02.02.09 שוב תוקן הרישום כך שהחזקה נרשמה שוב על-שם עזבון המנוח, וכך נותרה עד 02.02.09.

נוכח נסיבות אלו, טענה הנתבעת שאין כל בסיס לטענה שעל הנתבעת להוכיח את זהות המחזיק ואין כל מקום לקבלת הטענה שלפיה לא הוחזק הנכס על-ידי יורשי המנוח.

ביחס לטענות להתיישנות ולשיהוי, טענה הנתבעת שהיא פעלה ברציפות לגביית החוב מאז 2004, כאשר במהלך 2006 כבר נרשמה הערת אזהרה על זכויות החייב בדירה לפי פקודת המיסים (גביה), ובהמשך נעשו ניסיונות לעיקול אצל צדדי ג' ואף נעשה ניסיון לעיקול מיטלטלין, אשר בעקבותיו עתרה התובעת ב- 2008 לפסק-דין הצהרתי על זכויותיה במיטלטלין שבדירה.

לפיכך טענה הנתבעת שאין בסיס לטענות אלו להתיישנות ולשיהוי בגביית החוב.

בית-המשפט דחה את התביעה וקבע כי הרישום בספרי הנתבעת לפיו "עזבון המנוח" מחזיק בנכס איננו אלא טעות.

השימוש במושג מבטא את החזקת התובעת בנכס, כיורשת היחידה של המנוח. לא בהיותה "יורשת" חייבת התובעת במיסי ארנונה, אלא בהיותה המחזיקה בנכס.

בית-המשפט לא מצא נסיבות או בסיס לטענת השיהוי בהתייחס להליכי הגביה המינהליים, ולא כל שכן שגם אין בסיס לטענה לשיהוי ביחס לחוב בכללותו.

אשר-על-כן, דחה בית-המשפט את התביעה על כל ראשיה. בית-המשפט קבע כי התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בגין תביעה זו בסך של 12,000 ש"ח.

כ. האם יש על בית-המשפט לקבל בקשה לסעד זמני שיורה למשיבה להימנע מלנקוט בכל הליך גביה בקשר עם חובות ארנונה, מים וביוב שנצברו בסכום מצטבר של למעלה מ- 7 מיליון ש"ח?
ב- עע"מ 6269/14 {עזבון המנוח ראובן דאון ז"ל נ' עיריית אור יהודה, פורסם באתר נבו (20.10.15)} נדונה בקשה למתן סעד זמני שיורה למשיבה {להלן גם: "העיריה"} להימנע מלנקוט בכל הליך גביה בקשר עם חובות ארנונה, מים וביוב שנצברו בסכום מצטבר של למעלה מ- 7 מיליון ש"ח וזאת עד להכרעה בערעור על פסק-דין מינהלי, בגדרו נדחתה עתירתם של המבקשים כנגד הליכי הגביה והחיובים שבגינם ננקטו נגדם ההליכים האמורים.

המבקשים הם עזבונו של מנוח בעליו של הנכס מושא החיובים ואחד מיורשיו של המנוח.

הבקשה הוגשה לאחר שנתקבלו אצל יורשיו של המנוח התראות לתשלום סכום של 7,276,851 ש"ח, טרם נקיטה בהליכי גביה לפי פקודת המיסים (גביה).

המבקשים טענו כי קיים חשש כי הימשכותם של הליכי הגביה תוביל לקריסתם של המבקשים ומשפחותיהם. לצד זאת טענו המבקשים כי שוויו של הנכס, נשוא החובות, מוערך בכ- 35,000,000 ש"ח והוא נקי משעבודים, כך שניתן יהיה להיפרע ממנו במידת הצורך.

עוד טענו המבקשים כי למשיבה, אשר השתהתה במשך למעלה מעשר שנים בגביית החוב - לא צפוי להיגרם נזק ממשי באם הליכי הגביה יעוכבו עד להכרעה בערעור.

המשיבה הגישה את תגובתה לבקשה וטענה בגדרה כי דין הבקשה להידחות באשר לא הוכחו התנאים למתן סעד זמני כמבוקש.

בית-המשפט דחה את הבקשה למתן סעד זמני בערעור שיורה למשיבה (עיריה) להימנע מלנקוט בכל הליך גביה בקשר עם חובות ארנונה, מים וביוב שנצברו למבקשים בסכום מצטבר של למעלה מ- 7 מיליון ש"ח, וזאת מאחר ושיקול סיכויי הערעור והן שיקול מאזן הנוחות לא הצדיקו מתן הסעד הנעתר.

כא. האם על העיריה להימנע מלנקוט בהליכי גביה כלשהם כלפי העותר בגין חובות ארנונה מחמת התיישנות ושיהוי?
ב- עת"מ (ת"א) 6979-10-14 {אזולאי ישראל נ' עיריית תל אביב, פורסם באתר נבו (26.08.15)} נדונה עתירה להורות לעיריה להימנע מלנקוט בהליכי גביה כלשהם כלפי העותר בגין חובות ארנונה, מחמת התיישנות ושיהוי.

בית-המשפט לעניינים מינהליים דחה את העתירה בעיקרה ופסק כי בהתאם לפסיקה, לצורך עצירת מרוץ ההתיישנות של 7 השנים מיום היווצרות החוב על הרשות הגובה להראות פעולת גביה אופרטיבית ממשית לצורך גביית החוב מעבר למכתבי התראה ודרישה.

בית-המשפט מצא כי אין לקבל טענה כי פעולות הגביה חייבות להיות סדירות ורצופות כדי שיעצרו את מרוץ ההתיישנות.

בנסיבות דנן, העיריה נקטה הליכי גביה כנגד העותר ולא ניתן לומר שהחובות התיישנו. בית-המשפט הוסיף כי לא ניתן לומר שחל שיהוי של יותר מ- 3 השנים שנקבעו בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה, והעותר לא הוכיח את התקיימות התנאים לשיהוי.

עם-זאת, מאחר שמחד העיריה עשתה מאמצים ופעולות שלא צלחו שלא באשמתה, ומאידך העיריה לא הציגה ראיות לפעולות גביה ממשיות שנעשו על ידה, מעבר למכתבי התראה ודרישה, ושהובאו לידיעת העותר, בתקופה ה"רדומה" במשך מספר שנים, קבע בית-המשפט כי יש ליתן לעותר פטור מריבית והצמדה בתקופה ה"רדומה".

בית-המשפט קבע כי העותר לא הוכיח שחתימתו על דו"ח תפיסת המיטלטלין מזוייפת, או שמדובר בחתימה של אחיו. העותר לא הביא למצער תצהירים מטעם אחיו על-מנת שיאשר שזוהי חתימתו ולא חתימת העותר.

העותר אף לא הביא תצהיר של הוריו כי לא היה נוכח באותו מעמד של תפיסת המיטלטלין. לפי הדין, כאשר מסירה בוצעה בכתובת מגוריו של אדם בהתאם לרישומי משרד הפנים קמה חזקת מסירה, וחתימת בן משפחה בכתובת מגורי העותר אף היא נחשבת המצאה כדין. וזאת לפי סעיף 12ב לפקודת המיסים (גביה).

ב- עת"מ (חי') 52795-03-14 {נהאד ביאדסי נ' עיריית באקה אל-גרביה, פורסם באתר נבו (27.10.2014)} בית-המשפט הבהיר כי אין העיריה יכולה להסתמך על חזקת תקינות המעשה המינהלי.
בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 7.1002 מפברואר 2012 {אתר האינטרנט של משרד המשפטים: www.justice.gov.il} בעניין "הפעלת הליכי גביה מינהליים לפי פקודת המיסים (גביה)" נאמר כי:

"אין זה סביר שרשות מינהלית תנקוט הליכי גביה מינהליים לראשונה וללא צידוק לאחר שנים רבות, תוך שהיא מעמידה את האזרח, בשל הזמן הרב שחלף, במצב שבו יקשה עליו להתמודד עם טענת החוב.
לעניין זה יודגש כי תחולתם של דיני ההתיישנות על הליכי גביה מינהליים, אינה מוציאה את תחולתם של דיני השיהוי. כלומר, גם אם תקופת ההתיישנות לפי הדין האזרחי היא 7 שנים, אין זה סביר שרשות מינהלית תשתהה בפתיחת הליכי גביה מינהליים ועליה לפתוח ולנהל אותם תוך פרקי זמן סבירים."

כב. האם על עיריית חולון לחדול מגביית כספים עבור "תכנית קרב" באמצעות שימוש בהליכי גביה מינהליים?
ב- ת"צ (ת"א) 21503-11-14 {ראובן כהן נ' עיריית חולון, פורסם באתר נבו (24.08.2015)} נדונה סוגיה בה עיריית חולון התבקשה לחדול מגביית כספים עבור "תכנית קרב" באמצעות שימוש בהליכי גביה מינהליים.

המבקש בעקש מבית-המשפט לקבוע כי למשיבה אין סמכות לגבות תשלומים עבור תכנית קרב באמצעים מינהליים תוך שימוש בפקודת המיסים (גביה).

המשיבה טענה כי חדלה מהליכי גביה מינהליים לגביית חובות בגין "תכנית קרב". עוד ציינה המשיבה, כי היה מדובר באירוע חד-פעמי של משלוח התראות לגביית החוב, שנשלחו ממערכת ממוחשבת בטעות שבתום-לב.

המבקש טען כי למרות תגובת המשיבה, היא עדיין גבתה ממנו באמצעות שימוש בהליכי גביה מינהליים מהמבקש סך של 2,135 ש"ח עבור "תכנית קרב", וכי יש להשיב לו את הסכום המדובר, מכאן הבקשה.

המשיבה טענה, כי מדובר בניסיון פסול וחסר תום-לב מצד המבקש, להרחיב חזית שלא כדין, ולקבל סעד נוסף, בעילה אשר לגביה קבע בית-המשפט כי היא אינה עומדת לדיון במסגרת התובענה דנא.

לטענתה, העיריה לא גבתה מהמבקש או ממי מתושביה את התשלום בגין "תכנית קרב" בגביה מינהלית, כך שדין הבקשה לפסיקתא להידחות.

בית-המשפט קבע כי קיימת חובת תשלום עבור רכישת שירותים מרצון במסגרת תכנית העשרה - תכנית קרב עליה נדרשים האזרחים עושים בה שימוש לשלם.

מכאן, שאין ממש בטענת המבקש, כי הוצאו ממנו כספים או שילם כספים שלא כדין אותם לא היה צריך לשלם.

טענתו של המבקש היתה אך על אופן הגביה בה נקטה העיריה.

בית-המשפט הוסיף כי גם אם היה סבור כטענת המבקש כי סכומים אלו נגבו באמצעים מינהליים תוך שימוש בפקודת המיסים (גביה), ובעקבות כך יושבו אליו הכספים, הרי שעדיין יהיה עליו לשלם את אותו הסכום המדובר עבור תכנית קרב, ובסופו-של-יום אין נפקות לכך באיזו דרך נגבו הכספים.

סיכומו-של-דבר, דחה בית-המשפט את הבקשה. משום שהבקשה לא היתה במקומה, תוך ניסיון שלא כדין להרחיב חזית המחלוקת, קבע בית-המשפט כי ישלם המבקש הוצאות המשיבה בסך 3,000 ש"ח.

כג. האם הליכי הגביה הושתו על העותרים כדין?
ב- עת"מ (מחוזי מרכז) 16643-12-14 {ירון זיתוני נ' מועצה מקומית גדרה, פורסם באתר נבו (19.07.15)} נדונה סוגיה אשר עסקה בבקשת סעד זמני לעיכוב הליכי הגביה, וזאת הואיל והמשיבה נקטה בהליכים לפי פקודת המיסים (גביה) כנגד העותרים 1 ו- 2.

עניינה של העתירה שלפניי בחיוב העותרים בהיטל סלילה מכוח חוק העזר לגדרה (סלילת רחובות), התשמ"ח-1987.

העתירה הוגשה, בעניינם של העותרים 1 - 2, לאחר שננקטו כנגדם הליכי גביה לפי פקודת המיסים (גביה), ולאחר שנערכו פגישות והוחלפו תכתובת בין הצדדים בחודשים אוגוסט 2014 ועד נובמבר 2014.

העותרים טענו כי החיוב שהשיתה עליהם המשיבה אינו כדין ויש להורות על ביטולו.

המשיבה הסכימה ברוב הגינותה, לערוך תחשיב מחודש ולבחון את נתוניה, זאת במסגרת הבקשה לצו ביניים באשר להליכי הגביה שהתנהלו כנגד העותרים 1 - 2.

בית-המשפט קבע כי שיעור היטל הסלילה שהושת על העותרים הינו שגוי וכי יש לחייבם בשיעור "שטח בנוי קיים" על-פי חוק העזר. עם-זאת, מטעמי שיהוי וחוסר סמכות עניינית, העתירה התקבלה באשר לעותרים 1 - 2 בלבד.

ב- עת"מ (חי') 6481-01-16 {רמת טבעון - מעונות הורים בע"מ נ' עיריית עכו עיריית עכו, פורסם באתר נבו (21.01.16)} בית-המשפט איזכר את עע"מ 8810/10 {חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' המועצה האזורית תמר, פורסם באתר נבו (05.03.13)} והבהיר כי הרשות המקומית אינה מוסמכת לנקוט הליכי גביה מינהלית לפי פקודת המיסים (גביה) לפני שחלף המועד להגשת השגה על החיוב, או אם ננקטו הליכי ערעור לפני שניתן פסק-דין חלוט באשר לסכום השנוי במחלוקת.

נקיטת הליכי גביה כנגד רשויות מקומיות לפי פקודת המיסים (גביה) תיעשה רק לגבי חוב סופי, אשר אינו שנוי במחלוקת ואשר חלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, ואם הנישום נקט אחד מן ההליכים הללו.

כד. ממתי כלל החובות המוניציפאליים החלים על הנכס ושבגינן נקטה המשיבה נגד העותר בהליכי גביה הם ברי גביה?
ב- עת"מ (נצ') 62009-07-14 {אלי אנקרי נ' עיריית עפולה, פורסם באתר נבו (08.07.15)} נדונה עתירה מינהלית בה ביקש העותר להורות על ביטול הליכי הגביה המינהלית שננקטו כלפיו על-ידי עיריית עפולה {להלן: "המשיבה"}, לשם גביית חובות ארנונה, מים, ביוב והיטלי פיתוח החלים על נכסו מחמת התיישנות.

העותר טען בקשר לכך בכתב העתירה, כי מאז פטירת המנוח מתגוררת בנכס בתו, היא אחותו של העותר, מבלי לפרש שמה וזהותה.

הצדדים לא היו חלוקים באשר לאופן התהוות החובות ונכונות המרשם, המחלוקת ביניהם היתה מצומצמת לשאלת ההתיישנות.

הצדדים הסכימו כי על בית-המשפט להכריע האם ההתיישנות תחול 7 שנים לפני תאריך 14.10.09 או שמא 7 שנים לפני התאריך 01.06.05, תוך שכל אחד מהם הפנה לפעולות גביה שננקטו לשם גביית החוב.

בית-המשפט קבע כי כלל החובות המוניציפאליים החלים על הנכס ושבגינן נקטה המשיבה נגד העותר בהליכי גביה, שהתהוו בשבע השנים טרם יום ה-14.10.09 הם ברי גביה.
כל החובות שהתהוו טרם לכן, קרי - יותר משבע שנים לפני יום ה- 14.10.09, התיישנו זה מכבר ועל-כן אינם ברי גביה ועל המשיבה למחקם.

זאת קבע בית-המשפט לאחר שעיין והפנה לפסק-דינו ב- עת"מ 33807-01-13 {נתנאל עזריה נ' עיריית טבריה, פורסם באתר נבו (14.08.14)} ולהנחיות היועץ המשפטי לממשלה משנת 2012 בדבר "הפעלת הליכי גביה מינהליים לפי פקודת המיסים (גביה)" (7.1002), בהן נקבע כי על רשות מינהלית מוטלת חובה שלא להשתהות בנקיטת הליכי גביה מינהליים, אלא עליה לפתוח בהם תוך פרק זמן שלא יהיה ארוך משלוש שנים ולנהל אותם תוך פרקי זמן סבירים.

בנוסף הגיע בית-המשפט למסקנתו זו אשר קבע לאחר שלא שוכנע כי המשיבה נקטה בהליכי גביה אפקטיביים, פרט למשלוח הודעות דרישה, לפני שנת 2009.

כה. האם יש לאשר תובענה ייצוגית שעניינה הליך גביה בגין דו"ח חניה?
ב- ת"צ (ת"א) 17506-08-14 {מיכל בן כנען נ' עיריית רמת השרון, פורסם באתר נבו (19.04.15)} המבקשת הגישה נגד המשיבה {להלן: "העיריה"} תביעה ובקשה לאשר אותה כתביעה ייצוגית.

בקשת המבקשת נסובה סביב דו"ח חניה שנרשם לרכבה. המבקשת טענה, כי העיריה פעלה שלא כדין לצורך גביית הקנס, ותוך הוספה של תוספות שונות שהיא לא היתה רשאית להוסיפן.

העיריה לא כפרה בדרך הפעולה שלה ולא היתה מחלוקת כי העיריה אכן מחייבת את החייבים בתשלום עבור הוצאת מעוקלים, גם כאשר בפועל לא בוצעה פעולת הוצאת המעוקלים והובלתם משום שהחייב הסכים לשלם את חובו עוד בטרם הושלמה הפעולה.

העיריה הודתה בפעולה שיטתית ביחס לכלל החייבים, כלומר קיימת קבוצה שיש לגביה שאלה משפטית משותפת שניתן לאשר ביחס אליה את התביעה הייצוגית.

בית-המשפט קבע כי סעיף 12ט לפקודת המיסים (גביה) {להלן: "הפקודה"} קובע את חובת הסרבן לשאת בהוצאות הסבירות שהוצאו בנקיטת אמצעי האכיפה, ובלבד שאלה נדרשו באופן סביר לשם גביית המס.

המחוקק קבע כי הכלל הוא שהחייב ישא בהוצאות ב"הוצאות סבירות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה" לפי סעיף 12ט(א) לפקודה, כל עוד אלה הוצאות שנדרשו באופן סביר לשם גביית המס.

במקרה דנן, בית-המשפט קבע כי מדובר בהוצאות שהוצאו ונדרשו לצורך גביית המס - שכן לאחר שהן הוצאו, המס אכן שולם. לכן, אין מקום לפטור את החייב מנשיאה בהוצאות אלה.

בשולי הדברים בית-המשפט ציין כי על-פי סעיף 4 לפקודה לא ניתן לנקוט בהליכי עיקול מיטלטלין אלא לאחר שנשלחה לחייב "דרישה בכתב לשלם את הסכום שהוא חייב לפרעו ושלא פרעו" בצירוף שובר תשלום.

רק לאחר משלוח דרישה כאמור, יינתן כתב הרשאה לגורם הרלבנטי לדרוש מהחייב לשלם את הסכום המגיע ממנו ולגבותו, ככל שלא ישולם, בדרך של תפיסה ומכירה של מטלטלי החייב.

כלומר, לחייב ניתנת אפשרות לשלם את החוב מבלי שיוטלו עליו ההוצאות הכרוכות בנקיטת הליך העיקול, ורק לאחר שהוא ממאן לעשות כן, ננקטים הליכי עיקול המיטלטלין.

בית-המשפט סבר כי יש לדחות את טענות המבקשת לגבי הוצאות העיריה בקשר עם הוצאת המעוקלים והובלתם.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קיבל באופן חלקי את בקשת המבקשת כנגד המשיבה - העיריה, לאישור תובענה ייצוגית שעניינה הליך גביה בגין דו"ח חניה.

בית-המשפט פסק, בין השאר, כי העיריה חייבה את כל החייבים בסכומים קבועים בגין כל רכיבי האכיפה; הסכומים הללו היו תמיד סכומי המקסימום שנקבעו בתקנות; העיריה לא הוכיחה כי הוצאותיה הישירות בפועל בגין הפעולות האלה אכן עמדו בכל המקרים על סכומי המקסימום.

כו. האם יש לבטל הליכי גביה שנקטה העיריה נגד העותר?
ב- עת"מ (חי') 28875-05-14 {שלמה כהן נ' עיריית נהריה, פורסם באתר נבו (08.03.15)} נדונה עתירה לביטול הליכי גביה שנקטה עיריית נהריה כנגד העותר בגין חובות ארנונה ולביטול חיובי הארנונה שהושתו על העותר. במוקד הדיון ניצבה טענת העותר כי חיובי הארנונה נשוא דרישות התשלום שנשלחו אליו התיישנו.

העותר טען גם כי בדירת המגורים החזיק ביחד עם גרושתו ועל-כן על העיריה לגבות ממנו רק חלק יחסי מהחוב ואת היתרה עליה לגבות מגרושתו.

העותר טען כי על-פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה משנת 2012, "הנחיות בדבר הפעלת הליכי גביה מינהליים לפי פקודת המיסים (גביה)" {הנחיה מס' 7.1002}, מנועה העיריה לנקוט בהליכי גביה בגין חובות שנצברו בתקופה העולה על 3 שנים. לטענתו, לאחר חלוף התקופה הקבועה בהנחיות קמה לו טענת שיהוי.

בית-משפט המחוזי, בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, דחה את העתירה, בפוסקו כי נקיטת הליכי גביה אקטיביים על-ידי הרשות המקומית מפסיקה את מרוץ ההתיישנות.

עם-זאת, נקבע לא אחת כי לא די בכך שהרשות תנקוט בהליך גביה סתמי כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות אלא עליה לנקוט בצעדי אכיפה ממשיים.

בית-המשפט קבע כי במקרה הנוכחי העיריה נקטה בהליכי גביה, לא הסתפקה במשלוח דרישה, אלא גם נקטה הליכי גביה ממשיים ובהם הטלת עיקולים על חשבונות הבנק של העותר.

יתרה-מזו, העותר הינו "סרבן מס" עקבי, שהרי גם בתקופות שקדמו לדרישות החוב נשוא עתירה זו נאלצה העיריה לנקוט בהליכי גביה כנגדו.

כמו-כן, בהזדמנויות שונות הגיע העותר להסדרים לסילוק חלק מהחוב. בשנת 2010, עוד בטרם חלפה תקופת ההתיישנות של כל אחד מהחובות, נקטה העיריה בהליכי עיקול נרחבים על חשבונותיו של העותר, ואף נקטה בעיקול ברישום בעסקו.

מכל אלו עלה כי העיריה נקטה בהליכי גביה אשר עצרו את מרוץ ההתיישנות, ומכאן שדין טענת התיישנות חובות הארנונה להידחות.

בית-המשפט דחה את טענת העותר כי בדירת המגורים החזיק ביחד עם גרושתו ועל-כן על העיריה לגבות ממנו רק חלק יחסי מהחוב ואת היתרה עליה לגבות מגרושתו מאחר ומצא כי החייב בארנונה הינו המחזיק בנכס.

בית-המשפט קבע כי העותר החזיק בנכסים בתקופות החיוב, ודי בכך כדי להטיל עליו חובת תשלום, וקיומו של מחזיק נוסף אינו פוטר את העותר מתשלום.
בית-המשפט הבהיר כי כאשר נכס מצוי בהחזקתם של מספר מחזיקים, ובהיעדר חלוקה של זכויות החזקה, יראו בכל אחד מהם כמחזיק בנכס כולו.

אשר-על-כן, כל אחד מהמחזיקים יהיה חייב בארנונה, ובלבד שהעיריה לא תגבה חיוב כפול.

בית-המשפט דחה גם את טענת העותר וקבע כי ההליך הנוכחי אינו מצדיק דיון נרחב בשאלת תוקפן המחייב של ההנחיות ובפרשנותן, שכן הנחיות היועץ המשפטי לממשלה שפורסמו בחודש פברואר 2012 אינן חלות על החובות נשוא דרישת החוב מהעותר.

סיכומו-של-דבר, הורה בית-המשפט על דחיית העתירה וקבע כי העותר ישלם למשיבה הוצאות בסך של 3,000 ש"ח.

כז. האם המשיכה המשיבה לגבות מהמבקש ומקבוצת מבקשים דומה, חרף היותה מודעת לאי-חוקיות הגביה, כספים אשר היו מיועדים לקופת תאגיד מים וביוב?
ב- ת"צ (חי') 33773-02-15 {באסם סרחאן נ' מועצה מקומית מג'ד אל-כרום, פורסם באתר נבו (01.11.15)} נדונה סוגיה בה המשיבה שלחה, לפי טענת המבקש, דרישות למבקש בהן ציינה המשיבה, שאם לא ימלא אחר הדרישה יינקטו נגדו הליכי גביה בהתאם לפקודת המיסים (גביה).

המבקש טען כי בהתאם לחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001, הופקעה סמכות הטיפול של הרשויות המקומיות בענייני מים וביוב, ובין היתר גם נשללה סמכות הגביה.

ואולם, המשיבה חרף היותה מודעת לאי-חוקיות הגביה המשיכה בכך תוך ניצול מעמדה ואי-ידיעת התושבים, ואף נמנעה מלהעביר את הכספים שנגבו לקופת תאגיד מים וביוב {המשיבה מס' 2}.

המשיבה טענה, כי המבקש הוא סרבן תשלום שיטתי, שחב למשיבה למעלה מ-100,000 ש"ח וכלל לא שילם את חובות המים, הביוב והארנונה שלו.

המשיבה טענה כי בקשתו של המבקש היתה נגועה בחוסר תום-לב וכי אין כל טענה מצד המבקש כאילו חוייב פעמיים בגין אותו היטל.

המשיבה ציינה, כי פעולות הגביה והחיובים אשר בוצעו עד שנת 2010, נעשו על דעת התאגיד ולבקשתו.
בשנים 2013-2003 לא קיבל על עצמו התאגיד את חובות המשיבה בגין מים וביוב. מאז אמצע שנת 2010 לא הוציאה המשיבה דרישות תשלום וחיובים לתושביה בגין חובות מים וביוב.

עוד טענה המשיבה, כי רק בשנת 2013 התקבלה החלטת משרד הפנים להסב את ההלוואות שנטלה המשיבה אל תאגיד המים.

בית-המשפט מצא כי לא הוכח שבוצעה גביה של היטלי מים ו/או ביוב לאחר תאריך 01.07.13, ולא הובאה ראיה על כך שבמהלך תקופה זוֹ בוצעה על-ידי המשיבה גביה של היטלי מים ו/או ביוב.

בנסיבות אלה בית-המשפט סבר כי לא ניתן לקבוע כי היתה תועלת לחברי הקבוצה בבקשת האישור, ומטעם זה לא שוכנע בית-המשפט שיש מקום לפסיקת שכר-טרחת עורך-דין לזכות המבקש.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט אישר במקרה הנדון בקשת הסתלקות לפי סעיף 16 של חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, ונתן להסתלקות זו תוקף של פסק-דין.

בית-המשפט דחה את התובענה האישית של המבקש, מחק את בקשת האישור, והורה שבתיק זה כל צד יישא בהוצאותיו.

כח. האם נפל פגם מהותי המצדיק התערבות בהחלטות המשיבה או בפעולות הגביה שננקטו נגד העותר בגין חוב הארנונה?
ב- עת"מ (חי') 39578-11-14 {סברי עסאף נ' עיריית מעלות תרשיחא, פורסם באתר נבו (14.01.15)} נדונה עתירה, אשר הוגשה נגד עיריית מעלות תרשיחא, למתן סעד הצהרתי לפיו המשיבה או מי מטעמה אינם רשאים לגבות מהעותר בדרך של גביה מינהלית, באמצעות פקודת המיסים (גביה) או כל חוק אחר, חובות ארנונה בגין הנכס הנמצא במרכז המסחרי "כאן זמאן" בתרשיחא.

העותר טען כי באשר להליכי הגביה המינהליים מכוח פקודת המיסים מדובר בהליך חריג לכלל שעל-פיו אדם או רשות המעוניינים לתבוע כספים חייבים בהוכחת טענה זו בפני ערכאה שיפוטית ובעניין הנדון בחרה המשיבה את המוצא הקל והנוח מבחינתה כאשר לא הגיבה לדרישות העותר לבטל את החיוב שהוטל עליו והמשיכה לשלוח לעותר התראות ללא כל התייחסות לבקשותיו.

העותר טען כי לאור המחלוקת בעניין החוב המשיבה נעדרת סמכות לחייב את העותר לשלם את החוב ואינה יכולה לפעול לגבייתו בכל דרך ובמיוחד לא על-פי פקודת המיסים (גביה) או על-פי פקודת העיריות (נוסח חדש).

העותר טען כי קיבל לידיו את החזקה בנכס אך ורק ביום 02.10.13 ומאז כל חובות הארנונה משולמים, למעט חודש 12/13 שלגביו הגיש בקשה שלא לשלם ארנונה בגין שיפוץ.

המשיבה טענה כי באשר להליכי הגביה המינהלית לעיריה עומדת חזקת התקינות המינהלית, חזקה אשר לא הונחה תשתית עובדתית כדי לסתור אותה.

בית-המשפט קבע כי לא נפל בהחלטות המשיבה או בפעולותיה לגביית חוב הארנונה כל פגם המצדיק התערבות של בית-המשפט לעניינים מינהליים.

בית-המשפט קבע כי מאחר שהעותר קיבל תשובות מהמשיבה על-פיהן פעלה המשיבה לפי הרישומים בספרי העיריה ועל-פי הדיווחים שהועברו לה בנוגע למחזיק בנכס וכן על-פי הדין, נראה כי לא נפל כל פגם מהותי המצדיק התערבות בהחלטות המשיבה או בפעולות הגביה שננקטו נגד העותר בגין חוב הארנונה שבנדון.

כט. האם במקרה הנדון ננקטה פעולת גביה האסורה לפי פקודת המיסים (גביה) בטרם הפך החוב לחלוט?
ב- עע"מ 76/14 {המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ נ' מנהל הארנונה במועצה מקומית אבו סנאן, פורסם באתר נבו (21.05.14)} המבקשת טענה כי המשיבים מנועים מלנקוט הליכי גביה מינהלית, נוכח הוראה 2 לאכרזת המיסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), תש"ס-2000, האוסרת נקיטת פעולות גביה לפי פקודת המיסים (גביה) בטרם הפך החוב חלוט.

המשיבה טענה כי הליכי הגביה שננקטו על ידה, לא ננקטו ביחס לחוב מושא פסק-דינו של בית-משפט קמא, אלא ביחס לחובות בגין השנים 2014-2013.

בית-המשפט קבע כי מאחר שהערעור שהוגש לבית-משפט זה כלל לא נגע לחוב בגינו הוטל העיקול, ומשעה שהשגות המבקשת ביחס לחובות לשנים אלו היו במצב תלוי ועומד, הרי שהדרך להשיג על אמצעי הגביה שנקטה המשיבה אינה במסגרת הערעור דנן ולכן יש לדחות את הבקשה.

בית-המשפט קבע כי המבקשת תשא בשכר-טרחת עורכי-דינם של המשיבים בסך כולל של 5,000 ש"ח.

ל. האם רשאית הרשות לנקוט בהליכים לגביית חובות שנויים במחלוקת?
ב- עת"מ (חי') 38133-04-14 {מלון שלום (אילת) בע"מ נ' עיריית מעלות תרשיחא, פורסם באתר נבו (22.12.14)} נדונה סוגיה בה העותרת טענה כי סמכות העיריה לנקוט הליכי גביה כפופה לעיקרון שנקבע בפקודת המיסים (גביה) ולפיו הרשות אינה רשאית לנקוט בהליכים לגביית חובות שנויים במחלוקת.

בית-המשפט הבהיר כי היחס בין סמכות הרשות המקומית על-פי פקודת העיריות לסמכותה על-פי פקודת המיסים (גביה) טרם הוכרע בפסיקה.

ב- עת"מ (חי') 3061/06 {רכבת ישראל בע"מ נ' עיריית חדרה, פורסם באתר נבו (19.09.07)} בית-המשפט הבהיר את עמדתו כי אין באכרזת המיסים (גביה) והחלתה של פקודת המיסים (גביה) על גביית ארנונה כדי לחייב את העיריה להימנע מנקיטת הליכי גביה כאשר חוב הארנונה שנוי במחלוקת.

בית-המשפט הוסיף כי יתכנו מצבים שבהם חובת ההגינות ותום-הלב המוטלות על הרשות הציבורית יחייבו מתן צו לעיכוב הליכי הגביה עד הכרעה במחלוקות.

בנסיבות מקרה זה בית-המשפט לא סבר כי בהיעדר הוראה חוקית מחייבת יש מקום ליתן צו לעיכוב הליכי הגביה על-פי פקודת העיריות (נוסח חדש).

קיומו של חוב ארנונה לשנים 2010-2007 לא היה שנוי במחלוקת לפני הסכם הפשרה והעותרת אף נתנה המחאה להבטחת התשלום על חשבון החוב.

בית-המשפט פסק כי המחלוקות אשר התעוררו בהשגה ובפני ועדת הערר על היקף השטח והשימושים אינן יכולות לפגוע בחיוב שהושת כבר בעבר, ואף אם ימצאו סטיות כלשהן בשטחים החייבים הרי שהליכי הגביה אינם מהווים התנהגות בחוסר תום-לב או פגיעה בחובת ההגינות.

היפוכו-של-דבר הוא הנכון, אילו המחלוקת היתה אך ורק על היקף השטח נשוא החיוב או על הסיווג, צפוי היה כי העותרות ישלמו את מלוא הסכום שאינו שנוי במחלוקת ובמקרה שכזה יתכן והיה ראוי לעכב את ההליכים לגבי יתרת החוב.
עוד הוסיף בית-המשפט, כי הואיל והעותרות העלו טענות הסותרות את הסכמתן בהסכם הפשרה להמשך הליכי הגביה אם לא יעמדו באבני הדרך שנקבעו, אין למנוע מהעיריה את המשך הליכי הגביה.

אשר-על-כן, בית-המשפט דחה את העתירה על כל חלקיה.

בית-המשפט פסק כי העותרות ישלמו למשיבה את הוצאות העתירה בסך של 15,000 ש"ח.

לא. האם הליכי הגביה בהם נקטה המשיבה נסמכו על חוב שנצבר והם בבחינת תוצאתם?
ב- עת"מ (מחוזי מרכז) 49271-10-14 {המועצה הדתית נתניה נ' מי נתניה (2003) בע"מ, פורסם באתר נבו (10.11.14)} נדונה סוגיה, בה בשנת 2013, חדלה העותרת מלשאת בתשלומי מים וביוב. יתרת חובה של העותרת בגין תקופת אי-התשלום עמדה על למעלה מ-400,000 ש"ח.

עובר לתאריך 23.09.14 נקטה המשיבה בהליכי גביה מכוח סמכותה לפי פקודת המיסים (גביה) {להלן: "הפקודה"} והטילה עיקול על כספי העותרת בחשבונה בבנק מזרחי.

בעתירה זו ביקשה העותרת להורות על ביטול הליכי הגביה המינהליים בהם נקטה המשיבה, ובכלל זה ביטול העיקול שהוטל על כספיה בבנק המזרחי, אשר לטענתה הוטל שלא כדין, באורח בלתי-חוקי, משיקולים זרים ובלתי-סבירים בעליל.

העותרת ציינה, כי חדלה מלשאת בתשלומי המים על-פי הוראת המשרד לשירותי דת, החל מחודש אוגוסט 2013, ומשכך ובהיעדר זיקה אחרת למקווה - המשיבה היתה מנועה מלנקוט נגדה הליכי גביה ומשעשתה כן, נהגה משיקולים זרים ופסולים.

ביסוד העתירה, העותרת טענה כי לא מוגדרת כ"צרכנית" מים בגין המקווה, כמשמעו בסעיף 39 לחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001 {להלן: "חוק תאגידי מים"}, ומשכך מנועה המשיבה לנקוט כלפיה בהליכי גביה מכוח הפקודה.

לא-זו-אף-זו, היה לאל ידה של המשיבה לנתק את אספקת המים, אולם מטעמים פסולים היא נמנעה מלעשות כן. די באלו כדי להורות על ביטול הליכי הגביה כנגדה.
המשיבה טענה, כי העתירה הוגשה בחוסר תום-לב ותוך שיהוי קיצוני, בהינתן התקופה הממושכת של למעלה מעשר שנים בהן שילמה עבור המים והביוב בהיותה רשומה בעיריית נתניה כמחזיקה במקווה.

המשיבה טענה כי לאורך תקופה ממושכת זו, לא העלתה העותרת טענות ביחס לסוגית החזקתה במקווה ו/או התשלומים ששילמה עבורו, ומשכך השתהתה באורח קיצוני בהגשת עתירתה.

כאשר הועלתה הסוגיה לראשונה, בחודש ספטמבר 2014, נמנעה העותרת מלנקוט צעדים לשינוי מעמדה כמחזיקה, כמו גם לא פעלה לניתוק אספקת המים.

העותרת טענה, בהתייחסה לטענת הסף מטעם המשיבה, בנושא היעדר סמכות עניינית, כי אין היא תוקפת בעתירתה החלטות או פעולות שבוצעו לפי חוק תאגידי המים, אלא הליכי גביה שבוצעו מכוח הפקודה.

העותרת סברה כי סמכותו של בית-משפט זה לקיים הליך מינהלי לפי הפקודה הינה סמכות טבועה או שיורית, מבלי שתידרש הוראת חיקוק מפורשת לכך.

יתרה-מזו, העותרת הוסיפה, כי בהיעדר טריבונל אחר המוסמך לדון בתקיפת הליכי גביה מינהליים, מכוח הפקודה, תיוותר העותרת ללא טריבונל ראוי אשר יהא מוסמך לדון בעתירתה.

העותרת סמכה את ידה על עת"מ (מחוזי מרכז) 39686-11-10 {תקוה יונה נ' עיריית רחובות, פורסם באתר נבו (13.11.11)} שם קבע בית-המשפט כי "אין זה מתקבל על הדעת כי יוותר "חלל" לגבי זכותו של הנישום לערור על היטל הביוב כנגד "החברה" שהטילה אותו ושהוסמכה לנקוט אמצעים לגבייתו.

בית-המשפט קבע כי יש לדחות את הטענה לפיה מטרת העתירה לתקוף את הליכי הגביה, להבדיל מתקיפת החלטת תאגיד המים גופא, ביחס לחוב שנצבר.

בית-המשפט קבע כי הליכי הגביה בהם נקטה המשיבה נסמכו על חוב שנצבר, ממנו התנערה העותרת אשר טענה כי מלכתחילה לא היה מקום להטילו עליה.
אשר-על-כן, הליכי הגביה הינם בבחינת תוצאה, פועל יוצא של החוב שנצבר.

לב. האם פעולות הגביה של המשיבה במקרה הנ"ל היו בלתי-סבירות ודינן להתבטל?
ב- עת"מ (נצ') 7957-04-14 {שנטל סטיב נ' עיריית בית שאן, פורסם באתר נבו (28.09.14)} נדונה עתירה מינהלית נגד המשיבה אשר הטילה עיקול ע"ס 51,485.62 ש"ח על חשבון הבנק של העותרת בגין חובות ארנונה לכאורה.

העותרת טענה כי מדובר בניסיון פסול של המשיבה לגביית חובות ארנונה אשר התגבשו, לכל הפחות, לפני 16 שנה, וניתן להבחין בבירור כי מדובר בתקופה החורגת מתקופת ההתיישנות ואף בניגוד להנחיות היועץ המשפטי לממשלה, כך שהחובות אותם נדרשה לשלם העותרת התיישנו וכן חל שיהוי מהותי בפעולות המשיבה לגבייתם.

העותרת הוסיפה וטענה, כי הלכה למעשה, ולמרות שהיא כלל אינה מתגוררת בעיר בית שאן משנת 1998 ולמרות שעדכנה במשרד הפנים בשנת 2004 כי כתובת מגוריה היא בתל-אביב, המשיבה לא הודיעה לעותרת כי קיימים לחובתה חובות ארנונה לכאורה.

העותרת טענה כי לא נשלחה לה אזהרה אודות העיקול, טרם נקיטתו, ומדובר בפעולה דרסטית שאינה מידתית, אינה ראויה ואינה כדין.

העותרת הוסיפה כי המשיבה גם לא פירטה חובותיה של העותרת {מהן תקופות בגינן הושת העיקול, בגין איזה נכסים, עבור אילו שטחים וכו'}.

ככל והיה ממש בדרישת המשיבה, היה עליה ליתן לעותרת את האפשרות להשמיע את טענותיה, טרם הטלת העיקול.

המשיבה סברה, כי הנחיות היועץ-המשפטי-לממשלה בנושא הפעלת הליכי אכיפה מינהלית לפי פקודת המיסים (גביה) ברשויות המקומיות אשר פורסמו ביום 25.04.12 ונכנסו לתוקף רק במחצית השניה של חודש אוגוסט 2012, קבעו, כי לגבי חובות הקודמים למועד כניסתן לתוקף, בתוך שנתיים מיום תחילת ההנחיות, תשלח הרשות הודעת דרישה ראשונה לפי הפקודה, ולאחר מכן תמשיך לנהוג בהתאם להנחיות.

נוכח זאת, המשיבה טענה, כי לא רק שלא חלה התיישנות על החובות מושא העתירה אלא שהמשיבה גם פעלה במסגרת ההנחיות.

בית-המשפט קבע כי הטלת העיקול על חשבון העותרת על-ידי המשיבה לשם גבית חובות הארנונה של העותרת, מכוח סמכותה של המשיבה להפעיל הליכי גביה מינהליים לפי פקודת המיסים (גביה), הנה בלתי-סבירה בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן ולקתה בשיהוי ניכר ומשכך דינה להתבטל.

בית-המשפט קבע כי המשיבה היתה רשאית לפתוח בהליכי גביה מינהליים נגד העותרת בתוך פרק זמן סביר, אך בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, המשיבה החלה בהליכי גביה מינהליים נגד העותרת {בגין חובות שנתגבשו עד שנת 1998} רק בשנת 2014, קרי לאחר חלוף כ- 16 שנים.

בית-המשפט סבר כי פעולתה של המשיבה בנסיבות הנ"ל היתה בלתי-סבירה ולקתה בשיהוי ניכר ודינה להתבטל.

אשר-על-כן, קיבל בית-המשפט את העתירה באופן חלקי והורה על ביטול כל הליכי הגביה המינהליים שנקטה המשיבה נגד העותרת.

לג. האם ישנה אפשרות כי דרישה לתשלום שנשלחה לעותר מכוח פקודת המיסים (גביה) תידון בבית-משפט לעניינים מינהליים?
ב- עת"מ (חי') 40354-03-14 {תומר לאלזר נ' עיריית חיפה, פורסם באתר נבו (29.07.14) (להלן גם: "העניין הנדון"} הסעד שאותו ביקש העותר הוא להורות למשיבה להסיר את העיקול שהוטל על חשבון הבנק שלו, אשר כמסתבר מאחד מן המסמכים שצורפו לכתב הטענות הוטל בדרך של הליך גביה מינהלי, ככל הנראה בעקבות דרישה לתשלום שנשלחה לעותר ביום 29.08.13 על-פי סעיפים 4 ו- 5 לפקודת המיסים (גביה).

העותר טען כי לפי סעיף 225א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 העבירות המיוחסות לו התיישנו כחלוף שנה מיום ביצוען, שכן הוראות הקנס לא נמסרו לו תוך במשך שנה זו.

העותר טען גם שנוכח חלוף הזמן המשיבה אינה יכולה להוכיח את ביצוע העבירות, ולכן יש לבטל את דרישות התשלום וממילא גם את העיקול.

העותר הוסיף כי הוא פנה מספר פעמים למשיבה וביקש לקבל אסמכתאות לכך שדרישות התשלום נשלחו לו בעבר, אולם על-אף כל פניותיו ובקשותיו לא הומצאו לו אסמכתאות כאלה ולכן, כך הטענה, דרישות התשלום הן בלתי-סבירות במידה המצדיקה את ביטולן.

המשיבה טענה כי לבית-משפט זה, בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, אין סמכות לדון בעניין שהעלה העותר בכתב הטענות, שמכל מקום יש לדחות את העתירה בשל שיהוי בהגשתה, וכי גם לגופו של עניין יש לדחות את טענות העותר בעיקר בשל חוסר תום-לב שאותו יש להסיק מהשתלשלות העניינים.

בית-המשפט קבע כי טענת המשיבה בעניין סמכותו של בית-המשפט איננה משוללת יסוד, ולאחר ששקל אותה ועיין באסמכתא התומכת בה הגיע למסקנה שיש לקבלה, וכפועל יוצא מכך התייתר הצורך לדון בטענותיה האחרות של המשיבה.

ב- עע"מ 6848/10 {ארז נ' עיריית גבעתיים, פורסם באתר נבו (30.05.12)} דן בית-המשפט העליון בסוגיה שהתעוררה בנסיבות דומות לאלה שבעניין הנדון, והגיע למסקנה שבית-המשפט לעניינים מינהליים נעדר סמכות לדון בעניין על שני היבטיו, היינו ההיבט של תוקף הקנסות וההיבט של התיישנותם.

בית-המשפט העליון קבע שם כי:

"מהמקובץ עולה כי בית-המשפט המוסמך לדון בטענות הנוגעות לתוקף הדו"חות שניתנו למערערים הוא בית-המשפט לעניינים מקומיים.
בית-המשפט המוסמך לדון בטענות הנוגעות להתיישנות הקנסות שהוטלו על המערערים הוא בית-משפט השלום... בית-המשפט לעניינים מינהליים אינו מוסמך לדון באף אחת מטענות אלה, וזאת להבדיל מטענות עקרוניות (ולא כאלה המתייחסות לדו"חות קונקרטיים) הנוגעות למדיניות המשיבות בנוגע לאכיפת עבירות חנייה או בנוגע לגביית קנסות. טענות כאלה עשויות להתברר, בנסיבות המתאימות, בבית-המשפט לעניינים מינהליים."

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קבע בעניין הנדון כי גם הסייג שבסייפא הדברים אינו יכול להועיל לעותר שכן הוא מתייחס לשאלה אם בנסיבות כאלה או אחרות ראוי לנקוט בהליכי גביה מינהלית.

דיון בשאלה כזו הוא אמנם בסמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים אולם כפי שבית-המשפט העליון הסביר, זו אינה השאלה העומדת לדיון בהליך זה.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי בהיעדר סמכות לדון בעתירה אין מנוס מלדחות אותה.

לפנים משורת הדין, ונוכח מצבו הרפואי הנטען של העותר, לא חייב בית-המשפט את העותר בהוצאות.

לד. האם לתובעת היתה זכות לנקוט נגד הנתבעת הליכי גביה בגין חוב הארנונה על הנכס האמור?
ב- ת"א (ת"א) 49880-04-14 {עיריית תל-אביב-יפו נ' ש.ש.ג. מזנונים בע"מ, פורסם באתר נבו (31.12.14)} נדונה סוגיה בה נכרת חוזה בין הנתבעת לבין חברת היכלי הספורט תל-אביב-יפו בע"מ (להלן: "חברת היכלי הספורט") ביום 27.01.02, ולפיו ניתן לנתבעת זיכיון להפעלת מזנונים באצטדיון בזמן שמתקיימים בו משחקי כדורגל.

כשנתיים לאחר מכן, במכתב מיום 27.01.04, הודיעה חברת היכלי הספורט לתובעת כי לדעתה הנתבעת היא זו שחייבת בתשלום מיסי הארנונה בגין המזנונים ודוכני המכירה באצטדיון, הם "הנכס" כהגדרתו לעיל, ועל יסוד הודעה זו תיקנה התובעת את רישומיה והחלה לחייב את הנתבעת בתשלום מיסי הארנונה על הנכס החל ממועד זה.

הנתבעת לא שילמה את תשלומי הארנונה בגין הנכס והגישה השגה למנהל הארנונה, השגה שנדחתה בהחלטה מיום 23.03.04. ערר שהגישה הנתבעת נדחה אף הוא בהחלטה מיום 18.07.05.

גם לאחר דחיית הערר לא שולמו לתובעת מיסי הארנונה בגין הנכס עד לשינוי זהות המחזיק בו באוגוסט 2005.

בסך הכל, לפי רישומי התובעת, לא עמדה הנתבעת בתשלום מיסי הארנונה על הנכס לתקופה שמינואר 2004 ועד אוגוסט 2005.

בשנים שחלפו מאז נרשמה הנתבעת כמחזיקה וכחייבת במסי הארנונה על הנכס ננקטו על-ידי התובעת פעולות שונות בניסיון לגבות את החוב שהצטבר, אך ללא הועיל.

מספר שנים לאחר מכן, ביום 24.10.12, הוציאה התובעת לנתבע דרישה לתשלום חוב על-פי סעיף 4 לפקודת המיסים (גביה) {להלן: "הפקודה"} ובה דרשה גם ממנו לשלם חוב בסך של 39,904.09 ש"ח, חוב שהתייחס לאותם חובות של הנתבעת בגין הנכס.

הנתבע סבר שאין לתובעת זכות לנקוט נגדו הליכי גביה בגין חוב זה וביום 05.12.12 הגיש בעניין זה לבית-המשפט המחוזי בתל אביב עתירה מינהלית כנגד התובעת.

ביום 16.06.13 הודיעה התובעת כי לא תנקוט כנגד הנתבע בהליכי גביה לפי הפקודה ונוכח הצהרה זו ניתן ביום 21.06.13 פסק-דין למחיקת העתירה.

הנתבעים טענו בכתב ההגנה, בנוסף לטענת ההתיישנות, שהתביעה הוגשה בחוסר תום-לב, לאחר שהתובעת כבר חזרה בה מהניסיון לנקוט הליכים לפי הפקודה ולאחר שניתנה לה ההזדמנות לבדוק את ספרי הנתבעת ולהיווכח שאין ממש בטענות המייחסות חבות אישית לנתבע.

בית-המשפט קבע כי אין מחלוקת על כך שרק ביום 24.10.12, לראשונה, נשלחה לנתבע דרישה לפי הפקודה, כאשר עד לאותו מועד נשלחו לנתבע מכתבי התראה ודרישה בשנים 2007 ו- 2010.

לפי עמדת התובעת איפוא, מכתבי דרישה לתשלום חוב שווי ערך לפתיחה בהליכי גביה לפי פקודת המיסים ולכן גם עוצרים את מרוץ ההתיישנות.

בית-המשפט קבע כי טענה זו מעוררת קושי שכן אין בה כל התייחסות לאבחנה שבין מכתבי דרישה לפעולות גביה לפי הפקודה.

אבחנה שכזו קיימת בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה מפברואר 2012 בכל הנוגע להפעלת הליכי גביה מינהליים לפי פקודת המיסים {הנחייה 7.1002}.

וכך נקבע באותן הנחיות בסעיף 8:

"לאחר הפתיחה בהליכי הגביה לפי פקודת הגביה, דהיינו, לאחר משלוח מכתב הדרישה הראשון לפי סעיף 4 לפקודה, על הרשות להמשיך במתווה הנקוב בפקודה, להפעיל את אמצעיה גביה הקבועים בה במאמץ לגבות את החוב, במרווחי זמן סבירים, והיא אינה יכולה להשתהות ולמשוך את הליכי הגביה."

אשר-על-כן, בית-המשפט מצא כי לפי הנחיות אלו נפתחים הליכי הגביה במכתב דרישה אשר נשלח "לפי סעיף 4 לפקודה". לא די במכתב התראה וגם לא די במכתב דרישה ואף לא כשאלו מנוסחים בלשון ברורה או תקיפה. מכתב הדרישה צריך להתבסס על הפקודה ולבטא זאת במפורש.

בית-המשפט מצא כי כשם שרק הגשת תביעה אזרחית עוצרת את מירוץ ההתיישנות ואין די לכך במשלוח מכתבי התראה, כך גם בהליכי גביה מינהליים אין די במכתבי התראה ויש צורך בהליכי גביה ממשיים.

באשר לאופן בו נפתחים הליכי גביה לפי הפקודה נקבע כי הליך הגביה המינהלי מתחיל בדרישה בכתב מאת פקיד הגביה לחייב לשלם את הסכום המגיע ממנו.

בית-המשפט קבע כי ככלל, יש מקום לראות בנקיטת הליך גביה מינהלי, הליך מיוחד וייחודי העוצר את מירוץ ההתיישנות - כביכול כהגשת תובענה.

סיכומו-של-דבר, שומה היה על התובעת להראות כיצד נעצר מרוץ ההתיישנות לפני שחלפה תקופת ההתיישנות.

התובעת טענה שבמהלך תקופה זו בוצעו על ידה פעולות גביה, אך הובהר שרק פעולות גביה לפי הפקודה עוצרות את מרוץ ההתיישנות וכאלו ננקטו נגד הנתבע לראשונה רק ביום 24.10.12 ולאחר שכבר חלפה תקופת ההתיישנות.

ביחס לנתבעת בית-המשפט מצא שלאחר שננקטו פעולות גביה עד 15.03.06, טרם חלפה תקופת ההתיישנות עד לחידוש הליכי הגביה ביום 24.10.12 שלכן אין בסיס לטענת ההתיישנות כלפי הנתבעת.

אשר-על-כן אני קיבל בית-המשפט את טענת הנתבעים וקבע כי עילת התביעה התיישנה ביחס לנתבע 2, והתביעה נגדו נדחתה על-הסף.

עיון בטענות ההגנה של הנתבעת 1, ש.ש.ג. מזנונים בע"מ, כפי שפורטו בכתב ההגנה, ובפרט לאחר שהובהר שטענותיה כבר נדונו, ונדחו, בהליכי השגה וערר, העלה ספק אם יש מקום לשוב ולדון בטענות שכאלו בתביעה זו.

ספק זה גדול אף יותר כאשר לפי טענות הצדדים הנתבעת איננה פעילה ואיננה בעלת רכוש כלשהו מזה שנים רבות.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי הנתבעת 1 תודיע אם היא עומדת על בירור התביעה נגדה ובהתאם להודעה זו ינתנו הוראות באשר להמשך ההתדיינות.

בית-המשפט קבע כי התובעת תישא בהוצאות הנתבע 2 בגין תביעה זו בסך של 25,000 ש"ח.

לה. האם טענות המבקש בדבר התיישנות הליכי הגביה מקומן במסגרת הליך זה בפני בית-המשפט הנדון?
ב- ע"א (אשד') 40119-08-14 {דרור מנור נ' עיריית אשדוד, פורסם באתר נבו (07.12.14)} בית-המשפט דחה בקשה לביטול דו"חות חניה לאחר שמצא כי באשר לטענת המבקש בדבר התיישנות הליכי הגביה, הרי שמדובר בטענות שמקומן אינו במסגרת הליך זה, בפני בית-משפט זה.

המשיבה טענה כי מאחר והמבקש לא נקט באף אחת מן הדרכים המפורטות בחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, הפך הקנס לחלוט, ועל-כן, כדין ננקטו כנגדו הליכי הגביה.

יצויין כי ב- ע"פ 3482/99 {אריה פסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5), 715 (1999)}, בית-המשפט קבע כי:

"גביית קנס שלא שולם במועדו נעשית על-פי פקודת המיסים (גביה) כאילו היה מס. לפיכך, הואיל ומדובר בשלב של הוצאתו לפועל של עונש הקנס שהושת, שבמסגרתו נטענת טענת התיישנות, אין זה ראוי שהוא יטופל על-ידי בית-משפט שגדר סמכותו הוא טיפול בעניינים פליליים בלבד."

לו. האם יש לבטל הליכים לגביית חוב הארנונה בטענת התיישנות והאם הסמכות הייחודית לבירור טענות אלו מסורה לבית-המשפט לעניינים מינהליים?
ב- ה"פ (ת"א) 21879-09-14 {עיריית תל-אביב-יפו נ' יהודה מוטולה, פורסם באתר נבו (27.11.14)} במסגרת פעולותיה לגביית החוב הטילה המבקשת ביום 25.03.02 שעבוד לפי פקודת המיסים (גביה) על נכס אשר היה רשום באותה עת בבעלות המשיב.

המשיב ביקש לתקוף את הליכי הגביה שנקטה נגדו המבקשת, הליכים לפי פקודת המיסים (גביה) והמשכם פתיחת תיק ההוצאה-לפועל למימוש השעבוד שהוטל בהליכים המינהליים.

המשיב ביקש לטעון שיש לבטל הליכים אלו לגביית חוב הארנונה בטענת התיישנות והסמכות הייחודית לבירור טענות אלו מסורה לבית-המשפט לעניינים מינהליים.

המשיב טען בכתב התביעה כי המבקשת ישבה בחיבוק ידיים במשך שנים ארוכות ולא עשתה דבר לגביית החוב התופח, בעוד ניסיונותיו להגיע עימה להסדר נענו שוב ושוב בשלילה.

כך, טען המשיב בכתב התביעה, כי המבקשת הטילה שעבוד על הנכס בשנת 2002, לא עשתה לאחר מכן דבר בקשר לחוב במשך 12 שנה {למעט משלוח מכתב ב- 2004 שכלל לא הומצא למשיב, למעט פתיחת תיק ההוצאה לפועל ב- 2009}, וכעת ביקשה למנות כונס ולמכור את הנכס.

במצב עובדתי זה, טען המשיב, כי על החוב הנטען חלה התיישנות ויש לבטל את כל ההליכים לגבייתו.

לחילופין, טען המשיב שהתנהלות המבקשת לקתה בשיהוי קיצוני. שיהוי שכשלעצמו הופך את הליכי הגביה לבלתי-הוגנים ומצדיק את ביטולם.

המשיב טען כי התביעה הינה "בעלת אופי אזרחי מובהק" ומחייבת "בירור עובדתי יסודי" וזאת לא ניתן לעשות בעתירה מינהלית.

בית-המשפט סבר כי המשיב לא הסביר כלל כיצד ניתן להעלות טענת התיישנות כשגם לשיטתו ננקטו הליכים שלכאורה עצרו את מרוץ ההתיישנות לפי ההלכה שלפיה די במשלוח מכתב דרישה לפי פקודת מיסים (גביה) כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות {רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם, פורסם באתר נבו (11.06.13)}.

בנסיבות אלו, בית-המשפט לא סבר שניתן להורות על העברת בירור התביעה לבית-המשפט לעניינים מינהליים וקבע כי באם יבקש המשיב לעשות כן, יתכבד ויגיש עתירה מינהלית נפרדת כדין, וזאת, כמובן, מבלי שיהיה בכך כדי לקבוע דבר לעניין טענות המשיב בעתירה שכזו, ככל שתוגש.

אשר-על-כן, מחק בית-המשפט את התביעה בשל היעדר סמכות עניינית ובעקבות זאת ביטל גם את צו המניעה הזמני. בית-המשפט קבע כי המשיב יישא בהוצאות המבקשת בגין בקשה זו בסך של 3,500 ש"ח.

לז. הסמכות העניינית אינה מוקנית לבית-משפט זה כי אם לבית-המשפט לעניינים מינהליים
ב- ה"פ (חי') 20837-09-14 {עיריית חיפה נ' לודמילה אסובסקי, פורסם באתר נבו (28.09.14)} נדונה סוגיה בה ביום 29.06.14 שלחה העיריה אל המשיבה דרישה לתשלום מס על-פי סעיפים 4 ו- 5 לפקודת המיסים (גביה) {להלן: "הפקודה"}, ובו נדרשה המשיבה לשלם חוב ארנונה כללית לנכס שברחוב נורדאו 25 בחיפה לתקופה שעד ליום 31.10.05 בסך 40,765 ש"ח, שאם-לא-כן יעוקלו מטלטליה.

בהמרצת הפתיחה המשיבה טענה כי החוב התיישן, בין השאר לאור העובדה כי עובר למכתב מיום 29.06.14 לא שלחה העיריה הודעות או התראות על קיום חוב ארנונה.

עוד טענה המשיבה כי חלה התיישנות של הגביה המינהלית על-פי הפקודה, מאחר וחלפו מעל שבע שנים בטרם הופעלו לראשונה הליכי גביה.

בית-המשפט קבע כי טענות החורגות ממסגרת זו, ועניינן הפעלתו של סעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב),התשנ"ג-1992 {כמו הטענה שהתעוררה באותו מקרה והיא: שאלת סמכותה של רשות מקומית "להרים מסך" לחברה על-מנת לפתוח בהליכי גביה נגד בעלי השליטה בה, מבלי שהתקיים בעניין זה הליך בבית-המשפט האזרחי} אינן יכולות לשמש בסיס לערעור מינהלי אלא לעתירה מינהלית {ת"א (מחוזי חי') 21005/02 מגאמרט ציוד ספורט בע"מ נ' עיריית כרמיאל, פורסם באתר נבו (13.05.04); עת"מ (חי') 450/02 קימחי נ' עיריית חיפה, פורסם באתר נבו (29.08.03)}.

בית-המשפט קבע כי יישום ההלכה למקרה הנוכחי מוביל למסקנה כי הסמכות העניינית אינה מוקנית לבית-משפט זה כי אם לבית-המשפט לעניינים מינהליים, מכוחו של סעיף 5(1) לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000.

בסופו-של-יום, בית-המשפט הורה על העברת התיק לבית-המשפט לעניינים מינהליים בחיפה.

לח. האם היה על המשיבה להסיר עיקול שהטילה על חשבון המבקשת מכוח פקודת המיסים (גביה)?
ב- ת"א (חי') 46512-01-14 {אבתיסאם זאהר נ' מ. מ. עיספייא, פורסם באתר נבו (28.12.14)} נדונה בקשה לצו מניעה שיחייב את המשיבה להסיר עיקול שהטילה על חשבון המבקשת מכוח פקודת המיסים (גביה), בשלהי 2013, בשני בנקים, על-סך של 10,033 ש"ח בשל חובות ארנונה ומים.

המבקשת ובעלה {שהוא גם בא-כוחה} היו גם בעלי הזכויות בדירה בתחום שיפוטה של המועצה המקומית המשיבה.
הדירה היתה רשומה על-שם הבעל, ובספרי הרשות המקומית רשום הוא {בלבד} כמחזיק הנושא בשומות הארנונה.

המבקשים טענו כי בעלה של המבקשת וילדיה הגיעו ב- 16.01.14 למחלקת הגביה, הגזברית סירבה לטפל בבקשתו לביטול העיקול ולמקום הוזעק ראש הרשות, המזכיר ועובדים אחרים. סוכם כי מנהל החשבונות במשיבה מר וקים יבדוק את יתרת החוב.

הוא שב בחלוף מספר דקות והודיע לגזברית כי יש יתרת חוב מים וארנונה לבעל המבקשת על-סך 1156 ש"ח, ולעומתה יתרת זכות לטובתו בסך 11,008 ש"ח המאושרת על-ידי הגזברית ומשום מה בוצע כאמור זיכוי בסך 6960 ש"ח בלבד.

באותו כתב טענות "אוחד" גם ההליך העיקרי, בדמות בקשה לתן פסק-דין שיצהיר כי אין למבקשת חובות ארנונה למשיבה, בסכום העיקול.

המשיבה ציינה כי המבקשת ובעלה החזיקו בנכס במשותף, וב- 22.04.13 נשלחה אליהם דרישת חוב ארנונה ומים בסך 9488 ש"ח. דרישה חוזרת על-סך 9956 ש"ח נשלחה בדואר רשום ב- 03.06.13 והתקבלה ב- 24.06.13.

הפער בין שתי הדרישות נבע מפערי ריבית והצמדה והוצאות גביה. בפברואר 2014 שולם החוב חלקית, כך שנותרה יתרה בסך 2810 ש"ח.

בית-המשפט קבע כי העיקול הוטל כדין עת שהוטל.

לאור התייחסויות בסיכומי הצדדים, בית-המשפט הבהיר כי לאור ההסכמה הדיונית לפיה ממילא בוטל העיקול המינהלי שהוטל, התייתרה השאלה האם עמדה המשיבה בדרישות מקדמיות המאפשרות לעשות שימוש בפקודת המיסים גביה.

בית-המשפט קבע כי יש להעמיד את חוב המים על סכום של 1508 ש"ח בסכום קרן וכי יש להפחית מן החוב של המבקשת ובעלה בגין הנכס כל יתרה עודפת של חוב מים הרשום אצל המשיבה נכון לאותו מועד, לרבות {בהמשך לאותו תאריך} שערוך אותה יתרה וחלק יחסי של הוצאות גביה.

לט. האם יש על בית-המשפט לאסור על העיריה לפעול נגד המבקש לגביית חוב ארנונה עד להכרעה בתביעה העיקרית?
ב- תא"מ (חי') 33832-09-14 {יהודה קוהן נ' עיריית חיפה, פורסם באתר נבו (24.09.14)} נדונה בקשה לסעד זמני של ביטול עיקולים שהטילה עיריית חיפה על כספי המבקש בבנקים שונים, מכוח פקודת המיסים (גביה) {להלן: "הפקודה"}.

במכתבי העיריה אל המבקש מיום 17.07.14, שכותרתם "הודעה על נכס מעוקל בהתאם לסעיף 7א(5) לפקודת המיסים (גביה)", נאמר כי ככל שחוב הארנונה לא ייפרע או תושג הסכמה עם פקיד הגביה בנוגע להסדרת תשלומו, אזי העיריה תורה על מסירת הנכסים שעוקלו בבנק לאומי ובבנק יהב תוך 14 ימים.

בבקשה, שנתמכה בתצהיר המבקש, המבקש טען כי קיימים סיכויים טובים לקבלת התביעה, בין השאר מאחר והעיריה לא קיימה שימוע למבקש בטרם חוייב אישית בחוב הארנונה של החברה {המוכחש לכשעצמו}.

בנוסף, טען המבקש כי העיריה איננה רשאית לגבות מהמבקש את חוב הארנונה של החברה, מאחר והחוב טרם הפך ל"חוב ארנונה סופי", כהגדרתו בסעיף 8 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, אשר על-פיו פעלה העיריה {להלן: "חוק ההסדרים"}.

המבקש טען כי העיקולים הוטלו בניגוד להוראות הפקודה, ולהוראות אכרזת המיסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס-2000.

המבקש הדגיש כי הטלת העיקולים מביאה להכבדה כלכלית על המבקש, אשר מנוע מלעשות שימוש בכספיו לצרכי מחיה, לתשלום חובות לנושיו ולשימוש בעסקיו.

בא-כוח העיריה טען כי אין לראות בטענותיו של המבקש אל העיריה, כ"השגות", בגדר השגות על-פי חוק הערר על ארנונה.

לפיכך, טען בא-כוח המשיבה, כי משאין השגה, ממילא אין לומר כי אין "חוב ארנונה סופי", ונשמטה הקרקע מתחת לטיעוני המבקש בדבר היות פעולות של העיריה מנוגדות לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, לאכרזה, לפקודת המיסים (גביה) ולחוק ההסדרים.
בית-המשפט הבהיר כי הדרך להוכחת עילות התביעה, נזקי המבקש וזכותו לפיצוי כספי, עוברת בהוכחה כי פעולת העיריה בהטלת העיקולים נעשתה שלא כדין.

משמבוקש סעד זמני הנוגע לעיקולים אלו, אין צורך להיזקק לעילות נוספות שפורטו בכתב התביעה אשר מצמיחות, לדעת המבקש, את זכותו לסעד הכספי.

בית-המשפט קבע כי בשלב זה, מספיק לבחון באופן לכאורי האם אין מדובר בטענת סרק והאם קיים ספק בשאלה אם העיריה פעלה כדין בהטילה עיקולים על חשבונות המבקש בבנקים השונים. בהקבלה לתביעת נזיקין "רגילה", בית-המשפט יבחן האם לכאורה קיימת "אחריות" מצד העיריה, אולם לא יבחן האם לכאורה הוכח "נזק".

במקרה הנדון, דרישת הארנונה מהמבקש, כאמור במכתב העיריה מיום 06.10.13, התבססה על סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. סעיף 1 לאכרזה קובע כי על גביית ארנונה מכוח חוק ההסדרים יחולו הוראות פקודת המיסים (גביה).

פקודת המיסים (גביה) מסמיכה את פקיד הגביה ליתן הרשאה לגובה מיסים לגבות את המס {ובעניין הנדון, את הארנונה, שהינה חלק מהגדרת "מס" באותה פקודה}, בין השאר בדרך של מתן צו עיקול על נכס של החייב המצוי בידי צדדים שלישיים, לרבות תאגידים בנקאיים.

עלה מכך כי חוקיות הטלת עיקול אצל הבנק מותנית בעמידת העיריה בתנאיו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים (התחנה הראשונה בתהליך).

בית-המשפט הסביר כי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, העוסק בגביית ארנונה על נכס שאינו משמש למגורים מחברה פרטית המחזיקה בו, קובע כי הרשות המקומית רשאית לגבותו מבעל השליטה בחברה, רק באם החוב הינו "חוב הארנונה הסופי" ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחוייבים.

בית-המשפט קבע כי בעניינו המבקש {שעתר לביטול העיקולים} אינו נתבע בבית-משפט על-ידי העיריה, אך זאת משום שהפקודה "חסכה" לעיריה את הצורך להיזקק להגשת תביעה, והקנתה לה את הסמכות להטיל עיקולים אף ללא הליך משפטי מקדים.

בית-המשפט קבע כי משהועמדה תקפות העיקולים כשאלה שבמחלוקת, במסגרת תביעת המבקש, והעיריה עיכבה את מימושם - שיקול ההכבדה הינו רלוונטי, ועל בית-המשפט להביאו בגדר שיקוליו, ממש כשם שהיה עושה לו ייתה בפניו בקשה "רגילה" לביטול עיקול זמני שהוטל במעמד צד אחד.

בית-המשפט מצא כי העיריה לא הצביעה על יסוד ממשי של הכבדה, במידה ויבוטלו העיקולים ובסופו-של-יום ייקבע כי על המבקש לשאת באופן אישי בחוב הארנונה של החברה. טעם זה נוסף, איפוא, לטעמים המטים את הכף לעבר היעתרות לבקשה.

במקרה הנדון היה מדובר בבקשה לסעד זמני, כאשר בירור התביעה העיקרית עוד תגיע בהמשך, ואפשר שבסופו-של-יום תשתנה התמונה אשר השתקפה עד כה.

בשלב זה עלה בידי המבקש להוכיח כי על-פי הפרמטרים שנקבעו בפסיקה - לאור הוכחת עילה לכאורה, מאזן הנוחות, שיקולי הגינות וצדק ואי-הוכחת הכבדה - יש מקום להורות על הסרת כל העיקולים שהטילה העיריה ועל איסור הטלת עיקולים נוספים עד להכרעה בתיק העיקרי.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קיבל את הבקשה ואסר על העיריה לפעול נגד המבקש לגביית חוב ארנונה של החברה {ככל שקיים חוב כזה} עד להכרעה בתביעה העיקרית.

בית-המשפט ביטל את העיקולים שהוטלו על-ידי העיריה בבנק יהב, בנק לאומי, בנק מזרחי ובנקים נוספים.

בית-המשפט קבע כי העיריה תשלם למבקש הוצאות הבקשה בסך 5,000 ש"ח.

מ. האם יש לאפשר לעיריית תל-אביב להמשיך בהליכי גביה למימוש דירת מגורים של המערער באשדוד בגדרי זכות קדימה, בעקבות חוב מנכס שבו ניהל עסק בתל-אביב?
ב- ע"א 3933/13 {דוד גאון נ' עיריית תל אביב, פורסם באתר נבו (07.09.15)} נדונה השאלה לעניין סמכותה של רשות מקומית לזכות קדימה במקרה שבו החייב הוא בעל הערת אזהרה במקרקעין שעליהם רובץ חוב ארנונה.

הויכוח בין הצדדים היה בנוגע לישימות סעיף 11א לפקודת המיסים (גביה).

בית-המשפט המחוזי איפשר לעיריית תל-אביב להמשיך בהליכי גביה למימוש דירת מגורים של המערער באשדוד בגדרי זכות קדימה, בעקבות חוב מנכס שבו ניהל עסק בתל-אביב.

בית-המשפט העליון הבהיר כי לפי מה שעלה מהכרעתו של בית-משפט זה ב- בג"צ 7009/04 {עיריית הרצליה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר נבו (05.02.14)}, חל על חובות ארנונה סעיף 11א(1) לפקודת המיסים (גביה) {להלן: "הפקודה"} שלשונו "מס המגיע על מקרקעי הסרבן יהיה שעבוד ראשון על אותם מקרקעין" ולא על חובות לפי סעיף 11(א)(2) לפקודה.

לפי פסק-הדין שעבוד מכוח סעיף 11(א)(1) לפקודה מוטל על חובות בעלים שהוא מחזיק אך על לא שוכר שאינו בעלים.

מכל מקום, סעיף 11(א)(1) אינו חל במקרה הנדון על-פי לשונו, שכן אין מדובר בשעבוד על "אותם מקרקעין" בתל-אביב אלא על דירה באשדוד.

בית-המשפט העליון קבע כי מדובר בטענה חלופית כי חל סעיף 11(א)(2) לפקודה, שלפיו "כל מס אחר המגיע מסרבן שהוא בעל מקרקעין יהיה שעבוד על מקרקעין, אם נרשמה בפנקס המקרקעין הערה על כך על-פי הודעת גובה המס".

בית-המשפט קבע כי גם אם היתה קיימת הנחה לטובת העיריה כי ניתן להחיל על חובות ארנונה את סעיף 11(א)(2) לפקודה, במקרה הנדון לא מדובר ב"בעל מקרקעין", שהוא תנאי בלתי-נפרד לתחולה זו.

בית-המשפט קבע כי דין הערעור להתקבל כעמדת המערער וכונס הנכסים הרשמי, והחוב לעיריה יבוא בין החובות הרגילים. בית-המשפט לא קבע צו להוצאות.

ב- עת"מ (ת"א) 7778-06-13 {נורחיאן אשר נ' עיריית תל אביב-יפו, פורסם באתר נבו (10.03.15)} נדונה עתירה למתן צו המורה לעיריית ת"א להימנע מלהמשיך בהליכי כינוס נכסים על דירת מגורי העותר, בגין חוב נטען לעיריה של תשלומי ארנונה ומים בגין נכסים המשמשים לעסק.

עוד ביקש העותר בעתירתו להורות על מחיקת הערת השעבוד על דירת המגורים לפי סעיפים 11א(1)-(2) לפקודה.

בית-המשפט דחה שם את העתירה ברובה וקבע כי סעיף 11א לפקודה מכוון כלפי חוב מס שמקורו באותם המקרקעין עליהם נרשם השעבוד.

לעומתו, בית-המשפט קבע כי סעיף 11א(2) לפקודה עוסק ב"כל מס אחר" המוטל על סרבן שהוא בעל מקרקעין. המס מהסוג הראשון יהא שעבוד ראשון על אותם המקרקעין. שעבוד מסוג זה הינו בעל תוקף אף אם קיומו לא נרשם במרשם המקרקעין.

סוג המס השני מקים שעבוד "רגיל", בתנאי שגובֵה המס רשם הערה על כך בפנקס המקרקעין.

מא. האם ניתן להתייחס לחוב ארנונה, או כל חוב אחר שהמשיבה רשאית לגבותו לפי פקודת המיסים (גביה), כאל "חוב פסוק", ולבקש להחיל לגביו את הוראת סעיף 21 של חוק ההתיישנות?
ב- ת"מ (חי') 49876-07-13 {אחמד נדאף נ' עיריית עכו, פורסם באתר נבו (14.09.14)} נדונה סוגיה בה המבקש ביקש לייצג בתובענה ייצוגית את כלל הנישומים בתחום השיפוט של המשיבה, שלטענת המשיבה קיימים לחובתם חובות לכאורה שהתיישנו, בגין כל מין או סוג המנוהל ברישומיה מכוח כל דין, אגרה, או קנס, או דרישה כספית, אשר נדרשים לתשלום על-ידי המשיבה, והכל בגין חובות שהתיישנו.

המבקש הפנה ל- רע"א 187/05 {נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1), 215 (20.06.10) (להלן: "הלכת נסייר"}, ולהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, והוסיף, שלמרות שגם הוצגה בפני המשיבה חוות-דעת משפטית סירבה המשיבה להסכים לאישור בקשת האישור כייצוגית ו/או להגשת הודעת חדילה.

לפי הלכת נסייר חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 {להלן: "חוק ההתיישנות"} על הוראותיו השונות, חל גם על חובות הנגבים על-ידי הרשות מן האזרח בהליכי גביה מינהליים, לרבות הליכים לפי פקודת המיסים (גביה) {להלן גם: "הפקודה"}, וגם הליכים אלה נתונים לדיני ההתיישנות.

כמו-כן נקבע, שאין בשימוש בהליכי גביה מינהליים כדי ליתן יתרון מהותי כלשהוא לרשות ולכן אין למשיבה סמכות לגבות חובות שהתיישנו, ואין באפשרותה לעשות שימוש בפקודה.

הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בפברואר 2012 {מספר הנחיה: 7.1002} שעניינן: "הפעלת הליכי גביה מינהליים לפי הפקודה כללו בפסקה 8.1 של אותן הנחיות:

"לאחר שפתחה בהליכי הגביה, צריכה רשות מינהלית סבירה להפעיל אותם בשקידה סבירה... פרקי הזמן המירביים הסבירים בין כל אחד מן הצעדים שרשאית רשות לנקוט לפי פקודת המיסים (גביה) - ככל שלא נקבע אחרת בחיקוק - הם כמפורט להלן:

1. בין מכתב הדרישה הראשון לבין מכתב הדרישה לתשלום מיידי - חצי שנה.
2. לאחר מכתב הדרישה לתשלום מיידי, ומן היום שנודע לרשות על נכסים שניתן לעקל ובין משלוח ההודעה על הטלת עיקול ראשון - שנה.

על הרשות להודיע לחייב על הטלת העיקול בידי צד שלישי במועד הטלתו (על כך שהעיקול הוטל בפועל ולא על משלוח הודעת העיקול). כמו-כן, על הרשות להודיע לחייב על קיום החוב אחת לשנה."

בית-המשפט קבע כי לא ניתן להתייחס לחוב ארנונה, או כל חוב אחר שהמשיבה רשאית לגבותו לפי הפקודה, כאל "חוב פסוק", ולבקש להחיל לגביו את הוראת סעיף 21 של חוק ההתיישנות, בשעה שהגביה עשויה להתבצע בין אם על דרך של הליך גביה מינהלי, ובין אם על דרך של הגשת תביעה לבית-המשפט.

בית-המשפט הסביר כי כשם שרשאי אזרח לטעון להתיישנות כלפי תביעת הרשות המקומית המוגשת נגדו במסגרת בית-המשפט, כך רשאי הוא להעלותה אם מתבצע כנגדו הליך גביה מינהלי.

על-מנת שהרשות תוכל לטעון להפסקת מרוץ ההתיישנות בשל נקיטת הליכי גביה מינהליים, עליה להראות כי במהלך שבע השנים ועוד טרם התיישן החוב, היא נקטה הליכי גביה מינהליים.

לכאורה הליכי עיקול אצל בנק כמחזיק מפסיקים את מרוץ ההתיישנות למשך שלושה חודשים.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי לא רק שהרשות חייבת לפעול במרווחי זמן סבירים, עליה לפעול "באופן ממשי" לגביית החוב על-מנת שתקופת נקיטת ההליכים המינהליים לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות.

מב. מהם ההוצאות שיישא סרבן מכוח פקודת המיסים (גביה)?
ב- ת"צ (מחוזי מרכז) 56967-05-13 {לאוניד קפלן נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פורסם באתר נבו (30.01.15)} נדונו שתי בקשות לאישור תובענות ייצוגיות שהמבקש הגיש כנגד המשיבות לפי פרט 11 בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 להשבת כספים שנגבו שלא כדין בגין קבלת מידע רפואי על-ידי המבקש, אודות עצמו.

בית-המשפט קבע כי הטענה שהחזר הוצאות, הוא שהופך את התשלום ל"מחיר", אינה נכונה לגופה, וגם נטענה באופן סתמי, מאחר ולא הוצג כל חישוב עלויות.

בית-המשפט סבר כי גם אם תשלום אינו כולל רכיב של מס או של סובסידיה אין פירושו של דבר כי הוא בהכרח "מחיר".

ישנם תשלומי חובה שהם החזר הוצאות בהגדרתם, כגון החזר ההוצאות הקבוע בסעיף 12ט לפקודת המיסים (גביה).

בית-המשפט קבע כי את השאלה אם מדובר בתשלום חובה או במחיר יש לבחון על-פי המבחנים שהובאו בבקשה.

גביית מחיר תמורת שירות או סחורה, אינה מצריכה הסמכה מפורשת בחוק, והיא נתונה לרשות כסמכות עזר לשם ביצוע העניינים נושא הסמכות העיקרית. למחיר לא נדרשת הסמכה בחוק, שכן לרשות סמכות עזר כאמור, ואזי גבייתו לא יכולה להיות גביה שלא כדין.

ניתן להבחין בין שירות מונופוליסטי שמספקת הרשות ואשר לא ניתן להשוות את מחירו לשוק החופשי, שאז ניטה לראות בתשלום משום אגרה או תשלום חובה אחר לבין שירות שהאזרח מחוייב לקבלו מהרשות, אך הוא מהווה רק כלי עזר להפעלת הסמכות השלטונית, והתשלום עבורו ניתן להשוואה ברורה עם השוק החופשי.

במקרה הנדון, התשלום נמצא כמחיר ולא אגרה או תשלום חובה אחר ועל-כן לא נדרשת הסמכה מפורשת לגבייתו.

מדובר בתשלום שנגבה עבור איתור המידע, בדיקתו, עיבודו לשם הפקתו והפקתו בפועל, דהיינו כלל תהליך מסירת העתק הרשומה הרפואית. לשירות כזה יש מקבילה בשוק החופשי.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי ניתן לבחון את סבירות המחיר בהשוואה עם המחיר בשוק החופשי.

המונופול המוחלט שיש לצבא על המידע הרפואי ועל הטיפול הרפואי {שהוביל לכך שהמידע הרפואי נמצא רק אצלו}, הוא שחייב את המסקנה כי מדובר בתשלום חובה.

סיכומו-של-דבר, דחה בית-המשפט את הבקשות לאישור תובענה ייצוגית.

מג. מתי מתגבשת עילת התביעה של הרשות המקומית כנגד הנישום?
ב- עת"מ (חי') 9196-11-13 {נילי קורן נ' עיריית קרית אתא, פורסם באתר נבו (09.11.14)} נדונה עתירה אשר במרכזה נתבקש בית-המשפט להורות כי החוב המיוחס לעותרות בגין אגרות תיעול, ביוב וחוב ארנונה, המוכחש על ידן, התיישן, ועל-כן עיריית קריית אתא {להלן: "המשיבה"} אינה רשאית לנקוט בהליכי גביה למימוש החוב.

בית-המשפט הבהיר כי עילת התביעה של הרשות המקומית כנגד הנישום מתגבשת במועד בו הרשות רשאית לנקוט בהליך הגביה, קרי לאחר חלוף 15 יום ממועד החיוב של התשלום המתייחס לכל חודש וחודש, כאמור בסעיף 4(1) לפקודת המיסים (גביה).

בית-המשפט מצא כי במקרה הנדון עילת התביעה של המשיבה כלפי העותרות נוצרה עוד בשנת 1998 ולכל המאוחר בשנת 2003.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי ככל שבמהלך התקופה לא נקטה המשיבה בפעולות ממשיות לגביית החוב, התיישנה עילת התביעה לכל המאוחר בשנת 2010, טרם הטלת העיקול על הנכס {ביום 11.12.12}.

יישום דברים אלה הוליך את בית-המשפט למסקנה כי המשיבה שקטה על שמריה ולא פעלה לגביית החוב באופן רציני וממשי.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קיבל את העתירה וקבע כי החוב המיוחס לעותרות, נשוא הודעות הדרישה מיום 02.11.05 התיישן.

בית-המשפט הורה על ביטול כל הליכי הגביה המינהליים שננקטו כנגד העותרות לגביית החוב נשוא עתירה זו.

בית-המשפט קבע כי המשיבות תישאנה, ביחד ולחוד, בהוצאות העותרות בסכום של 7,000 ש"ח.

מד. האם ומתי רשאית העיריה לנקוט בהליכי גביה מינהליים על-פי פקודת המיסים (גביה) כנגד בעל השליטה בחברה?
ב- עת"מ (חי') 46762-10-13 {אירנה זורין נ' עיריית חיפה, פורסם באתר נבו (09.07.14)} נדונה השאלה האם ומתי רשאית העיריה לנקוט בהליכי גביה מינהליים על-פי פקודת המיסים (גביה) כנגד בעל השליטה בחברה.

בית-המשפט קבע כי כדי שבעל שליטה יחוייב בחובות החברה יש צורך לקבוע כי הוא חייב לשלם את המס שהושת על החברה. סעיף 4 לפקודת המיסים (גביה) מדגיש כי ניתן לפעול רק כנגד מי "שנישום כהלכה". משמע, מתחייבת פעולת שומה הקודמת לדרישת התשלום.

בית-המשפט מצא כי ההסדרים הדיוניים הקבועים כיום בכל הנוגע להליכי השגה וערעור על חיובי ארנונה בכלל, ושל בעלי שליטה בפרט, אינם ראויים. יש בהם ערפול והם מותירים כר נרחב למחלוקות דיוניות.

לעיריה יש שני מסלולים לגביה מינהלית; נקיטת הליכים על-פי פקודת המיסים (גביה) או נקיטת הליכים על-פי הסמכויות שנתונות לעיריה בפקודת העיריות (נוסח חדש). פקודת המיסים (גביה) קובעת הוראות המקנות לגובה המס סמכות לאכוף את תשלום המס מ"סרבן מס".

בית-המשפט סבר כי הדרך הראויה הינה כי לאחר משלוח דרישה לבעל השליטה תבחר הרשות את המסלול הראוי בהתאם לעמדת בעל השליטה, כאשר ככל שבעל השליטה מעלה טענות הראויות להתברר בהליך השגה, ערר וערעור, יש לקבוע כי עליו לנקוט במסלול זה ואם לא נקט בהליכים במועד, פתוחה הדרך בפני הרשות לנקוט בהליכי גביה מינהלית.

אם בעל השליטה חולק על הדרישה בשל עילות שאינן כלולות בחוק הערר, כגון שלא קיבל נכסים, הרי שחובת ההגינות המוטלת על הרשות מחייבת כי הרשות תמנע מנקיטת הליכי גביה ותגיש תביעה לבית-המשפט.

בכל מקרה גם אם נקטה הרשות המינהלית הליכי גביה ובעל השליטה הגיש עתירה מינהלית ובגדרה בקשה לעיכוב ההליכים, רשאי בית-המשפט להגיע למסקנה כי ההליך המתאים הינו הליך התביעה האזרחית ובמקרה שכזה ראוי כי יעכב את הליכי הגביה ויפנה את הצדדים לבית-המשפט האזרחי המוסמך.

מה. מהו אופן חישוב הוצאות הגביה בגין חובות שונים של תושבים לעיריה?
ב- בע"מ (ת"א) 10343-03-13 {עדי ליבוביץ נ' עיריית תל אביב, פורסם באתר נבו (19.03.15)} בית-המשפט נדרש לשאלת אופן חישוב הוצאות הגביה בגין חובות שונים של תושבים למשיבות.

השאלה המרכזית היתה האם הן רשאיות לגבות סכום הוצאות אחיד וקבוע על-פי הרף המקסימלי שבתקנות המיסים (גביה) (קביעת הוצאות מירביות) או שהן רשאיות לגבות רק הוצאות ישירות בפועל בגין משלוח ההתראות, ללא עלויות עקיפות, כגון שכר פקידי העיריה.

בית-המשפט קבע כי לפי לשון התקנות ופקודת המיסים (גביה) {סעיף 12ט לפקודה} ניתן לגבות מנישומים סרבנים בגין הוצאות האכיפה רק הוצאות סבירות שהוצאו.

בית-המשפט הסביר את קביעתו בכך שהעיריה איננה רשאית לגבות אוטומטית את הסכום המקסימלי שקבוע בתקנות המיסים (גביה) (קביעת הוצאות מרביות) כסכום קבוע, בלי קשר להוצאות הישירות שבפועל הוציאה העיריה לצורך אמצעי אכיפה ספציפי, ביחס לחייב ספציפי.

במונח "הוצאות ישירות", הקבוע בתקנות המיסים (גביה) (קביעת הוצאות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה) לא נכלל שכר הפקידים.

בית-המשפט קבע כי יש לקבל את טענת העיריה כי היא היתה רשאית לכלול בהוצאות הגביה גם עלות ממשקים למאגרי מידע.

באשר לעלויות המחשוב, בית-המשפט קבע כי מדובר בהוצאה ישירה.

מו. האם במצב בו הרשות נמנעה ללא הצדקה מנקיטה בהליכי גביה לפי פקודת המיסים (גביה) והמתינה במכוון בגביית החוב - תוכל לנקוט בגביה פאסיבית?
ב- רע"א (חי') 40073-07-13 {חוסין עזאם נ' עיריית קריית אתא, פורסם באתר נבו (30.12.13)} התנהל הליך מינהלי בין הצדדים, כאשר בסופו נקבע שחוב הארנונה של המערער לעיריה התיישן, נאסרה נקיטה בהליכי גביה מינהליים ונפסקו הוצאות לטובת המערער.

פסק-דין זה נתאשר בבית-המשפט העליון. בתיק ההוצאה לפועל שפתח המערער טענה העיריה כי כנגד חוב הארנונה החלוט שהתיישן היא זכאית לקזז את חוב ההוצאות שנפסקו, שהוא חוב שלא התיישן.

רשמת ההוצאה לפועל דחתה את טענת ה"פרעתי", ערעור המשיבה על כך התקבל בבית-משפט השלום ומכאן בקשת רשות הערעור.

בית-המשפט קבע כי חוב הארנונה של המערער הוא חוב חלוט - חוב קיים שלא נפרע.

בית-המשפט קבע כי אפילו אם מדובר בחיובים כספיים שלא מתוך אותה עסקה, מדובר ב"חיובים קצובים" - הן חוב הארנונה כחוב חלוט והן חוב ההוצאות.

בנוגע להפעלת הליכי גביה מינהליים לפי פקודת המיסים (גביה) יצאה הנחיה של היועץ המשפטי לממשלה שמספרה 7.1002 בשבט תשע"ב, פברואר 2012.

בסעיף 9 של ההנחיה נזכרת הדרך של גביית החוב בדרכים חלופיות - גביה פסיבית.

מטרת ההנחיה היא לבחון דרכים חלופיות שרשאית הרשות לנקוט כדי לגבות בכל זאת חוב, וזאת בהנחה שאין בחלוף התקופה שבה רשאית היתה הרשות לנקוט הליכי גביה מינהליים, כדי להביא למחיקת החוב למעשה.

על-פי אותה הנחיה, יכולה הרשות לנקוט גביה פסיבית, גם שנים לאחר שנוצר החוב, אלא שבנסיבות אלה יש צורך לקבוע כללים ביחס להיבטים השונים של הפעלת הגביה הפסיבית.

כך למשל אם הרשות נמנעה ללא הצדקה מנקיטה בהליכי גביה לפי פקודת המיסים (גביה) והמתינה במכוון בגביית החוב - במקרה כזה, לא תוכל לעשות כן.

מז. האם נקיטה בפעולות במקרה דנן עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 12ט לפקודת המיסים (גביה)?
ב- ת"צ (יר') 55256-01-13 {סימה פרידמן נ' מגן דוד אדום בישראל, פורסם באתר נבו (09.04.14)} בית-המשפט קבע כי בנוגע לטענה כי המשיבה גבתה עבור פעולות שהיא לא היתה רשאית לגבות עבורן, כאימות נתונים וחקירה לבדיקת יכולת כלכלית, כאמור, בכך שהתקנות אינן מאפשרות גביה על פעולות אלו, אין כשלעצמו ללמד כי לא ניתן היה לגבות עבור פעולות אלו בעבר, ויש לבחון את הסבירות שבנקיטת פעולות אלו באופן פרטני.

בית-המשפט סבר, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי לא ניתן לשלול את טענת המבקשים - כי נקיטה בפעולות במקרה זה והשתת התשלום בגינן עליהם, או שמא גם במקרים אחרים באופן גורף כהצהרת המשיבה, אך בשל כך שבמקרים מסויימים המשיבה מתקשה בקבלת הפרטים ממקבלי שירותיה בעת מתן השירות ובשל כך שהיא מעוניינת להימנע מנקיטת פעולות שאינן אפקטיביות במקרים מסויימים - אינה עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 12ט לפקודת המיסים (גביה) {להלן: "הפקודה"}.

סעיף 12ט לפקודה קובע כי תשלום יגבה רק עבור הוצאות בגין אמצעי אכיפה שנדרש באופן סביר בנסיבות העניין לשם גביית המס, ובבחינת אמצעי האכיפה שננקט יש להביא בחשבון, בין השאר, האם עלותם או פגיעתם בסרבן לא היתה במידה העולה על הנדרש לשם גביית המס.

בית-המשפט קבע כי בעניין זה, אפשר שעקרונית יש למבקשים עילת תביעה אישית טובה כנגד המשיבה, שיש בה גם לעורר שאלה מהותית משותפת לכלל חברי הקבוצה עליה הצביעו המבקשים.

מח. סעיף 12ב' לפקודת המיסים (גביה) קובע חזקת מסירה מקלה יותר מזו שלפי סעיף 228 לחוק סדר הדין הפלילי
ב- ה"פ (נת') 51620-06-13 {אברהם בוארון נ' עיריית נתניה, פורסם באתר נבו (08.12.14)} בית-המשפט קבע כי משלוח דרישת תשלום הוא פעולה לביצוע עונש של קנס וזאת לפי סעיף 12 ב' לפקודת המיסים (גביה).

משלוח דרישה כזאת מאפס את תקופת ההתיישנות של עונש הקנס {רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם, פורסם באתר נבו (11.06.13) (להלן: "עניין כרם")}.

בית-המשפט מצא כי בא-כוח המשיבה הסתמך על פסק-הדין בעניין כרם לגבי דיותן של האסמכתאות הללו, במיוחד כשמדובר בדרישות תשלום לביצוע העונש, אשר על-פי סעיף 12 ב' לפקודה אין חובה לשלוח בדואר רשום.

בית-המשפט קבע כי הדין הרלבנטי לעניין הנדון הוא פקודת המיסים (גביה), כאשר סעיף 12 ב לפקודה קובע חזקת מסירה באמצעות הדואר, שהיא חזקה מקלה יותר מזו שלפי סעיף 228 לחוק סדר הדין הפלילי.

חזקת המסירה, על-פי סעיף 12ב לפקודה, קמה עם הוכחת המשלוח של דרישת התשלום בדואר רגיל {משלוח בדואר רשום נדרש רק לגבי צו עיקול לצד שלישי שהוא בנק או לגבי הודעה על מכירת מיטלטלין}. הדברים בוארו בהרחבה בפסק-הדין בעניין כרם.

כשמדובר בדרישות תשלום לביצוע עונש הקנס, אזי, כפי שצויין, על-פי סעיף 12ב לפקודה, אין צורך במשלוח בדואר רשום.

כמו-כן, המשיבה צירפה לכתב התשובה גם את תצלומי דו"חות המשלוח, כשעליהם חותמת הדואר, דבר שמעיד על ביצוע המשלוח בדואר.

סיכומו-של-דבר, לא הפריך המבקש את חזקת המסירה בדואר, על-פי סעיף 12ב לפקודה, ובית-המשפט מצא כי עומדת כנגדו החזקה כי קיבל את דרישות התשלום.

במקרה הנדון בית-המשפט דחה את התובענה וקבע כי המבקש ישלם למשיבה הוצאות משפט ושכר-טרחת עורכי-דין בסך 5,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

ב- עת"מ (נצ') 8773-03-13 {עאבד ראיף נ' מדינת ישראל - משרד התחבורה, פורסם באתר נבו (10.07.13)} בית-המשפט העיר כי הטעמים לחזקת המסירה בדואר, הובאו בבית-המשפט העליון ב- רע"א 5255/11 {עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם, פורסם באתר נבו (11.06.13)} שם נדונה דרישת תשלום מכוח סעיף 12(ב) לפקודת המיסים (גביה) ובהקשר, לטענת התיישנות שנדונה, והם שניים.

בית-המשפט העליון סבר שם כי בראש ובאשונה, החובה החוקית של כל תושב הינה לעדכן את מרשם האוכלוסין על כל שינוי במענו ושנית, שלפי ניסיון החיים והשכל הישר, מסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכריע של המקרים.

מט. האם רשאית המשיבה לנקוט בהליכי גביה בטרם הפך חוב היטל הביוב לחלוט כאשר טרם הוכרעה בקשת רשות ערעור שהגישה העותרת על פסק-דינו של בית-המשפט בעניין חובתה לשלם את היטל הביוב, ומהי יתרת החוב העדכנית?
ב- עת"מ (חי') 24979-04-13 {שטראוס בריאות בע"מ נ' המועצה האזורית מטה אשר, פורסם באתר נבו (08.07.13)} נדונה עתירה לביטול הליכי גביה כנגד העותרת בגין חובות ארנונה ויתרת חוב היטל ביוב.

המחלוקת בין הצדדים התמקדה רק בגביית יתרת חוב היטל הביוב ובשאלות האם רשאית המשיבה לנקוט בהליכי גביה בטרם הפך חוב ההיטל לחלוט וטרם הוכרעה בקשת רשות ערעור שהגישה העותרת על פסק-דינו של בית-המשפט בעניין חובתה לשלם את ההיטל, ומהי יתרת החוב העדכנית.

בעתירה הנוכחית טענה העותרת כי המועצה פעלה שלא כדין לגביית חובות ארנונה לשנים שבמחלוקת ולגביית היטל הביוב נשוא בקשת רשות הערעור על פסק-הדין בעניין היטל הביוב.

על-כן עתרה למתן צווים האוסרים על המועצה לנקוט בהליכי גביה ובמיוחד לביטול עיקול שהטילה המועצה על כספים אשר הגיעו לעותרת בחשבון הבנק.

העותרת טענה כי בהתאם לפקודת המיסים (גביה) ולאכרזת המיסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס-2000 {להלן: "אכרזת המיסים"}, אין לגבות חוב השנוי במחלוקת.

העותרת טענה כי הואיל וחוב היטל הביוב מצוי בדיון בבקשת רשות הערעור שהגישה העותרת, מנועה המועצה מלנקוט בהליכים לגבייתו.

בתשובת המועצה לבקשה לצווים זמניים הבהירה המועצה כי היא מסכימה לעיכוב וביטול כל הליכי הגביה בכל הנוגע לחובות הארנונה השנויים במחלוקת, כך שנותר לדון רק בטענת העותרת לעיכוב הליכי הגביה של יתרת החוב בגין היטל הביוב.

המועצה הוסיפה וטוענת כי על-פי הוראות חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962, הגשת ערר או ערעור אינם מעכבים את הליכי הגביה.

זהו דין מיוחד הגובר לטענתה על הוראות פקודת המיסים (גביה) ואכרזת המיסים. מכל מקום, כך המועצה טענה כי העותרת ביקשה לשלם את החוב ועל-כן אינה יכולה לטעון כי יש לעכב את הליכי הגביה.
לא הושגה הסכמה בין הצדדים, וכתוצאה מכך החלה המועצה בנקיטת הליכי גביה, לרבות הטלת עיקולים. נקיטת הליכי הגביה עמדה במוקד העתירה הנוכחית.

בית-המשפט לעניינים מינהליים {להלן: "בית-המשפט"} דחה את העתירה ופסק כי לגבי היטל ביוב ישנם מסלולי גביה שונים, האחד לפי חוק הביוב והשני לפי פקודת המיסים (גביה), המותנה בקיום תנאי אכרזת המיסים וזאת לפי חוק אכרזת המיסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס-2000.

בית-המשפט הסביר כי הפסיקה טרם קבעה עמדה לגבי היחס בין המסלולים, וכי ראוי שהמועצה תשקול מהו המסלול הראוי לגביית החוב השנוי במחלוקת ותשים-לב להבדל בין המסלולים וראוי שההבחנה בין מסלולי הגביה השונים והתנאים השונים בכל מסלול, תיבחן על-ידי המחוקק שיקבע מסלול אחיד לשם מניעת מחלוקות מיותרות {עע"מ 8810/10 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' המועצה האזורית תמר, פורסם באתר נבו (05.03.13)}.

בית-המשפט קבע כי משבחרה העותרת לשלם את חוב ההיטל, היא ויתרה עד להכרעה בבקשת רשות הערעור על הטענה כי אינה חייבת בהיטל ואין היא יכולה לטעון כי המשיבה אינה רשאית לגבותו ולבקש את עיכוב הליכי הגביה.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קבע כי לא מדובר בחוב שהוא באמת שנוי במחלוקת, כנדרש לשם עיכוב הליכי גביה. בקשת רשות הערעור שהוגשה לא התייחסה לדרך חישוב החוב אלא לחובתה לשלם היטל ביוב.

אשר-על-כן, לא נפלה כל טעות בחישוב יתרת חוב ההיטל והמועצה אינה מנועה מלנקוט בהליכי הגביה.

נ. האם ננקטו הליכי גביה כנגד המבקשת באופן סדיר, רציף, וללא שיהוי?
ב- תא"ק (אשד') 47660-07-13 {מאפה הבלקן (אשדוד) בע"מ נ' עיריית אשדוד, פורסם באתר נבו (03.09.14)} נדונה בתביעה כספית על-סך 69,895 ש"ח, שהגישה המשיבה כנגד המבקשים לתשלום חיובי ארנונה ומיסים עירוניים, בגין עסק באשדוד, אותו ניהלה המבקשת.

המשיבה טענה כי חובות השנים 2007-2006 לא התיישנו עת הוגשה התביעה בשנת 2013 ובמרוצת השנים ננקטו על ידה פעולות גביה רבות מכוח פקודת המיסים (גביה).
בית-המשפט מצא כי במרוצת השנים נקטה המשיבה בפעולות גביה רבות, אשר היה בהן כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות, אולם למעט הפניה לנספחי הבקשה, לא פירטה המשיבה מהן הפעולות ולא ניתן לומר בוודאות כי ננקטו הליכי גביה כנגד המבקשת באופן סדיר, רציף, ללא שיהוי והאם היו אלה הליכים אפקטיביים ואינטנסיביים לגביית החוב, אשר יש בהן כדי לגרום להפסקת מרוץ ההתיישנות {עת"מ (חי') 31653-10-11 עמותת ישיבת אש התורה נ' עיריית חיפה, פורסם באתר נבו (06.06.12); עע"מ 10372/08 עיריית בת ים נ' שמואל אדוט ז"ל, פורסם באתר נבו (04.01.11)}.

אשר-על-כן, באיזון הראוי בין אינטרסי הצדדים, בית-המשפט מצא לנכון להאריך את המועד להגשת הבקשה לביטול פסק-הדין ולהורות על ביטולו של פסק-הדין, וזאת בכפוף להפקדת ערבון כספי בסך 20,000 ש"ח, להבטחת תשלום החוב הנטען למשיבה והוצאות המשפט ובכפוף לתשלום הוצאות המשיבה בגין בקשה זו, בסך 2,000 ש"ח.

עוד קבע בית-המשפט כי הערבון הכספי יופקד על-ידי המבקשים, או מי מטעמם, בקופת בית-המשפט, תוך 14 יום. תוך אותו מועד ישולמו הוצאות המשפט. בקשת רשות להתגונן תוגש 30 יום ממועד הפקדת הערבון ותשלום ההוצאות.

ככל שהערבון הכספי לא יופקד במלואו במועד ולא תשולמנה הוצאות הבקשה, תדחה הבקשה ופסק-הדין יעמוד על כנו.

נא. לפי סעיף 8 לפקודת המיסים (גביה) ניתן להטיל שיעבוד על כל נכס של החייב כדי לפרוע את חובו בהינתן תנאים מסויימים
ב- עע"מ 9430/12 {משה להט נ' עיריית תל אביב, פורסם באתר נבו (15.01.13)} נדונה בקשה למתן סעד זמני בערעור, לפיו יעוכבו הליכי גביה מינהלית שנקטה המשיבה 1 {להלן: "העיריה"} נגד המבקש, זאת עד להכרעה בערעור שהגיש המבקש כלפי פסק-דינו מיום 27.09.12 של בית-המשפט לעניינים מינהליים {עת"מ (ת"א) 35345-01-12 משה להט נ' עיריית תל אביב, פורסם באתר נבו (27.09.12)} בגדרו נדחתה עתירתו להורות על ביטול הליכי גביה מינהלית שנקטה נגדו העיריה.

הליכי הגביה המינהלית נגד המבקש ננקטו על-ידי העיריה בגין חובות מים וארנונה שנצברו בקשר עם נכס שבבעלותו המצוי בתל-אביב.

כפי שעלה מפסק-דינו של בית-משפט קמא, העיריה רשמה הערת שעבוד על דירה שבבעלותם המשותפת של המבקש ורעייתו המצויה בבת-ים.
המשיב 2 מונה ככונס נכסים על זכויות המבקש בדירה והוגשה על-ידו לבית-משפט השלום בראשון לציון תביעה לפירוק השיתוף בדירה. לאחר שבית-משפט השלום הורה על פירוק השיתוף בדירה בין המבקש לבין רעייתו, הוא נעתר לבקשתו של המשיב 2 להמשיך בהליכי מימוש הדירה.

בעקבות זאת הגיש המבקש לבית-משפט קמא עתירה מינהלית בה ביקש להורות על ביטול הליכי הגביה המינהלית שננקטו נגדו.

מתשובת המשיבים לבקשה עלה עוד, כי המבקש ביקש ליתן צו כינוס על נכסיו ולהכריז עליו כפושט רגל במסגרת תיק פשיטת רגל קיים, ובגדר הליך זה אישר בית-המשפט המחוזי להמשיך בהליכי מימוש הדירה תוך החרגת השעבוד המוטל עליה ודחה את בקשת המבקש לעכב הליכים אלה.

בית-משפט קמא דחה את טענת ההתיישנות שהעלה המבקש לפיה לא היה מקום לנקוט בהליכי גביה מינהלית בגין חובותיו, שכן אלה נצברו בין השנים 1994-1981 ואילו העיריה נקטה בהליכי הגביה רק בשנת 2008.

בית-משפט קמא עמד על כך שהעיריה הגישה נגד המבקש שתי תביעות בגין אותם חובות: בשנת 1990 ובשנת 1996, ובשני המקרים ניתנו פסקי-דין לחובת המבקש, שעל בסיסם נפתחו נגדו הליכי הוצאה לפועל, ופסקי-דין אלה טרם התיישנו.

מעבר לכך, הודגש כי החל משנת 2005 נקטה העיריה בפעולות שונות לגביית החוב ואלה עצרו את מרוץ ההתיישנות.

כמו-כן נדחתה טענת המבקש לפיה לא ניתן לנקוט בהליכי גביה מינהלית כלפי דירה אחרת, שאינה הנכס נשוא החובות הנזכרים. הוסבר, כי לפי סעיף 8 לפקודת המיסים (גביה) ניתן להטיל שיעבוד על כל נכס של החייב כדי לפרוע את חובו בהינתן תנאים מסויימים, שהתקיימו בעניין הנדון.

מעבר לכך נאמר בבית-המשפט קמא כי דין העתירה להידחות גם מחמת חוסר תום-לב וניקיון כפיים, שכן בעתירתו לא ציין המבקש שנקט בהליכים למניעת מימוש הדירה גם במסגרת הליכים אחרים {הליכי פשיטת רגל והוצאה לפועל}, וכן בשל השיהוי שבהגשת עתירה מינהלית בעניין הליכי הגביה שהחלו כבר בשנת 2009.

יצויין, כי ביום 18.11.12 דחה בית-משפט קמא את בקשת המבקש לעיכוב הליכי מימוש הדירה.
בערעור במקש טען כי בית-משפט קמא הציג את עובדות המקרה באופן חלקי ושגוי, כי נפלו טעויות בחישובי הארנונה שהוטלה על הנכס, כי המבקש פרע את מרבית חובותיו זה מכבר, וכן נגד מעמדה של העיריה כנושה מובטחת בנכס.

כן טען המבקש, כי נקלע למצב כלכלי קשה.

העיריה התנגדה לבקשה וטענה כי יש לדחותה על-הסף, בין היתר, כיוון שאינה מתייחסת לשני התנאים שיש להוכיח קיומם כדי שבית-המשפט יעתר לבקשה לעיכוב ביצוע - סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, וכן נוכח השיהוי בו הוגש הערעור.

בית-המשפט קבע כי אין בידו להיעתר לבקשת העיכוב.

בית-המשפט סבר כי לעניין סיכויי הערעור, אלה אינם גבוהים. כפי שציינה המשיבה בתגובתה, חלק מטענותיו של המבקש הופנו כלפי החלטות של ערכאות אחרות עליהן, ככל הנראה, לא השיג המבקש או שהשגותיו בעניינים אלה נדחו ואין להן מקום בגדרי ערעור זה.

המבקש גם מלין על גובה חוב הארנונה, נושא שהפך לחלוט משניתנו פסקי-הדין שבגדרם נפסק חובו של המבקש.

המבקש טען גם, כי "טעתה השופטת בפירושה את החוק העוסק בהתיישנות".

בית-המשפט פסק כי שאלת ההתיישנות במקרה זה היא עובדתית בעיקרה, ובית-המשפט נדרש לה.

מעבר לכך שהעיריה הגישה כבר בשנות ה- 90 של המאה הקודמת שתי תביעות בגין אותם חובות והחל משנת 2005 נקטה בפעולות שונות לגביית החוב - פעולות אלה העידו, לכאורה, שנגד המבקש עמדו שני פסקי-דין שטרם התיישנו וכן שייתכן ומירוץ ההתיישנות נעצר עת נקטה העיריה בפעולות נוספות לגביית החוב.

אשר-על-כן, בית-המשפט לא סבר שסיכויי הערעור מצדיקים את קבלת הבקשה, לכן דחה את הבקשה. בית-המשפט לא קבע צו להוצאות.

נב. האם סעיף 11א(1) לפקודת המיסים (גביה) יכול להקנות לחוב לרשויות עדיפות על פני נושים מובטחים בהליכי פירוק, פשיטת רגל וכינוס נכסים
ב- בג"צ 7009/04 {עיריית הרצליה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר נבו (05.02.14)} העתירה ב- בג"צ 7009/04 נסבה בין היתר אודות השאלה האם סעיף 11א(1) לפקודת המיסים (גביה) {להלן: "הפקודה"} יכול להקנות לחוב לרשויות עדיפות על פני נושים מובטחים בהליכי פירוק, פשיטת רגל וכינוס נכסים.

בג"צ העיר כי הזכות שהוקנתה לרשויות בנכסי החייב בגין חובות שפקודת המיסים חלה עליהן, הוסדרה במקור בסעיף 12 לפקודה.

סעיף זה, כפי נוסחו בעת שנחקקה הפקודה, הקנה לרשויות המס זכות שעבוד ראשון על מקרקעין, בגין סוגי מס שונים שבעל המקרקעין חב לרשויות.

עיון בסעיף 11א לפקודה מלמד, כי הוראת דין זו לא שינתה מטיבו של השעבוד הראשון שהוקנה למדינה בגין חוב המס בסעיף 12 לפקודה בנוסחה המקורי. בהקשר זה בית-המשפט העיר, כי כל פועלו של סעיף 11א לפקודה, בהשוואה להוראת הדין שקדמה לו, הוא להצר את גבולות השעבוד, כך שזה יקום רק על הקרקע שבגינה צמח החוב.

בג"צ קבע כי סעיף 11א(1) לפקודה חל על חובות ארנונה. זאת, החל מיום פרסום אכרזתו הראשונה של שר האוצר בדבר תחולת הפקודה האמורה על תשלומי ארנונה ותשלומי חובה לרשויות המקומיות (16.03.00).

סעיף 11א(1) לפקודה קובע, כי מס כאמור יהא שעבוד ראשון על אותם המקרקעין. שעבוד מסוג זה הינו בעל תוקף אף אם קיומו לא נרשם במרשם המקרקעין.

לא-זו-אף-זו, מדובר ב"שעבוד ראשון" ושעבוד כגון זה דוחה כל משכנתה ושיעבוד אחר, ואין נפקא מינה אם שיעבוד אחר כזה נולד לפני או אחרי חוב המס.

סוג המיסים השני, אליו מתייחס סעיף 11א(2) לפקודה, עניינו ב"כל מס אחר מסרבן שהוא בעל מקרקעין".

לגבי מס זה, העניק המחוקק בטוחה מסוג שעבוד "רגיל" ולא "שעבוד ראשון". זאת, בתנאי שגובה המס רשם הערה על כך בפנקס המקרקעין.
עוד הודגש בסעיף 11א(2) לפקודה, לגבי סוג המס השני, כי אם נרשמה בפנקס הערה על קיומו של שעבוד לרשויות המס מכוח הסעיף, הרי דרגתו תהא נדחית מפני כל שעבוד קודם שהיה רשום בפנקס בעת רישום ההערה.

בג"צ ציין כי מכוח הסיפה להגדרה זו, הוסמך הנציב העליון, וכיום שר האוצר, להכריז על גביית מיסים ותשלומי חובה כגביה הכפופה לפקודת המיסים.

בהתאם להוראה לפקודה הכריז שר האוצר על עשרות מיסים ותשלומים ככפופים לפקודה.

בג"צ ענה על השאלה אם פקודת המיסים חלה על חובות ארנונה בהקשר ל- רע"א 2911/95‏ {אברהם, עו"ד נ' עיריית רמת-גן, פ''ד נג(1), 218 (1999)} {להלן: "עניין אברהם"}.

הסוגיה המרכזית אליה נדרש בית-המשפט באותו מקרה היתה, האם ארנונה מהווה "מס" במשמעות ההגדרה הנ"ל שבסעיף 2(1) לפקודה.

בית-המשפט הדגיש, בהקשר זה, כי הגישה הפרשנית הראויה ביחס לסעיפים 2(1) ו- 11א(1) לפקודה, היא גישה המפרשת אותם "...פירוש דווקני על רקע עקרונותיה הכלליים של השיטה, הרלוונטיים לחקיקת מס" {שם, בעמ' 227}.

עוד נאמר שם מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן (בעמ' 228), כי "במישור העקרוני אין הצדקה ליתן לרשות עדיפות בגביית חובות המגיעים לה, על פני נושים אחרים מובטחים ובעלי שעבודים רשומים. יש בכך פגיעה בקניינם של הנושים".

בהתבסס על עקרונות פרשניים כלליים אלו, נקבע בעניין אברהם כי אין לראות בארנונה משום "מס" במשמעות הפקודה.

ודוקו, בהקשר זה יצא בית-המשפט מנקודת הנחה כי ארנונה באה באופן עקרוני בגדרו של מס, אלא שאין היא "מס" לעניין הוראות הפקודה.

הנימוק המרכזי שעמד בבסיס הכרעה זו היה, כי תשלומי החובה הנזכרים בהגדרה של "מס" שבסעיף 2(1) לפקודה, ניתנים לגביה, על-פי הפקודה, רק אם שר האוצר הכריז עליהם ככאלה.

אשר-על-כן, החל ממועד זה ועד ליום 31.03.01, מוקנה לרשות המקומית שעבוד ראשון הגובר על כל שעבוד מוקדם.
לעומת-זאת, החל ממועד תחילת האכרזה המתקנת {01.04.01}, מוקנה לרשות המקומית שעבוד שאינו ראשון, אשר דרגתו שווה לשעבוד מוקדם בזמן ששוכלל לפני כן.

לצד האמור, ובכל הנוגע לתחולתן בזמן של אכרזותיו של שר האוצר, שעבודים ששוכללו לפני יום 16.03.00 {מועד פרסום האכרזה הראשונה}, הם לעולם בעלי מעמד עדיף על שעבודים שנוצרו לטובת הרשויות המקומיות מכוח האכרזה הראשונה, האכרזה המתקנת ואלה שבאו אחריה.

נג. ארנונה - כונס נכסים - בקשת רשות הערעור נדחתה
ב- בר"מ 7382/15{תמרה קינן נ' מנהל הארנונה של עיריית אילת, תק-על 2015(4), 16068 (2015)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים מיום 15.10.15.

עניינה של הבקשה שבפני בית-המשפט נגעה בחובות ארנונה בסך של למעלה ממיליון שקלים שנצברו בגין נכסים הרשומים על שמה של המבקשת בתקופה שבין השנים 2012-1998 כלפי עיריית אילת, שהמשיב 1 הוא מנהל הארנונה שלה.

עיקרה של המחלוקת היה נעוץ בשאלה - מי צריך לשאת בנטל של אותם חובות - המבקשת או המשיב 2, שפעל באותה תקופה ככונס נכסים של הנכסים האמורים במסגרת של הליכי הוצאה לפועל שניהל המשיב 3 נגד המבקשת ובעלה המנוח?

המחלוקת התבררה בפני ועדת הערר. ועדת הערר קבעה, לאחר בחינת חומר הראיות, כי הכונס החזיק בנכסים החל מיום מינויו, ולכל הפחות היה בעל הזיקה הקרובה ביותר אליהם.

הכונס והבנק ערערו על החלטתה של ועדת הערר לבית-המשפט המחוזי, וערעורם התקבל.

בית-המשפט המחוזי קבע כי הכונס לא היה בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכסים בתקופה הרלוונטית, הגם שלאחר מינויו ניסה לתפוס חזקה בהם.

בית-המשפט המחוזי עמד על כך שהמבקשת והמנוח המשיכו להפעיל את עסקיהם בנכסים עד לפטירתו של המנוח בשנת 2008, ומכל מקום הנטל לשאת בתשלום של חובות הארנונה מוטל עליהם מאחר שלא הודיעו לעיריית אילת על העברת החזקה בנכסים לכונס בהתאם להוראות סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות (נוסח חדש).

בהתייחס לתקופה שבין השנים 2012-2008 נקבע כי אף-על-פי שמינויו של הכונס בוטל באופן רשמי רק בשנת 2012, הרי שלמעשה תביעתו של הבנק נגד המבקשת והמנוח נדחתה כבר בשנת 2008, ועל-כן אין הגיון שבמצב דברים זה הכונס יתפוס חזקה בנכסים.

בית-המשפט המחוזי הוסיף כי כלל לא נכנסו כספים ממימוש הנכסים לקופת הכינוס, וכי גם בכך יש להעיד שהכונס לא היה בעל הזיקה הקרובה ביותר.

סופו-של-דבר, בית-המשפט המחוזי קבע כי בשים-לב לכך שעיריית אילת לא נקטה בהליכי גביה נגד המנוח עד לתחילת שנת 2003, המבקשת תישא בחוב הארנונה בגין התקופה שבין השנים 2012-2003 בלבד.

המבקשת טענה כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור שהגישה בשל חשיבותה הציבורית.

המבקשת טענה כי הכונס החזיק בפועל בנכסים מתוקף תפקידו, ולכן עליו מוטל לשאת בתשלום של חובות הארנונה בגינם.

עוד טענה המבקשת כי לא היה מקום להתערבותו של בית-המשפט המחוזי בקביעותיה העובדתיות של ועדת הערר, וכי למעשה עלה מחומר הראיות שהכונס היה בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכסים.

המבקשת הוסיפה והעלתה טענות שונות בנוגע להתנהלותו של הכונס, ובין היתר היא טענה כי היה עליו לפעול לסיום מינויו כבר בשנת 2010, לאחר שערעורו של הבנק נדחה, וכי אין לזקוף לחובתה את העובדה שלא עשה כן.

לבסוף, טענה המבקשת כי לא ניתן לחייב אותה באופן אישי בגין חובות הארנונה מפני שהנכסים הוחזקו על-ידי חברה שהיתה בבעלותו של המנוח ולא על-ידה.

בית-המשפט דחה את המבקשת הגיע למסקנה כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

בית-המשפט סבר כי אמת-המידה לקבלתה של בקשת רשות ערעור מסוגה של הבקשה שבפני בית-המשפט, בהיותה למעשה בקשה ב"גלגול שלישי", היא מצמצמת.

זאת, בשים-לב למאפייניו של הטריבונל המינהלי שדן בהליך כערכאה ראשונה, היינו ועדת הערר.

במקרה דנן, בניגוד לטענותיה של המבקשת, לא התעוררה שאלה כללית המצדיקה מתן רשות לערער, והמחלוקת בין הצדדים נטועה כולה בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה.

השאלה מתי ייחשב כונס נכסים כמחזיק בנכס נדונה כבר בפסיקתו של בית-משפט זה, וכל עניינה של הבקשה שבפני בית-המשפט הוא ביישום ההלכה הנוהגת.

טענות המבקשת הופנו בעיקרן לקביעותיו העובדתיות של בית-המשפט המחוזי בהקשר זה, וכאמור אלה הן טענות שאינן מצדיקות התערבות שיפוטית נוספת בהליך מן הסוג הנדון.

ב- ע"א 3933/13 {דוד גאון נ' עיריית תל אביב, תק-על 2015(3), 10944(2015)} נדונה בקשת ערעור על סמכותה של רשות מקומית לזכות קדימה במקרה דנא מקום שבו החייב הוא בעל הערת אזהרה במקרקעין שעליהם רובץ חוב ארנונה.

הויכוח בין הצדדים נגע בישימות סעיף 11א' לפקודת המיסים (גביה) {להלן: "הפקודה"}.

בית-המשפט המחוזי איפשר לעיריית תל-אביב להמשיך בהליכי גביה למימוש דירת מגורים של המערער באשדוד בגדרי זכות קדימה, בעקבות חוב מנכס שבו ניהל עסק בתל-אביב.

בית-המשפט סבר מצא כי סעיף 11(א)(1) לפקודה אינו חל במקרה דנא על-פי לשונו, שכן אין מדובר בשעבוד על "אותם מקרקעין" בתל-אביב אלא על דירה באשדוד.

ואולם, במקרה הנדון מדובר בטענה חלופית כי חל סעיף 11(א)(2) לפקודה, שלפיו "כל מס אחר המגיע מסרבן שהוא בעל מקרקעין יהיה שעבוד על מקרקעין, אם נרשמה בפנקס המקרקעין הערה על כך על-פי הודעת גובה המס".

אף אילו הניח בית-המשפט לטובת העיריה כי ניתן להחיל על חובות ארנונה גם את סעיף 11(א)(2) לפקודה, במקרה דנא אין עסקינן ב"בעל מקרקעין", שהוא תנאי בלתו אין לתחולה. מבלי שיביע דעה על-פירושו של הדיבור "בעל מקרקעין" בנסיבות של חכירה ארוכת טווח וכדומה, ברי לבית-המשפט כי אין למתוח את פירושו עד לבעל הערת אזהרה.

סופו-של-דבר, קבע בית-המשפט כי דין הערעור להתקבל כעמדת המערער וכונס הנכסים הרשמי, והחוב לעיריה יבוא בין החובות הרגילים.

10. אמצעי אכיפה העומדים לרשות המקומית
א. הדין - סעיפים 309 עד 323א לפקודת העיריות
סעיפים 309 עד 323 א לפקודת העיריות קובעים כדלקמן:

"309. ארנונה בפיגור
לא שולם החוב כתום חמישה-עשר יום לאחר המצאת ההודעה כאמור, יהיה לארנונה בפיגור, וראש העיריה רשאי ליתן צו-הרשאה בחתימת-ידו ובחותמת העיריה המופנה לגובה הארנונה ומורה לו לדרוש תשלומו לאלתר, ואם לא ישולם - לגבותו על-ידי תפיסת מיטלטליו של החייב ומכירתם, באופן שנקבע להלן.

310. תפיסת טובין של החייב בארנונה
גובה הארנונה ידרוש מן החייב תשלום לאלתר של הסכום המפורש בצו ההרשאה ואם סירב לשלם או לא שילם, ייכנס לביתו, לחצריו או לקרקעו, ויתפוס מטובין שלו ככל שייראה לו מספיק, ובכפוף להוראות סימן זה יחזיק על חשבון החייב את הטובין שנתפסו ארבעה-עשר יום, ואם הוגשה תובענה לפי סעיף 314 - עד שיוצא פסק-דין או צו באותה תובענה.

311. מכירת התפוס במכירה פומבית
(א) אם תוך ארבעה-עשר יום לא שילם החייב את הסכום המגיע יחד עם עלות התפיסה, ובכפוף לפסק-דין או צו של בית-המשפט בתובענה לפי סעיף 314, יימכרו הטובין במכירה פומבית בהתאם לצו של ראש העיריה, אלא שאם היו הטובין פסידים מותר למכרם על-פי צו ראש העיריה מיד.
(ב) דמי החכירה ישמשו לתשלום הסכום המגיע ועלות ההוצאה לפועל, והעודף, אם ישנו, יוחזר לבעל הטובין.

312. צו הרשאה לפריצה
רשאי ראש העיריה להוציא צו-הרשאה נוסף המסמיך ומחייב את גובה הארנונה, למקרה שלא יוכל להשיג רשות-כניסה לביתו או לחצריו של החייב לשם ביצוע צו ההרשאה, לפרוץ בשעות היום את הבית או את החצרים, בפני המוכתר או שניים מנכבדי השכונה, שבה נמצאים הבית או החצרים, או בפני שוטר, ולהיכנס אליהם ולבצע את צו-ההרשאה המקורי בדרך האמורה בסימן זה.

313. נכסים שאינם ניתנים לעיקול (תיקון התשע"ב (מס' 3))
על עיקול לפי פקודה זו יחולו הוראות סעיפים 22 ו- 50 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, בשינויים המחוייבים.

314. תובענה להחזרת טובין או לפיצויים
מי שנפגע על-ידי תפיסת טובין לפי הוראות סימן זה, רשאי להגיש תובענה נגד העיריה להחזרת הטובין או שוויים, עם או בלי פיצויים, או לתשלום פיצויים, בגלל אחת מאלה:
(1) עיכוב הטובין;
(2) נזק לטובין;
(3) טרפה בלתי-חוקית או בלתי-צודקת או מופרזת;
(4) הסגת-גבול או היזק למיטלטלין אחרים או למקרקעין; והעיריה תהא אחראית, ואפשר שיינתן נגדה פסק-דין, על כל דבר שנעשה לפי סימן זה, או כביכול לפיו.

315. תחולת הוראות לפי פקודת המיסים (גביה)(תיקון התשס"ד (מס' 6))
(א) הוראות תקנות 4 ו- 6 של תקנות מיסים (גביה), יחולו על הליכים שיינקטו לפי הסעיפים 309-314 לגביית כל ארנונה, כאילו היתה מס הנגבה לפי פקודת המיסים (גביה), ובשינויים אלה:

(1) במקום "פקיד-מחוז" ו"ממונה על מחוז" קרי "ראש העיריה";
(2) במקום "גובה מיסים" קרי "גובה ארנונה";
(3) במקום "אוצר המדינה" קרי "קופת העיריה";
(4) כל אימת שישתמשו באחד הטפסים שבתוספת לתקנות מיסים (גביה), בהליכים לגביית ארנונות כאמור לעיל, ישונה הטופס ככל שהיה דרוש כדי להחילו.

(ב) הוראות סעיף 12ט לפקודת המיסים (גביה), והוראות התקנות לפי סעיף 13(ג) לפקודת המיסים (גביה) בעניין הוצאות כאמור באותו סעיף-קטן, יחולו על הליכים שיינקטו לפי פרק זה, בשינויים המחוייבים.

316. גביית ארנונה בבניין או בקרקע שבבעלות משותפת
מקום שהוטלה ארנונה לפי הוראות הפקודה על בעל של בניין או קרקע, שהם בבעלות משותפת, מותר לגבותה מאחד או מאחדים מתוך הבעלים המשותפים, ומי שנגבתה ממנו הארנונה יהיה זכאי להשתתפות של שאר הבעלים, באופן יחסי לחלקו של כל אחד בבניין או בקרקע, והוא רשאי לעקל את ההכנסה מן הבניין או הקרקע עד שיגבה את הסכום המגיע משאר הבעלים המשותפים.

317. ברירה לגבות ארנונה בגביית חוב
על-אף האמור בסעיפים 315-309, כל מקום שהארנונה בפיגור, רשאי ראש העיריה במקום לנקוט הליכים לפי הסעיפים האמורים, או במקום להמשיך בהם, לפתוח בהליכים לגביית הארנונה כחוב אזרחי.

318. פנקסים ראיה לכאורה
פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה לפי הפקודה יתקבלו - בלי כל ראיה אחרת - כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן.

319. עיקול דמי שכירות וחובות
בלי לפגוע בזכויותיו של ראש העיריה לפי סעיף 309 לצוות על תפיסת מיטלטליו של אדם שלא שילם ארנונה ועל מכירתם, רשאי הוא, במקרה שהחייב סירב לשלם או שלא שילם את הסכום המפורש בהודעה כאמור בסעיף 306, וכתום חמישה-עשר יום לאחר המצאת ההודעה - לעקל דמי-שכירות או חובות המגיעים לחייב.

320. עיקול שכר עבודה
היה החייב עובד בשירות המדינה או מקבל משכורת או שכר מאדם אחר, רשאי ראש העיריה לעקל חלק מהם, שיחד עם כל חלק אחר מהם הנתון לעיקול שהוטל לפני כן בין לפי סעיף 319 ובין לפי סעיף 7 לפקודת מיסים (גביה), לא יעלה על רבע כלל משכורתו או שכרו.

321. צורתו של צו עיקול
צו לעיקול דמי-שכירות או חובות המגיעים למי שאינו משלם יהיה בטופס ז' שבתוספת לתקנות מיסים (גביה), וצו לעיקול משכורת או שכר המגיע למי שאינו משלם יהיה בטופס ח' שבאותה תוספת, בשינויים המחוייבים לפי העניין ולפי הוראות סימן זה.

322. תובענה להחזרת כספים שעוקלו או לשחרורם
מי שנפגע על-ידי עיקול שנעשה לפי הסעיפים 321-319 על כספים המגיעים לו, רשאי להגיש תובענה נגד העיריה בתביעה להחזיר או לשחרר את הכספים שעוקלו, עם או בלי פיצויים, והעיריה תהיה אחראית, ויכול שיינתן נגדה פסק-דין, על כל דבר שנעשה לפי הסעיפים 322-320, או כביכול לפיהם.

323. הגשת תובענה להחזרה או לשחרור
(א) לא תוגש תובענה לפי סעיף 314 או לפי סעיף 322 אם עברו ארבעה-עשר יום מיום תפיסת הטובין או מיום העיקול, הכל לפי העניין.
(ב) היתה התובענה מוגשת על-ידי אדם שהארנונה שלו אמורה להיות ארנונה בפיגור, לא תישמע התובענה, אלא אם הפקיד בבית-המשפט את סכום הארנונה האמורה, או נתן ערובה לסכום זה, להנחת-דעתו של בית-המשפט, או אם היה פטור מטעמי עניות מתשלום אגרות בית-המשפט, כולן או מקצתן, על-פי חוק או תקנות בית-המשפט.

323א. גביית חובות בעד אספקת מים (תיקון התשל"ג)
הוראות סימן זה, פרט לסעיפים 308 ו- 316, יחולו, בשינויים המחוייבים, על חובות המגיעים לעיריה בעד אספקת מים מכוח חוק-עזר, ובלבד שהחובות המגיעים בעד ארנונה ובעד אספקת מים יצויינו בנפרד על כל הודעה של העיריה.
כל שנותר לבחון הוא האם החלטת העיריה לפעול כפי שפעלה היא החלטה סבירה בנסיבות העניין."

ב. כללי
פקודת העיריות (סעיפים 315-309) בשילוב פקודת המיסים (גביה) מניחה בידי עיריה שני "ערוצי" פעולה לגביית תשלומי ארנונה המגיעים לעיריה כדין; ערוץ של תביעת חוב אזרחי (סעיף 317 לפקודה) וערוץ של נקיטה בהליכי גביה מינהליים. הראשון הוא הליך "דמוקרטי" שכן הוא אינו מקנה עדיפות לגורם השלטוני, מניח את ההכרעה בדבר קיומו של החוב והיקפו בידי ערכאה שיפוטית ומותיר בידי הפרט הנתבע את מלוא אפשרויות ההתגוננות המוקנות לבעל דין שהוא נתבע בתובענה אזרחית. הערוץ השני "דיקטטורי" שכן הוא מקנה לרשות השלטונית סמכות ל"עשיית דין עצמית", שעמה יש כוחות של מימוש החוב באמצעים של ירידה לנכסי הפרט, על-פי החלטה חד-צדדית של הגורם השלטוני (סעיף 309 לפקודת העיריות) ובה בעת הפרט חסר אונים ונעדר כל יכולת התגוננות מיידית (קנויה לו רק זכות הגשת תביעה לפי סעיף 314 לפקודת העיריות).

הקניית כוחות כה מפליגים לגורמי הרשות המקומית נראית בעייתית במיוחד במציאות החוקתית הסובבת המעצימה את זכויות הפרט. כבר נמצאה פסיקה שמשמעותה צמצום מעשי רב מאוד ביכולת השימוש באמצעי הגביה המינהליים (עת"מ (חי') 3061/06 רכבת ישראל נ' עיריית חדרה, תק-מח 2007(3), 13831 (2007)). אלא שביטולה או עיקורה של סמכות חוקית מפורשת באמצעות פסיקה של בתי-משפט היא מהלך חריג שמצריך זהירות יתרה וריסון עצמי רב. כשלעצמי אני סבור שמתן הברירה בידי הרשויות המקומיות לבחור בין ההליך השיפוטי להליך המינהלי איננה בגדר פגיעה חסרת תכלית מוצדקת ומוגזמת בזכויות יסוד של הפרט. זה בתנאי שהכוח הנתון בידי הרשות ינוצל בדרך סבירה שאינה נוגשת ואינה מכוונת בחוסר תום-לב לדחוק את הפרט לפינה שבה הוא מעוקר מיכולת התגוננות מול מהלכי הרשות {עת"מ (ת"א) 1312/07 מוסא אלזינטי נ' עיריית לוד, תק-מח 2008(4), 1583 (22.10.2008)}.

החובה לשלם ארנונה לרשות מקומית חלה על המחזיק בנכס. לפי סעיף 326 לפקודת העיריות (נוסח החדש) (להלן: "פקודת העיריות" או "הפקודה"): "נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס". בדומה לכך, סעיף 8(א) לחוק ההסדרים קובע כי הארנונה "תשולם בידי המחזיק בנכס". בהתאמה, פקודת העיריות מטילה חובות על הבעלים או המחזיק בנכס לעדכן את העיריה בכל הנוגע לחלופין בזהות המחזיק. לפי סעיף 325 לפקודה, על בעלים או על מחזיק של קרקע החייבת בארנונה חלה חובה אקטיבית להודיע בכתב לעיריה על הפסקת ההחזקה בנכס, וזאת כתנאי לפקיעת חבותו במס עתידי בגין הנכס האמור. זאת ועוד: סעיף 326 לפקודת העיריות משלים את קודמו ומטיל חובת דיווח דומה אף על מי שמכר או העביר את הנכס לאחר, וכל עוד לא נתן הודעה בכתב לרשות המקומית על דבר ההעברה. הודעה כאמור צריכה לכלול את שמו של הקונה, השוכר או הנעבר.

פקודת העיריות מוסיפה ומסדירה את סוגית מועדי התשלום ואת גבייתו. סעיף 300 לפקודה קובע כי "כל החייב בתשלום ארנונה ישלם אותה במועדה". לפי סעיף 306, אם לא עשה כן החייב, יש להודיע לו בכתב על קיום החוב בחלוף 15 ימים ממועד אי-התשלום שנקבע. או-אז, ואם לא הועילה ההודעה, מעניקה הפקודה בפרק חמישה-עשר שלל סמכויות גביה בידי העיריה: תפיסת הטובין של החייב (סעיף 310); מכירתם במכירה פומבית (סעיף 311); הטלת צווי עיקול שונים (סעיפים 320-319), ועוד {עע"מ 4072/11 עיריית בת-ים נ' ירדנה לוי ואח',תק-על 2012(4), 3992 (06.11.2012)}.

ג. צווי הרשאה - סעיף 309 לפקודת העיריות
ב- עתמ (ת"א) 2428-09 {וויב מרסל נ' עיריית תל-אביב, תק-מח 2011(3), 10282 (05.09.2011)} נקבע:

"במקרה שלפני הטילה הרשות ארנונה בשנות הכספים האמורות בהתאם לסמכותה על-פי סעיף 8(א) לחוק ההסדרים, והנישום, קרי העותרת ובעלה המנוח לא השיגו על הסכום שהוטל עליו במועד בהתאם לסעיפים 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 ומכאן שחוב בגין הארנונה הפך ל"ארנונה בפיגור" כהגדרתה בסעיף 309 לפקודת העיריות (נוסח חדש) קרי, חוב מס שמקורו בדין דבר המאפשר גבייתה לרבות באמצעות תפישת מיטלטליו של החייב. מדובר בהליכי גביה מינהליים המאפשרים לרשות "לדלג" על השלב השיפוטי כדי לייעל ולקצר את הליכי הגביה של החוב החלוט.
מכאן שמדובר בענייננו בהפעלת סמכות שבדין של העיריה, כאשר אופן הפעלתה נתונה לשיקול-דעת הרשות המתבטא ביכולת לבחור בין מגוון פתרונות ואפשרויות ולהתאימם למצבים משתנים ולתנאים הספציפיים.

על כך נאמר מפי כב' השופט זוסמן: "שיקול-דעת ניתן לרשות מינהלית - אני מתעלם בשלב זה משם התואר "מוחלט" - כדי שבמילוי תפקידיה הרב-גוניים שנסיבותיו שונות ומשתנות מדי פעם לפעם, ואין הן ניתנות לקביעה מדוייקת מראש, יהא לה חופש פעולה. חופש זה מאפשר לרשות לשקול בדעתה את נסיבות כל עניין ועניין כשהוא בא לפניה, ולמצוא לו את הפתרון המתאים. לשון אחר: שיקול-דעת פירושו, חופש הבחירה בין פתרונות אפשריים שונים, או ברירה שניתנה בידי הרשות המינהלית, והואיל והרשות הוסמכה לבחור ולבור לה את הפתרון המתאים לפי דעתה, לא יתערב בית-המשפט בדבר על שום כך בלבד שהוא היה בוחר בפתרון אחר. התערבות כזאת כמוה כשלילת שיקול-הדעת מהרשות המינהלית והעברתו לבית-המשפט" (ד"נ 16/61 רשם החברות נ' מנצור תופיק כרדוש, פ"ד טז, 1215,1209וחר(1962))."

ד. תפיסת טובין - סעיף 311-310 לפקודת העיריות
ראה לעיל ד"נ 16/61 רשם החברות נ' מנצור תופיק כרדוש, פ"ד טז, 1209, 1215 (1962).

ה. פריצה וכניסה לחצרי הנישום - סעיף 312 לפקודת העיריות
ב- ת"א (כ"ס) 33185-12-13 {קיס אבו עמ"שה נ' עירית טייבה, תק-של 2016(1), 91637 (10.02.2016)} נדונה דרך ביצועו של צו הרשאה מכוח אכרזת המיסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס-2000 ולפי סעיפים 306, 309 - 312 ו- 323א לפקודת העיריות (נוסח חדש) ולפי תקנות המיסים (גביה), התשל"ד-1974 בית-המשפט קבע כי הליך האכיפה בוצע שלא כדין כקביעתו:

"28. ניתן לקבוע כי התפיסה של המשאית היתה שלא כדין. זאת, לא משום שהתובע הוכיח כי לא היה המחזיק בנכס, אלא משום שלא הונחה בפני בית-המשפט תשתית כלשהי המצביעה על כך שהתובע עודכן ברישומים כמחזיק של הנכס או כחייב.
29. אף שלפי המידע שמסרו הגובים בחודש 4/12, הנכס הוחזק על-ידי התובע ועל-ידי פלאח, הרי לא הונחה לפניי כל תשתית לכך שהתובע ופלאח עודכנו אי פעם כמחזיקים ברישומי העיריה, ונשלחה להם שומה. נהפוך הוא, לפי נספח 5 לתצהירי התובע (להלן: נספח 5), גם לאחר הודעת העיקול שהתובע קיבל, המחזיק והמשלם לפי רישומי העיריה היה כפאח.
30. לכן, לא ברורה טענתם של אטרי וחבקה, לפיה לכאורה לאחר הליך העיקול מחודש אפריל 2012 העיריה עדכנה את התובע כמחזיק בנכס. לבית-המשפט לא הוצגה כל אסמכתה לכך. למעשה, הוצגה אסמכתה המוכיחה היפוכו של דבר. לפי נספח 5, למעלה משנה לאחר מכן, כפאח עדיין היה רשום כמחזיק ומשלם. אין כל מסמך מאוחר יותר המצביע על כך שהתובע עודכן כמחזיק."

בהטילו את האשם על הרשות המקומית והחברה המבצעת של הצו קובע בית-המשפט:

"האשם לביצוע ההליך שלא כדין מוטל על העיריה ועל ביצורית בחלקים שווים.
39. העיריה אחראית כמי שמטפלת בגביית חובות הארנונה לפי סמכותה כדין. ההסכם בין העיריה לבין ביצורית אינו חזות הכול. ההסכם מתייחס לאחריות למעשיה או למחדליה של ביצורית. לכן, אין בהסכם כדי לפטור את העיריה. על העיריה, החותמת על צווי הרשאה, לוודא כי קיימת זהות בין החייב בספריה לבין זהות הגורם שלגביו מבוקש עיקול. הדברים נכונים שבעתיים שעה שעובד מטעם העיריה (אמסלם) שם-לב לקיומה של אי-התאמה, כפי שעולה מנספח 5 לתצהיר התובע, אך לא הוכח שנעשו פעולות כלשהן על-ידי העיריה, כדי לברר את אי-ההתאמה לעומק ולתקנה. זה המקום לציין כי לבית-המשפט לא הובהר מעמדו המדויק של אמסלם, אך אין בכך כדי לשנות. אף אם אמסלם היה קבלן עצמאי, כפי שנטען בסיכומי העיריה, העיריה עדיין חייבת בגין מעשיו ומחדליו (ר' סעיף 15(4) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח-1968). כך גם ביחס לאחריות העיריה למחדליה של ביצורית. העיריה עצמה לא התנערה מאחריות לפעולותיו של אמסלם.
40. מנגד, ניסיונה של ביצורית להקטין את תפקידה לכדי "זרוע טכנית" ללא שום שיקול-דעת, אף הוא נדון לכישלון. ההסכם בין הצדדים הקנה לביצורית סמכויות רחבות. לפי הראיות ביצורית היתה ה"עיניים" של העיריה בכל הקשור למתרחש בנכסים (עמ' 20 ש' 6 - 7, עמ' 33 ש' 3 - 4). קובץ החייבים היה פתוח בפני ביצורית, על כך אין מחלוקת אף לפי עדותו של אטרי, מנהל ביצורית. הגישה לקובץ החייבים, המכיל מידע אישי ורגיש, ניתנה לביצורית בדיוק לצורך השוואה ובדיקה של נתוני החייב המופיע בקובץ, אל מול צו ההרשאה. זאת, בין אם צו ההרשאה הוכן על-ידי ביצורית (לפי עדותו של תלאווי - עמ' 29 ש' 2) ובין אם הוכן על-ידי העיריה. ברוח זו, טענת אטרי כי ביצורית "אינה עוסקת בשומות" (עמ' 34 ש' 7) אינה רלבנטית, משום שאין עסקינן בהוצאת שומה, אלא בבירור התאמה בין שם המחזיק או החייב בספרי העיריה, לבין שם החייב לפי צו ההרשאה.
ניתן להתרשם כי ביצורית ביצעה תפקיד מהותי, גם מתוך העובדה שביצורית אחזה בעקשנות בטענה כי התובע הוא - הוא המחזיק בנכס. הדבר משתקף מעדויותיהם של התובע, תלאווי ואמסלם, על כך שנציגי העיריה ביקשו לשחרר את הרכב מיד לאחר התפיסה (עדות התובע - עמ' 14 ש' 31 - עמ' 15 ש' 6, עדותו של אמסלם - עמ' 16 ש' 16 - 17). לעומת-זאת, לפי עדותם של אמסלם ותלאווי, ביצורית עמדה על כך שהתובע מתגורר בנכס, אף לאחר שקיבלה הוראה של העיריה לשחרר את הרכב (עדותו של אמסלם עמ' 19 ש' 6 - 9, עדותו של תלאווי - עמ' 30 ש' 29 - 31). אמסלם לא היה עד מעוניין ויתרה-מכך - לבטח התובע לא היה עד מעוניין במחלוקת שנפלה בין העיריה לבין ביצורית. ניתן ללמוד על כך גם מתוך תוכנו המפורט של מכתב בא כוחה של ביצורית מיום 1.12.13, נספח י"א לתצהיריה, המפרט ארוכות את הקשר בין התובע לבין הנכס ואת הטענות בדבר התחמקותו של התובע (אטרי המשיך לאחוז בעמדה לפיה התובע הוא המחזיק אף בדיון בבית-המשפט - עמ' 38 ש' 10 - 11).
41. נוכח עדותם של התובע ואמסלם, אני קובעת כי אכן ניתנה הוראה על פה לביצורית, לשחרר את הרכב. אני מקבלת את עדותו של תלאווי כי בנוהג שבין הצדדים היו ניתנות גם הוראות על-פה (עמ' 33 ש' 26 - 29). גם בשלב מאוחר, נציגי ביצורית הציגו מצג משכנע למדי (לזמנו) בדבר היותו של התובע חייב, מבלי להתייחס לנתונים המופיעים במאגר הממוחשב. לכן, אף אם העיריה "החליטה" בסופו-של-דבר שלא לתת הוראה כתובה לשחרר את הרכב, הדבר נבע בראש ובראשונה מעמדתם של נציגי ביצורית, שלא פעלו כ"פקידים" טכניים בלבד.
42. במאמר מוסגר יש לציין כי אין משמעות לכך שבסעיף 2 לצו ההרשאה ננקב שמו של כפאח בלבד, שכן העיקול התייחס לרכב שהיה מחוץ לחצרים, אפשרות שננקבה במפורש בסוף צו ההרשאה.
43. לסיכום נקודה זו:
הליך העיקול והתפיסה של המשאית בוצע שלא כדין, משום שהוא בוצע כלפי מי שאינו רשום כמחזיק או כמשלם בספרי העיריה. הנקודה שבה ניתן היה לתקן את הטעות, לכאן או לכאן, ביום 21.05.13, הוחמצה, שעה שלא נעשה דבר בעקבות פנייתו של התובע לאמסלם. האחריות מוטלת על העיריה ועל ביצורית, ומהטעמים שפירטתי לעיל, אני מוצאת כי אחריותם שווה."

ו. עיקול
1. כללי
סעיפים 319 עד 323 לפקודת העיריות וכן סעיף 7 לפקודת המיסים הם המקנים את סמכות הרשות המקומית לביצוע עיקול נכסים-מיטלטלין ומקרקעין.

ב- ע"א 1167/01{ עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים בע"מ ואח', תק-על 2005(4), 2872 (15.12.2005)} דן בית-המשפט במהותו של העיקול בקבעו:

"מהותו של עיקול
10. המחוקק הישראלי לא הגדיר את המונח "עיקול" בדברי החקיקה שבהם הוא מופיע. הפסיקה פירשה "עיקול" כפעולה משפטית המהווה "שימת יד" על נכסי החייב, אשר מכוחה מתאפשר לנושה להיפרע מנכסים אלה את החוב המגיע לו. עוד נקבע בפסיקה כי העיקול הוא כלי דיוני בלבד ועל-כן אין הוא מקנה למעקל זכויות מהותיות בנכס שעוקל, אך הוא מקים מעין מחסום משפטי המונע מבעל הנכס או מן המחזיק בו לעשות בנכס לאחר הטלת העיקול פעולה כלשהי אשר תסכל את האפשרות להיפרע ממנו את החוב (ראו: ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' ולך, פ"ד מג(2), 864, 873-872 (1989); ע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה, פ"ד מט(1), 177, 189 (1995)); בר"ע 178/70 בוקר נ' חברה אנגלו ישראלית לניהול ואחריות בע"מ, פ"ד כה(2), 121, 132 (1971); ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4), 199, 233 עד 234 (1999); ד' בר-אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, חלק ראשון (מהדורה שישית, 2005), (להלן: "בר-אופיר, הוצאה לפועל"), 392; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, 2005), (להלן: "גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי"), 513).

עיקול נכסים וזכויות משמש בידי נושים אמצעי חשוב להבטחת פירעונם של חיובים שונים ובהם חיובים בין פרטים הנובעים מקשרי מסחר, קשרי אישות או מחבות נזיקית וכן חיובים שבין האזרח לרשות. הדין הישראלי מאפשר לנושה לעקל נכס של חייב אף בטרם הוכרע הסכסוך ביניהם ובטרם נקבע דבר קיומו של החוב ושיעורו כחוב פסוק, באמצעות עיקול על נכסי הנתבע שניתן להטיל כסעד זמני במסגרת תובענה התלויה ועומדת (ראו פרק כ"ח של תקנות סדר הדין האזרחי). עם-זאת, עיקול המוטל מכוח תקנות סדר הדין האזרחי, כמו סעדים זמניים אחרים הקבועים באותן תקנות, נועד בעיקרו למנוע שינוי במצבו המשפטי של הנכס המעוקל עד להכרעה בתובענה, ולהבטיח את ביצועו היעיל של פסק-הדין לכשיינתן (ראו הגדרת "סעד זמני" בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי). בכך נבדל העיקול הזמני המוטל על-פי תקנות סדר הדין האזרחי, מעיקול המוטל במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. עיקול בהליכי הוצאה לפועל אינו צופה פני עתיד אל חיוב כספי או אחר שטרם נפסק. נקודת המוצא של העיקול בהליכי הוצאה לפועל היא קיומו של חוב פסוק, אשר לצורך גבייתו המהירה והיעילה עומד לרשות הזוכה מנגנון של אמצעי אכיפה ובהם העיקול (ע"א 711/84 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' פישמן, פ"ד מא(1), 369, 374 (1987); בג"צ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת - עמותה נ' שר המשפטים, פ"ד מז(4), 715, 757 (1993) (להלן: "עניין פר"ח"); רע"א 5211/97 חיטים מכון תערובת בע"מ נ' טנא אגודה שיתופית מרכזית לשיווק תוצרת חקלאית בישראל, פ"ד נב(1), 644, 648 (1998) (להלן: "עניין חיטים"); רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3), 360, 374 (2001); בר-אופיר, הוצאה לפועל, 2-1. אך ראו תיקון מס' 24 לחוק ההוצאה לפועל, התשס"ג-2002, שתחולתו מיום 01.01.2005, המרחיב את גדר תחולתו של מנגנון ההוצאה לפועל גם לתביעות מסויימות על סכום קצוב, בלא שניתן בהן פסק-דין, בהתאם לתנאים המפורטים לעניין זה בסעיף 81א1 לחוק).

מבחינה זו, הליכי עיקול על-פי פקודת המיסים דומים במהותם להליכי עיקול על-פי חוק ההוצאה לפועל, שעיקר תכליתו היא, כאמור, גביית חובות פסוקים (ראו: עניין אברהם, 228), יותר משהם דומים להליכי עיקול זמני על-פי תקנות סדר הדין האזרחי, שעיקר תכליתם שימור והקפאה של המצב הקיים עד להכרעה בהליך (ראו: רע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ, פ"ד נד(5), 638, 661 (2000)). על-כן, מקובלת עלי עמדתה העקרונית של העיריה לפיה יש מקום להסתייע בהסדר הסטטוטורי הקיים בחוק ההוצאה לפועל ולהקיש ממנו לעניין פירושן של ההוראות שבפקודת המיסים הנוגעות להטלת עיקולים. אחת הטענות שהעלו המשיבים בהסתייגם מעמדה זו של העיריה, היתה כי החוב הפסוק הינו חוב שנקבע על-ידי בית-המשפט בתום הליך משפטי ואילו חוב מיסים הוא חוב שקבעה הרשות ואותו רשאי הנישום לתקוף בהליך של השגה וכן להעמידו לביקורת שיפוטית בהליך של ערעור. גישה זו אינה מקובלת עלי. סעיף 4 לפקודת המיסים מעניק לחוב המיסים מעמד מיוחס, בכך שהוא מאפשר את גבייתו של המס שהוטל ללא צורך בהכרעה שיפוטית לגביו. למעמד זה זוכים גם חובות ארנונה ותשלומי חובה אחרים, אשר הוצאה לגביהם אכרזה על-פי פקודת המיסים. משניתן לחובות אלה מעמד מיוחס כאמור, יש לראותם כחובות שמעמדם לעניין הגביה הושווה על-פי חוק למעמדו של חוב פסוק, ועל-כן אין מקום להבחנה שביקשו המשיבים ליצור בין הליכי גביית מיסים להליכי הוצאה לפועל של חובות פסוקים. העובדה שפקודת המיסים מאפשרת גבייתו של המס בטרם מוצו הליכי השגה וערעור, אף היא אינה מצדיקה את הצבתם של הליכים אלה במדרג נמוך מזה של הליכי ההוצאה לפועל, ובהקשר זה ראוי לזכור כי ההליכים לגבייתו של חוב פסוק על-פי חוק ההוצאה לפועל אינם מותנים במיצוי הליכי הערעור וככלל ניתן לנקוט בהם עם מתן פסק-הדין בערכאה הדיונית. במאמר מוסגר ראוי לציין כי בתיקון שהוכנס בשנת 2002 באכרזה, סוייגה יכולתן של הרשויות המקומיות לפעול לגביית ארנונה על-פי פקודת המיסים וזו הותרה רק משחלף המועד להגשת הליכי ערעור, אך הוראה זו אינה חלה בענייננו נוכח העובדה כי צווי העיקול שבנדון נשלחו על-ידי העיריה אל המשיבים עוד בחודש ספטמבר 2000.

משקבענו כי עיקול על-פי פקודת המיסים דומה במהותו ובתכליותיו לעיקול המוטל מכוח חוק ההוצאה לפועל, יותר משהוא דומה לעיקול זמני המוטל מכוח תקנות סדר הדין האזרחי וכי זהו ההסדר הסטטוטורי שממנו ראוי להקיש לענייננו, נקרב מבטנו עתה אל טיפוס העיקול המסויים בו עסקינן - העיקול אצל צד שלישי - ונבחן את הוראות פקודת המיסים המתייחסות אליו. כן נבחן את ההוראות המקבילות הקבועות לעניין זה בחוק ההוצאה לפועל ונידרש לשאלה המרכזית העומדת להכרעה בערעור זה והיא - האומנם צדק בית-משפט קמא בקובעו כי בהיעדר מידע קונקרטי בדבר הימצאות נכסי החייב אצל הבנקאי, אין לראותו כ"צד שלישי" לצורך הטלת עיקול על-פי סעיף 7 לפקודת המיסים, וממילא אין מדובר בצו עיקול שהומצא כדין."

2. עיקול אצל צד שלישי
אחת מדרכי העיקול שקבע המחוקק על-מנת לאפשר שימת יד על נכסי החייב לצורך גביית חובותיו, הינה הטלת עיקול אצל צד שלישי המחזיק בנכסים אלה. כך בסעיף 7 לפקודת המיסים וכך גם בסעיף 43 לחוק ההוצאה לפועל (וראו גם תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי). סעיפים 7, 7א ו- 7ב לפקודת המיסים קובעים לעניין זה כך:

"7. עיקול בידי צד שלישי
(1) פקיד הגביה רשאי ליתן צו-עיקול על נכס פלוני, או על כל הנכסים של הסרבן הנמצאים בידי צד שלישי, והצו יחול על המעוקל, בין שהוא נמצא בידי הצד השלישי ביום המצאת הצו ובין שיגיע לידיו תוך שלושה חדשים מאותו יום.
...

7א. חובת הצד השלישי להודיע
(1) הומצא לצד השלישי צו עיקול על נכס של הסרבן, יגיש לפקיד הגביה, תוך עשרה ימים מיום ההמצאה, הודעה בדבר הימצאו של הנכס בידיו, ואם לא היה, כולו או מקצתו, בידיו - יפרש זאת בהודעתו.
(2) הגיע נכס מעוקל לידי הצד השלישי תוך שלושה חודשים מהמצאת הצו, יודיע על כך לפקיד הגביה תוך עשרה ימים מהיום שהנכס הגיע לידיו.
(3) לא הודיע הצד השלישי, או שהודיע ופקיד הגביה סבור שההודעה אינה שלמה או אינה נכונה, רשאי הממונה על הגביה להזמין את הצד השלישי לחקירה, ולעניין זה יראו את הממונה על הגביה כרשות שהוסמכה לאסוף ראיות לשם הפעלת סמכויותיה על-פי דין; אין בהוראות סעיף-קטן זה כדי לגרוע מאחריותו של הצד השלישי על-פי כל דין.
...

7ב. חובת הצד השלישי למסור את המעוקל
(1) הצד השלישי חייב למסור לידי פקיד הגביה את הנכסים המעוקלים באופן, במועד ובמקום שפקיד הגביה קבע בצו העיקול או בצו שנתן לאחר מכן; היו הנכסים חובות המגיעים מצד שלישי לסרבן, ישלמם הצד השלישי לפקיד הגביה בהגיע זמן פרעונם; היו הנכסים נכסים המוחזקים לטובת הסרבן ואין לו תביעה עליהם, ימסור אותם הצד השלישי לפקיד הגביה, ובלבד שהממונה על הגביה ציווה על המסירה לאחר ששוכנע כי לא תיפגע בכך זכות אחרת מזכויות הסרבן. היה הדבר כרוך בהוצאות, ישלמו לו הוצאות סבירות לפי נסיבות העניין.
(2) צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא עשה כאמור בסעיף-קטן (1), או הוציא מידיו נכס או שילם חוב שלא כדין, בידעו שיש עליו צו עיקול, רשאי פקיד הגביה לחייבו בתשלום החוב במידה שלא שילמו הסרבן, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס שעוקל, או על סכום החוב שהגיע מהצד השלישי לסרבן, הכל לפי הסכום הנמוך שביניהם."

ב- ע"א 1167/01 {עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים בע"מ ואח', תק-על 2005(4), 2872 (15.12.05)} נפסק כדלקמן:

"הוראות דומות מצויות בסעיפים 43, 44, 45, 46, 47 ו- 48 שבפרק ד' לחוק ההוצאה לפועל, אם כי נתייחדו בו הוראות ספציפיות הנוגעות לעיקול אצל תאגיד בנקאי (ראו: סעיפים 45א ו- 49א לחוק ההוצאה לפועל), אליהן נתייחס להלן.
הרחבה זו של אמצעי העיקול מאפשרת לנושה לעקוב אחר נכסי החייב גם כאשר הם מוחזקים בידי צד שלישי, על-מנת שיוכל להיפרע מתוכם את החוב והיא נועדה לשרת את תכלית הבסיס של העיקול, דהיינו: ליתן בידי הנושה מכשיר יעיל ואפקטיבי שייקל עליו את גביית החוב. אכן, בעידן המודרני אין החייב מחזיק בידיו, בדרך-כלל, באופן פיזי את כלל נכסיו וחלקם מוחזק בידי אחרים. כך למשל נוהגת רוב רובה של האוכלוסיה במדינות העולם המערבי להחזיק את כספה בחשבונות בנקים ולנהל באמצעותם את ענייניה הפיננסיים. על-כן, חשוב לאפשר לנושים ללכוד ברשת העיקול גם נכסים של החייב המצויים בידי צד שלישי, לרבות כספים המגיעים לחייב מידי אותו צד שלישי. הרחבת הליך העיקול אל עבר נכסי החייב שבידי צד שלישי אף חוסמת במידה רבה את יכולתו של החייב לחמוק מעיקול נכסיו ולסכל את הליך הגביה בהעברתם לצד שלישי. הנה-כי-כן, העיקול אצל צד שלישי מייעל מאוד את הליכי הגביה ותורם תרומה מהותית להשגת תכליתם.

12. בצד יתרונות מובהקים אלה של הליך העיקול אצל צד שלישי, יש ליתן את הדעת גם לבעייתיות הקיימת בהרחבה זו של הליכי גביה ובנקיטתם כלפי צד שלישי, שאין לו כל נגיעה לסכסוך שבין הנושה לחייב והסיבה היחידה שבגינה הוא נקלע אל "שטח האש" שבין שני אלה היא העובדה שהוא מחזיק בידיו נכס של החייב. הבעייתיות בעירוב צד שלישי זה בהליך הגביה האמור להתקיים בין הנושה לחייב מתחדדת נוכח ההוצאות שעלול אותו צד שלישי לשאת בהן על-מנת לקיים את החיובים שמטיל עליו המחוקק עם המצאת צו העיקול לידיו, וכן נוכח הסנקציה שצפוי לה הצד השלישי, שהינה מרחיקת לכת למדי, ולפיה אם לא יפעל כהוראת המחוקק ללא הצדק סביר, הוא עלול למצוא עצמו מחוייב באופן אישי לשאת בחובו של החייב כלפי הנושה (ראו: סעיף 7ב(2) לפקודת המיסים וסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל; ולהסדר שונה במעט בהקשר זה ראו: תקנות 380-378 לתקנות סדר הדין האזרחי). על הבעייתיות הרבה הכרוכה בהליכי עיקול אצל צד שלישי בהיבט ההוצאות ובייחוד ככל שהדבר נוגע לגופים מוסדיים דוגמת בנקים, ניתן ללמוד מתוך דברי ההסבר להצעת החוק לתיקון מספר 20 לחוק ההוצאה לפועל (ה"ח 2868 התש"ס, 356), המתייחסים, בין היתר, לתיקון שהוצע בדרך של הוספת סעיף 49א לאותו חוק. וכך נאמר שם:

'מאז פסק-הדין בפרשת פר"ח... ותיקון מס' 15 לחוק ההוצאה לפועל, שנתקבל בעקבותיו (ס"ח התשנ"ד, עמ' 284), עבר מרכז הכובד בהליכי ההוצאה לפועל מהליכים נגד גופו של החייב להליכים נגד רכושו... מקום מרכזי בהליכים נגד רכוש החייב תופסים הליכי העיקול אצל צד שלישי ובמיוחד הליכי העיקול של נכסים של החייב הנתונים בידי גופים כגון תאגידים בנקאיים, קופות גמל וחברות ביטוח... בשל התפתחויות אלה הפך העיקול בתאגידים בנקאיים, בקופות גמל ובגופים גדולים אחרים להליך נפוץ ומקובל... הנתונים מצביעים על כמויות עתק של צווי עיקול אצל צד שלישי המגיעות למיליונים. הגופים האמורים נושאים בנטל הכבד של טיפול בצווי העיקול. הצד השלישי נדרש לפעולה במסגרת סכסוך אזרחי, שאין הוא צד לו ואין הוא זוכה, על-פי הדין הקיים, להחזר הוצאותיו. ניתן להשלים עם מצב זה, כל עוד מדובר במספר מועט של מקרים, אך כאשר נדרש גוף להקדיש משאבים רבים לטיפול בצווי עיקול, קשה לדרוש מהגוף לממן את מלוא ההוצאה בעצמו... (סעיף 49א) המוצע בא לאפשר אימוץ העיקרון כי יש מקום לפצות, לפחות באופן חלקי, גופים הנושאים בנטל הכבד של טיפול בכמויות ניכרות ביותר של צווי עיקול (ראו: שם, 359-358).'

13. הנה-כי-כן, מכשיר העיקול בכלל ומכשיר העיקול אצל צד שלישי בפרט, כפי שהוסדר בהוראות חוק ההוצאה לפועל ובהוראות פקודת המיסים והאכרזות שמכוחה, נועד לייעל ולהחיש את גבייתם של חובות פסוקים וחובות מיסים. על-מנת להגשים מטרה זו ולהבטיח את יעילותו של העיקול אצל צד שלישי, אף הרחיק המחוקק לכת וחשף את הצד השלישי לסיכון של חיוב אישי, היה ולא יקיים את הוראות החוק "המגייסות" אותו בעל כורחו לסייע לנושה בגביית החוב. אך בצד האינטרס הציבורי להעמיד לרשות הנושה ובכלל זה רשויות המס, אמצעים מהירים ויעילים לגביית חובות, עומד האינטרס של הצד השלישי, שהמחוקק עירב אותו בסכסוך לא לו, כי זכויותיו שלו לא "תוקרבנה" במידה העולה על הנדרש לצורך הגשמת אינטרס ציבורי זה. כמו-כן, מן הראוי הוא שזכויותיו של החייב לפרטיות וּלחיסיון בנקאי לא תיפגענה שלא לצורך ובמידה העולה על הנדרש לשם הגשמתו של האינטרס הציבורי הקיים בגביית חובות. ההתנגשות בין מכלול האינטרסים הללו מחייבת, איפוא, עריכת איזונים ראויים המביאה בחשבון באופן סביר את השיקולים השונים הצריכים לעניין, בבואנו לבחון את תחום התפרשותו של העיקול אצל צד שלישי ואת הפירוש הנכון שיש ליתן להוראות בפקודת המיסים הנוגעות לעיקול זה.

14. מודל מפורט המאזן בין מכלול שיקולים אלה אנו מוצאים בחוק ההוצאה לפועל. סעיף 45א לחוק שנתווסף בתיקון מתשנ"ט, כולל הוראה מפורשת לעניין "צד שלישי" שהוא בנק, לפיה נתאפשרה המצאת צווי עיקול למשרד הראשי או למען הרשום של תאגיד בנקאי. ובלשון הסעיף:

"45א. הודעת עיקול לצד שלישי שהוא תאגיד בנקאי (תיקון: התשנ"ט)
(א) היה צד שלישי תאגיד בנקאי, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א-1981, שיש לו סניפים ושצו עיקול הומצא למשרד הראשי או למען הרשום של התאגיד הבנקאי (להלן - מרכז התאגיד הבנקאי), יחול צו העיקול על נכסי החייב הנמצאים בכל אחד מסניפי התאגיד הבנקאי, במועד שבו הגיעה הודעה על צו העיקול ממרכז התאגיד הבנקאי לסניף כאמור, או בתום שלושה ימי עסקים מיום המצאת צו העיקול למרכז התאגיד הבנקאי, לפי המוקדם.
(ב) הומצא צו העיקול לאחד מסניפי התאגיד הבנקאי, יחול הצו על נכסי החייב הנמצאים באותו סניף, במועד שבו הומצא הצו לאותו סניף."
בכך הקל המחוקק על הנושים המבקשים לעקל חשבונות של חייבים המתנהלים בתאגידים בנקאיים, בלא שיש בידיהם מידע מדוייק לגבי אותם חשבונות ולגבי הסניף הספציפי שבו הם מתנהלים (ראו לעניין זה גם: תקנה 72א לתקנות ההוצאה לפועל). מאידך גיסא, הורה המחוקק בסעיף 49א לחוק ההוצאה לפועל, שנתווסף בתיקון מתש"ס, כי צד שלישי שהוכר על-ידי מנהל בתי-המשפט בהתאם לתנאים שנקבעו לכך בתקנות ההוצאה לפועל (אגרות, שכר והוצאות), התשכ"ח-1968, זכאי לקבלת תשלום עבור הוצאותיו בגין הטיפול בעיקול, בשיעורים שנקבעו לכך בתוספת לאותן תקנות.

15. האם ניתן להקיש ממודל זה שנקבע בחוק ההוצאה לפועל לגבי עיקולים אצל צד שלישי, לעניין עיקולים המוטלים מכוח פקודת המיסים? המשיבים טוענים כי אין מקום להיקש כזה שכן ההסדר שבחוק ההוצאה לפועל המאפשר המצאת צווי עיקול במשרדיו הראשיים של הבנק, הוא חלק מהסדר סטטוטורי כולל שהושג לאחר דיונים בהשתתפות נציגי הבנקים ובו נכללו איזונים ראויים לשמירה על האינטרסים של הבנקים כצד שלישי, בעיקר בכל הנוגע לתשלום הוצאותיהם בגין הטיפול בצווי העיקול. הסדר מפורט כזה אינו קיים בפקודת המיסים ועל-כן, לטענתם, מתן אפשרות להטיל אצלם עיקולים במשרדים הראשיים תוך הטלת כל נטל ההוצאות הכרוך באיתור חשבונות החייב על כתפיהם, אינו ראוי ואין לו מקום.
בית-משפט קמא לא נדרש בפסק-דינו למודל הקבוע בסעיפים 45א ו-49א לחוק ההוצאה לפועל, ובהידרשו להוראות הכלליות לעניין עיקול אצל צד שלישי בסעיף 7 לפקודת המיסים ובסעיף 43 לחוק ההוצאה לפועל, אימץ את גישתם של המשיבים וקבע, כאמור, כי אין לאפשר לנושה ובמקרה שלנו לעיריה, לבצע מכוח פקודת המיסים המצאה של צווי העיקול לתאגידים הבנקאיים המשיבים, בלא שיש בידי העיריה מידע כי מוסדות אלה אכן מחזיקים בנכסי החייבים. האם צדק בית-משפט קמא בהציבו משוכה זו בפני הנושה כבר בשלב הטלת העיקול והמצאתו? האם פירוש זה שניתן על-ידי בית-משפט קמא להוראה בדבר עיקול אצל צד שלישי שבפקודת המיסים הינו פירוש המציב את נקודת האיזון במקומה הנכון, בהתחשב במכלול השיקולים והאינטרסים הצריכים לעניין? בשאלות אלה נעסוק עתה.

16. אכן, פקודת המיסים אינה כוללת הוראות ספציפיות המתייחסות לעיקול אצל תאגיד בנקאי ופירוש מילולי דווקני של ההוראה הכללית שבסעיף 7(1) לפקודת המיסים עשוי להוביל אל הפירוש שאותו יישם בית-משפט קמא בעניין זה, שכן באותו סעיף הוסמך פקיד הגביה להורות על צו עיקול של "כל נכסים של הסרבן הנמצאים בידי צד שלישי". מכאן ניתן לכאורה לגזור את המסקנה אליה הגיע בית-משפט קמא ולפיה בהיעדר מידע כי הצד השלישי אכן מחזיק בפועל בידיו נכסים של החייב, אין מדובר בנכסים הנמצאים בידי הצד השלישי ועל-כן אין הוא "צד שלישי" במובן הפקודה ואין מקום להטיל צו עיקול המופנה אליו ואין להמציאו לידיו. דא עקא, פירוש כזה אינו מתיישב בעיני עם פירושה המילולי של הוראת סעיף 7(1) לפקודת המיסים, ככל שבוחנים אותה על רקע ההסדר החקיקתי במלואו ובכללו הוראות סעיפים 7, 7א ו-7ב לפקודה. פירוש כזה אף אינו מתיישב בעיני עם תכליתה של פקודת המיסים ועם השאיפה להרמוניה פרשנית ככל שהדבר נוגע לדברי חקיקה שתכליתם דומה ובמקרה שלפנינו - חוק ההוצאה לפועל. כך קובע סעיף 7(1) סייפא לפקודת המיסים כי צו עיקול בידי צד שלישי שהוטל על-ידי פקיד הגביה יחול על המעוקל "בין שהוא נמצא בידי הצד השלישי ביום המצאת הצו ובין שיגיע לידיו תוך שלושה חודשים מאותו יום"; סעיף 7א(1) מורה כי על הצד השלישי שלו הומצא צו העיקול להודיע לפקיד הגביה בתוך עשרה ימים מיום ההמצאה על דבר הימצאו של הנכס בידיו "ואם לא היה, כולו או מקצתו, בידיו - יפרש זאת בהודעתו"; וסעיף 7א(2) מטיל על הצד השלישי חובת הודעה גם לגבי נכס מעוקל שהגיע לידי הצד השלישי תוך שלושה חודשים מהמצאת הצו. הסדר דומה אנו מוצאים גם בסעיף 44 לחוק ההוצאה לפועל. מתוך הוראות אלה עולה בבירור כי ניתן להמציא צו עיקול לצד שלישי גם אם אין כל ודאות שהנכס המעוקל אכן נמצא בידיו בעת הטלת העיקול. ועוד עולה מהן כי על הצד השלישי מוטלת החובה למסור לפקיד הגביה או לראש ההוצאה לפועל, בהתאמה, הודעה בעניין זה עם המצאת הצו לידיו, בתוך המועד שנקצב לכך בחיקוקים אלה. כמו-כן עולה מאותן הוראות חוק כי צו העיקול אצל צד שלישי תופס ברשתו גם נכסים של החייב אשר לא מצויים בעת המצאת הצו בידי הצד השלישי אך יגיעו לידיו בתוך שלושה חודשים מאותו מועד. הנה-כי-כן, בניגוד לפסיקתו של בית-משפט קמא, לשונו של סעיף 7 לפקודת המיסים, על מכלול הוראותיו, מעידה כי המצאת צו העיקול היא המצאה כדין גם אם נתברר בסופו-של-יום מתוך ההודעה אותה מחוייב הצד השלישי לשלוח בתשובה לצו העיקול, כי הנכס שאותו הורה פקיד הגביה לעקל אינו מצוי בידיו והוא הדין לעניין זה גם על-פי סעיף 44 לחוק ההוצאה לפועל. ודוק: יש להבחין הבחן היטב בין האפשרות להטיל ולהמציא כדין את צו העיקול לידי צד שלישי גם בהיעדר ודאות על דבר הימצא נכסי החייב בידיו, ובין האפשרות לחייב את הצד השלישי באופן אישי בתשלומו של חוב זה. לעניין החיוב האישי מוטל על פקיד הגביה הנטל להוכיח כי נכסי החייב מצויים או היו מצויים בידי הצד השלישי בעת הטלת העיקול וכי הצד השלישי, "ללא הצדק סביר לא עשה כאמור בסעיף-קטן (1), או הוציא מידיו נכס או שילם חוב שלא כדין, בידעו שיש עליו צו עיקול" (השוו: סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל ולעניין הנטל המוטל על-פיו ראו רע"א 5222/93 גוש 1992 בניין בע"מ נ' חברה חלקה 168 בגוש 6181 בע"מ, פורסם באתר נבו (25.07.94) וכן עניין חיטים, 648).

17. פרשנות זו של סעיף 7 לפקודת המיסים מתיישבת היטב עם תכליתה של הפקודה, עליה עמדנו לעיל, ליתן בידי הגופים המוסמכים לכך מנגנון יעיל ומהיר לצורכי גביה. אכן, על-מנת להגשים תכלית זו אין מקום להחמיר עם הנושה ולהציב בפניו דרישות שיקשה עליו לעמוד בהן לצורך הטלת העיקול והמצאתו. נראה על-כן כי לפחות ככל שבפקודת המיסים ובחוק ההוצאה לפועל עסקינן, אין לדרוש מן הנושה שיקדים ויוכיח את דבר הימצאו של הנכס שלגביו מתבקש העיקול בידי הצד השלישי, כתנאי להטלת העיקול או כתנאי להמצאתו לידי צד שלישי. מן הראוי להסתפק בדרישה מתונה לפיה על הנושה להראות אחיזה סבירה כלשהי לכך שהנכס שאת עיקולו מבקשים אכן נמצא אצל הצד השלישי, אך לא יותר מכך (ראו והשוו: American Jurusprudence, Second Edition (2004), § 373; Fidelity National Bank v. Km General Agency, Inc., 244 Ga. 753 (1979)). כך לגבי צד שלישי בדרך-כלל וכך ביתר שאת לגבי צד שלישי שהוא תאגיד בנקאי, נוכח ההסתברות הגבוהה כי החייב מנהל חשבון בבנק זה או אחר. כפועל יוצא מכך, אין לדרוש ממבקש העיקול על-פי פקודת המיסים, גם בהיעדר הוראת חוק ספציפית דוגמת זו שבסעיף 45א לחוק ההוצאה לפועל, כי יצביע על סניף מסויים בו מתנהל חשבון הבנק, ויש לאפשר לו להמציא את צו העיקול למשרד הראשי של הבנק או הבנקים אשר בהם, על-פי הערכתו, עשוי החייב לנהל חשבון. וככל שמדובר באינטרסים מוגנים של החייב, המשקל הנכבד הניתן לאינטרס הציבורי הקיים בגבייתם המהירה והיעילה של חובות בכלל ושל חובות מס בפרט, גובר בעיני על זכותו של החייב להגנה על הפרטיות ועל החיסיון הבנקאי הקיים בדרך-כלל, ביחסים שבינו ובין הבנק."

סיכומו-של-דבר, סעיף 7 לפקודת המיסים על-פי פירושו הנכון מאפשר לפקיד הגביה להורות על עיקול אצל צד שלישי, מקום שיש אחיזה סבירה לכך שהצד השלישי מחזיק נכסים של החייב ואין לדרוש ממבקש העיקול כי יידע או יוכיח את דבר קיומו של הנכס המעוקל בידי צד שלישי כתנאי מוקדם להטלת העיקול.

11. אמצעי גביה פסיבי - תעודה - אישור להעברת מקרקעין - סעיף 324 לפקודת העיריות
א. הדין
סעיף 324 לפקודת העיריות (נוסח חדש) קובע:

"4. העברת מקרקעין טעונה תעודה על תשלום חובות לעיריה (תיקון התשס"א (מס' 4))
(א) לא תירשם בפנקסי המקרקעין כל העברה של נכס, אלא אם הוצגה לפני הרשם, או לפני עוזר הרשם, תעודה חתומה בידי ראש העיריה, המעידה שכל החובות המגיעים לעיריה מאת בעל הנכס ביחס לאותו נכס עד ליום מתן התעודה והנובעים מהוראות הפקודה או מדין אחר - סולקו במלואם או שאין חובות כאלה.

(ב) תעודה כאמור הנחזית כחתומה על-ידי ראש העיריה יקבלוה הרשם או עוזר הרשם כחתומה על-ידיו, זולת אם נראה להם שאין היא חתומה כך.
(ג) אין להשיג על העברת מקרקעין רק משום שלא נתקיימו בה הוראות סעיף-קטן (א) או משום שהתעודה נמצאה פגומה.

ב. כללי
אין ספק כי סעיף 324(א) לפקודת העיריות וסעיף 21 לפקודת המועצות המקומיות מהווים נדבך חשוב בשרשרת אמצעי האכיפה המינהליים הנתונים לרשויות המקומיות בישראל לגביית חובות. עמדה על כך השופטת ע' ארבל ב- עע"ם 1164/04 עיריית הרצליה נ' יצחקי, פורסם באתר נבו (05.12.2006):

"... הרשות מוסמכת לנקוט אמצעים שונים לשם גביית החוב ולהתנות מתן אישורים שונים, להם הפרט עשוי להיזקק לצרכים אחרים שלו, בתשלום חובותיו לרשות. כך, עשויה הרשות המקומית לסרב ליתן אישור לטאבו אותו היא מוסמכת ליתן מכוח סעיף 324(א) לפקודה... אמצעי האכיפה המינהליים מאפשרים לרשות להפעיל מנגנון גביה אפקטיבי, ללא השקעה רבה של כספי ציבור, על-ידי ניצול ה'צמתים' על ציר הזמן בהם נזקק החייב לשירותי הרשות... 'צמתים' כגון העברת זכויות במרשם המקרקעין (המותנית, כאמור, באישור הרשות בדבר היעדר חובות הרובצים על המקרקעין) וקבלת היתרים שונים מידי הרשות וועדת התכנון" (פסקה 7).
הנה-כי-כן, המטרה המרכזית של דיני הגביה הפסיבית היא להקל על הרשות בגביית חוב באמצעות מנגנון גביה שבכוחו לאפשר לה לגבות את החוב באופן אפקטיבי, פשוט ונוח (ראו גם עניין עיריית הרצליה, פסקה 24 לחוות-דעתי). אין ספק שמערכת גביה המתפקדת באופן לא יעיל ובלתי-אפקטיבי מביאה בסופו-של-דבר לפגיעה בציבור כולו. זאת, בשל החסר הכספי שעלול להיווצר בקופת הציבור {ראו, בג"צ 5503/94 סגל נ' יו"ר הכנסת, פ"ד נא(4), 529, 541 (1997)}. בצדק ציין השופט א' גולדברג, כי "השיקול של יעילות הגביה הינו מרכיב במערך ההגנה על זכויותיהם של שומרי החוק" (שם, בעמ' 542 ). ובאופן דומה ציין השופט פוגלמן בעניין מנאע, כי "מערכת גביה יעילה של תשלומי חובה מגשימה גם ערכים של צדק חברתי, צדק חלוקתי ושל שוויון מהותי; היא מממשת את אופיה של המדינה כמדינת רווחה" (שם, בעמ' 25; וראו גם, עניין כרם, פסקה 17). על רקע זה יש לראות בהליכי הגביה הפסיביים מרכיב חשוב במכלול האמצעים והכלים שהוקנו לרשויות לגביית חובות.

בבואנו לבחון אם יש להחיל את דיני ההתיישנות על הליכי גביה פסיביים עלינו ליתן, איפוא, משקל למטרותיו הבסיסיות של מערך הגביה המינהלית על כל רבדיו. לצד הדברים האמורים, אין לשכוח כי דיני הגביה הפסיביים, על-אף חשיבותם הרבה, מהווים בסופו-של-דבר אמצעי אדמיניסרטיבי, הא ותו לא (ראו, עניין נסייר, בעמ' 249). במילים אחרות, כלי הגביה הפסיביים שהוקנו לרשויות לא נועדו להקנות להן זכויות מהותיות כלשהן כלפי הנישום. עמד על כך המשנה לנשיא ש' לוין ב- רע"א 7037/00 עיריית ראשון לציון נ' וינבוים, פ"ד נו(4), 856, 863 (2002), באומרו כי סעיף 324(א) לפקודת העיריות "... הוא אך אמצעי אדמיניסטרטיבי לגביה, ואין הוא שייך למישור הזכויות המהותיות..." (וראו גם עניין שמש, בעמ' 850). ומטעם זה כבר קבע בית-המשפט העליון, כי אמצעי הגביה הפסיביים אינם יכולים להקנות לרשויות המקומיות זכות מהותית הגוברת על סדרי הנשייה בהליכי חדלות פירעון (בג"צ 243/60 ד. אולדק ואח', נאמנים בפשיטת הרגל של בולימובסקי נ' עירית רמת גן, פ"ד יד 2265, 2267 (1960); בג"צ 199/88 קהילת ציון אמריקאית (בפירוק) נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, קריית אתא, פ"ד מג(1), 89 (1989)). עוד נפסק, כי גם בהליכי כינוס נכסים אין ליתן לרשויות מעמד עדיף מכוח סעיף 324(א) לפקודת העיריות (עניין עיריית הרצליה, פסקה 54). {עע"מ 8832/12 המערערת נ' המשיבים, תק-על 2015(2), 2134 (15.04.2015)}.

ב- עע"מ 8832/12 {המערערת נ' המשיבים, תק-על 2015(2), 2134 (15.04.2015)} נקבע:

א. "ההלכה שנפסקה בעניין נסייר ביחס להליך גביה מינהלי אקטיבי נכונה גם לגבי "אמצעי גביה פסיבי", כדוגמת סעיף 324(א) לפקודת העיריות, ובלשונו של השופט סוקול: "ככל שהעיריה אינה רשאית לנקוט בהליך גביה אזרחי, ואף לא בהליך גביה מינהלי אקטיבי, ברי שאין להכיר בזכותה לשבת באין מעשה ולנצל את הכלים הפסיביים שניתנו לה כדי לגבות מס שאחרת אין בכוחה לגבותו" (פסקה 18 לפסק-הדין ב- עת"מ 476-07-10."

ב. "מסקנתי היא, אם-כן, כי דיני ההתיישנות חולשים הן על דיני הגביה האקטיביים, בהתאם להלכה שנקבעה בעניין נסייר שאין לדעתי מקום לשנותה, הן על דיני הגביה הפסיביים. לפני שאפנה ליישם את מסקנתי הפרשנית על נסיבות המקרה דנא, חובה לחזור ולציין כי בדיוננו התרכזנו בהליכי הגביה הפסיביים שהוקנו לרשויות המקומיות בסעיף 324(א) לפקודת העיריות ובסעיף 21 לפקודת המועצות המקומיות. זאת ועוד, התמקדותנו בסעיפים אלה היתה אך לעניין סמכותן של הרשויות המקומיות ל"גביה פסיבית" של ארנונה, בלא שהתייחסנו לסוגי מיסים והיטלים אחרים שהסעיפים הללו חלים עליהם. כמו-כן, וכפי שציינתי לעיל, הוראות דומות המאפשרות הליכי גביה פסיביים נקבעו בסעיף 12 לפקודת המיסים, בסעיף 54(א) לחוק מס רכוש ובסעיף 16(א) לחוק מס שבח. יוער, כי הוראת סעיף 16(א) לחוק מס שבח שונה במידה מסויימת מההוראות האחרות הנזכרות לעיל, שכן זו אינה מהווה אמצעי גביה דיוני גרידא. בהוראה זו לא הסתפק המחוקק בקביעה, כי תנאי לרישום עסקת מכירת זכות במקרקעין הוא קבלת אישור על פירעון חובות המס. נכלל בה בנוסף תנאי מהותי לתוקף העסקה, הקובע שהעסקה תהא משוללת תוקף ללא תשלום המס המתחייב ממנה (ראו לעניין זה, ע"א 1117/06 חברת אלקודס קורפוריישן נ' יורשי המנוח מוחמד עלי עבד אלרחמן, פורסם באתר נבו (14.04.10), פסקה 26). מכל מקום, אף שהתייחסנו בדיוננו רק לגביה פסיבית של ארנונה, נראה כי על פני הדברים אין קושי להחיל את אותה מסקנה אף לגבי כל הליכי הגביה הפסיביים האחרים שנזכרו לעיל. דומה, שנדרשים טעמים משכנעים במיוחד על-מנת לקבוע שאין להחיל את דיני ההתיישנות על סוגי הליכי גביה פסיביים שאליהם לא נדרשנו. אולם, מאחר שלא נפרסה בפנינו מלוא התמונה לגבי כל הליכי הגביה האחרים, הייתי נמנע מלטעת מסמרות לגבי תחולת דיני ההתיישנות עליהם. על-כן, ביחס לכל אחד מהליכי הגביה הפסיביים האחרים, יש להותיר את הסוגיה לעת מצוא."

ג. "יש להחיל את דיני ההתיישנות גם על הליכי גביה פסיביים, כדוגמת סעיף 324(א) לפקודת העיריות. דעתי היא, כי בחלוף תקופת ההתיישנות אין הרשות רשאית לדרוש את פירעון החובות שהתיישנו, כתנאי למתן אישור או תעודה. לפני שאעמיק בסוגיות המשפטיות הטעונות הכרעה ובטרם אנמק את עמדתי, חובה להעיר הערה מקדימה חשובה: עיקר הדיון בהמשך יתמקד בסמכויותיהן של עיריות ומועצות מקומיות (להלן ביחד: "רשויות מקומיות") לסרב ליתן תעודה, המעידה שהחובות המגיעים לה מאת בעל הנכס ביחס לנכס סולקו, או שאין חובות כאלה. כפי שצויין, קבלת התעודה היא תנאי להשלמת רישומה של עסקה של העברת זכויות במקרקעין. סמכות זו מעוגנת, ביחס לעיריות, בסעיף 324(א) לפקודת העיריות, וביחס למועצות מקומיות בסעיף 21 לפקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש) (להלן - פקודת המועצות המקומיות). אף שנזכיר בהמשך הדברים אמצעי גביה פסיביים נוספים לגביית מיסים או היטלים, הרי שדיוננו יתמקד בהוראות הנוגעות לרשויות מקומיות, וביתר פירוט בסמכויותיהן של הרשויות לגביית ארנונה (אם כי חובה לציין שהסעיפים הנזכרים מתייחסים לא רק לחיובי ארנונה אלא לכל מס והיטל שחייב הבעלים לרשות המקומית בשל הנכס; ראו, בג"צ 7009/04 עיריית הרצליה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר נבו (05.02.14), פסקה 32 לחוות-דעתי (להלן: "עניין עיריית הרצליה")"

ג. דוגמאות ותקדימים
ב- עת"מ (ת"א) 13276-07-13 {חברת מנדסלי אינווסטמנט לימיטד נ' עיריית אור יהודה, פורסם באתר נבו (29.07.15)} נדונה עתירה לחיוב המשיבה להנפיק לעותרת תעודה לרשם המקרקעין המעידה על תשלום חובותיה לעיריה לשם רישום זכויותיה בנכס, ולהצהיר כי העותרת אינה חבה בגין היטל סלילת כביש עבור הנכס.

המשיבה טענה כי אין כל התיישנות של החיוב בהיטל באשר היה על העותרת להעלות הטיעון בהזדמנות הראשונה ולא כך נהגה, מה גם שעסקינן בטענת "מגן" ולא "חרב" וכי אין עוד צורך בחלוף זמן סביר בין מועד הסלילה למועד דרישת התשלום מה גם שחוק העזר מאפשר לעיריה בהוראת מעבר לגבות חובות מהעבר, ואף לדרוש התשלום בעת בקשת תעודת העברה בשלכת רושם המקרקעין.

בית-המשפט לעניינים מינהליים דחה את העתירה בעיקרה ופסק כי חובת המצאת תעודה לצרכי רישום בעלות בנכס אינה מחייבת העברה בפועל של הזכויות בנכס, וגם מקום בו מבוקש רישום פרצלציה במקרקעין, יהא על בעל הנכס לקבל תעודה.

מעבר לכך שהעתירה הוגשה בשיהוי רב, החיוב בהיטל סלילת רחובות הוטל על העותרת כדין, שכן המדובר ב"נכס גובל" כדרישת חוק העזר וקיימת אותה זיקת ההנאה הנדרשת בבסיס החיוב בהיטל.

לכך יש להוסיף את ראשית הודייתה של העותרת בחיוב תוך הסתייגות מגודל המבנה ושיעור הריבית שהוטל עליה.

עם-זאת, מצא בית-המשפט כי אין להתעלם מהעוול העלול להיגרם לעותרת, כאשר מחד תביעת המשיבה כלפיה מתיישנת לאור ההלכה לפיה אין לגבות באופן פסיבי חובות שהרשות לא פעלה לגבייתם לאורך 7 שנים בשל התיישנות, ומאידך אין להפעיל התיישנות זו בהיות ההלכה פרוספקטיבית ולכן צפויה העותרת לתשלומים גבוהים ביותר שאינם סבירים בנסיבות התנהלות המשיבה כלפיה לאורך השנים, עת נהגה במדיניות של "שב ואל תעשה".

להתנהלות זו ניתן ביטוי במסגרת פסיקת הריבית על החוב, כך שהיא תתווסף רק עד 7 שנים לאחר הוצאת החיוב המקורי.

ב- עת"מ (יר') 1804-05-15 {ראש (רמי, אריה, ששון) חשמל בע"מ נ' עיריית ירושלים, פורסם באתר נבו (19.07.15)} נדונה עתירה כנגד סירוב העיריה ליתן לעותרת אישור היעדר חובות לצורך רישום זכויותיה בנכס מקרקעין, בשל חוב ארנונה של אחד משוכרי הנכס ומשהעותרת לא דיווחה בזמן על השינוי בזהות המחזיקים.

בית-המשפט לעניינים מינהליים קיבל את העתירה ופסק כי לא ניתן לעכב אישור היעדר חובות כאשר חוב הארנונה הקיים בגין הנכס אינו של בעל הנכס אלא של מי שהחזיק בו.

עם-זאת, ככלל, מקום שבעל הנכס לא דיווח על שינוי בזהות המחזיק ולא ניתן לגבות את חוב הארנונה ממי שחב בו בפועל, בעל הנכס יחוב בו.

כעיקרון, חובת ההודעה בכתב על שינוי המחזיק בנכס היא על "המשכיר" והעובדה שבתחילת הדרך דווח על שוכר אינה מעבירה את האחריות לדיווח למי שמחזיק בנכס בעת ההעברה.

אלא שבעניין הנדון התקיימו הנסיבות החריגות בהן ידיעתם בפועל של הגורמים הרלוונטיים בעיריה על זהות המחזיקים בפועל מהווה תחליף להודעה הנדרשת מאת המשכיר, שכן העותרת לא מנעה מהעיריה את האפשרות לגבות את החוב ולנקוט אמצעי אכיפה בזמן אמת. העיריה הודתה למעשה בידיעה על זהות המחזיקים ונמנעה מלגבות את חובו של המחזיק הקודם בעת שנודע לה על שינוי בזהות המחזיק.

בית-המשפט קבע כי העיריה ביקשה לנצל את אמצעי הגביה הפאסיבי למטרה זרה - גביית החוב של חברה חדלת פירעון ממי שיש בידו, כנראה, אמצעים כספיים לעמוד בכך.
אשר-על-כן, בית-המשפט פסק כי סירוב העיריה ליתן לעותרת אישור היעדר חובות בשל חובה של השוכרת, אינו סביר.

ראה גם:
עע"מ 7140/11 עיריית אור יהודה נ' מתנה אהרון ואח', תק-על 2012(4), 8365 (2012);

עע"מ 397/11 עיריית חיפה נ' יצחק סולומון בע"מ, חברה לבניה ועבודות ציבוריות, תק-על 2012(4), 8572 (2012);

ע"א 6426/10 אס.ג'י.אס חברה לבניין בע"מ ואח' נ' עיריית פתח תקוה, תק-על 2012(3), 7664 (2012);

עע"מ 7878/10 עיריית רעננה נ' יגאל שמיע, תק-על 2012(1), 1775 (2012);

עע"מ 5622/06 א.מ.י. תלפיות בע"מ נ' עירית חיפה,תק-על 2009(3), 2164 (2009);

עע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נ' דניאל יצחקי ואח', תק-על 2006(4), 3174 (2006);

עת"מ (חי') 11156-08-15 עיריית חיפה נ' עיריית טירת הכרמל, תק-מח 2016(1), 15291 (2016);

עת"מ (מרכז) 56451-02-16 דינה שולץ נ' עיריית רחובות, תק-מח 2016(2), 3618 (2016);

עת"מ (חי') 28396-06-15 אלייד נדל"ן בע"מ נ' עיריית חיפה, תק-מח 2016(2), 1019 (2016);

עת"מ (ת"א) 53325-06-14 יצחק לוי נ' עיריית תל-אביב-יפו, תק-מח 2016(1), 21943 (2016);

עת"מ (חי')38688-08-15 עז' המנוח כאמל אליאס ז"ל נ' ראש עיריית שפרעם, תק-מח 2016(1), 4380 (2016);

עת"מ (ת"א) 35930-10-14 אורי שביט נ' עיריית רמת השרון, תק-מח 2015(4), 44626 (2015);

עת"מ (חי') 11156-08-15 עיריית חיפה נ' עיריית טירת הכרמל תק-מח 2015(3), 14660

עת"מ (ת"א) 13276-07-13 חברת מנדסלי אינווסטמנט לימיטד נ' עיריית אור יהודה, תק-מח 2015(3), 14895 (2015);

עת"מ (יר') 1804-05-15 ראש (רמי, אריה, ששון) חשמל בע"מ נ' עיריית ירושלים, תק-מח 2015(3), 12165 (2015);

עת"מ (מרכז) 7909-06-15 עמוס מגידס נ' מועצה מקומית אבן יהודה, תק-מח 2015(2), 28620 (2015);

עת"מ (ת"א) 58924-03-15 יצחק דוד נירן נ' מנהל הארנונה והכנסות עיריית רמת השרון, תק-מח 2015(2), 21852 (2015);

עת"מ (חי') 46962-01-15 מ. ש. נ' עיריית חיפה, תק-מח 2015(2), 20689ה (2015);

עת"מ (מרכז) 2488-09-14 חנה אופירה אמארא נ' מועצה אזורית גן רוה, תק-מח 2015(2), 5814 (2015);

עת"מ (ת"א)657-12-09 יששכר פישר נ' עיריית תל-אביב, תק-מח 2015(1), 37915 (2015);

עמ"נ (מרכז) 8613-10-13 הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון נ' דורון ששון, תק-מח 2015(1), 15938 (2015);

עת"מ (חי') 9196-11-13 נילי קורן נ' עיריית קריית אתא, תק-מח 2014(4), 15137 (2014).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פקודת המיסים (גביה) והאכרזות