הגנת העיריה - "הגנת תקציב", "טענת שיהוי"

1. פטור מהשבה
אין לקבל טענת עיריה לעניין פטור מחובת השבה, כולה או חלקה, וזאת בהיעדר כל ביסוס עובדתי לכך {ראה: ב- יהב, פסקה 7; עניין שירות בריאות כללית, שם נאמר:

"הפסיקה בישראל הכירה באפשרות קיומה של "הגנת תקציב" רק במקרים מוכחים ומבוררים ורק לאחר שהרשות הוכיחה את עוצמת הפגיעה והיעדר חלופות ראויות ומעשיות לתיקונה:

'טענה סתמית של 'פגיעה קשה בתקציב הרשות' - באשר היא - לא תוכר כעילת הגנה לגיטימית... שומה עליה על הרשות לטרוח ולשכנע את בית-המשפט בעובדות ובמיספרים, כי היענות לתביעת ההשבה – תביעה שאם יכיר בה בית-המשפט קרוב להניח כי תהיה חלוץ ההולך לפני מחנה תביעות רבות וקשות – עלולה לפגוע ברשות כדי כך שיִקשה עליה באורח מהותי לבצע כהלכה אותם משימות ותפקידים שלמענם כוננה מעיקרה... השימוש בהגנה זו ראוי לו כי ייעשה בזהירות מירבית. לא נקבל טענה סתמית של פגיעה בתקציב, ועל הרשות ירבץ הנטל להוכיח כי ייפגע התקציב; כי הפגיעה פגיעה משמעותית היא; וכי אין בידיה אמצעים חלופיים מעשיים לצימצום הפגיעה בתקציב...' {ת"א (יר') 10273-07-14 יחזקאל גולדפילד נ' עיריית ירושלים, תק-של 2015(2), 14414 (15.04.2015)}."

2. שיהוי
ב- עע"מ 3108/14 {אלביט מערכות סאיקלון בע"מ נ' המועצה האזורית מטה אשר, תק-על 2015(3), 7408 (19.08.2015)}נקבע:

"שיהוי בהעלאת טענות חוקיות בצווי ארנונה
20. טענות בדבר חיוב לא חוקי או גביה בלתי-חוקית, המבוססים על פגמים ישנים בצווי הארנונה על רקע חקיקת ההקפאה, העסיקו רבות את בתי-המשפט בהליכים שונים; אם בתקיפה ישירה של חיובים ודרישות תשלום מיסי ארנונה, ואם בתקיפה עקיפה במסגרת תביעות השבה להשבת תשלומים שניגבו כנטען שלא כדין.

21. נוכח זאת עלתה במלוא עוזה השאלה: עד מתי? עד לאיזו נקודה בעבר ניתן להמשיך ולנבור בנבכי ההיסטוריה של צווי הארנונה ובארכאולוגיה המשפטית" של שרשורי הסיווגים והתעריפים ואישורי השרים - שניתנו או שלא ניתנו - לפני שנים רבות, לשם בחינת טענות בדבר חיוב או גביה לא חוקיים של מיסי ארנונה.
שאלה זו הועמדה במרכזו של הדיון בעניין תל אביב הנזכר לעיל, בהרכב מורחב של 5 שופטים, שפסק-הדין בו ניתן ביום ‏28.12.2014. בית-המשפט הגיע להכרעה פה אחד, בפסק-דין רחב יריעה, כי נוכח המאפיינים הייחודיים של חקיקת ההקפאה וההשלכות השליליות רחבות ההיקף על האינטרס הציבורי של המשך אי-הוודאות הכרוך במציאות זו, אין מנוס מתחימת גבולות בזמן לטענות אי-חוקיות מעין אלה. (ראו בעיקר פסקאות 50-31 לפסק-דינו של השופט ע' פוגלמן שם). בהתאם לכך, ולאחר סקירת כל הקשיים הכרוכים במצב הקיים והחלופות האפשריות להתמודד עם קשיים אלה, נקבע להלכה כי:

'האיזון בין השיקולים המתחרים שעליו עמדנו מקים חזקה שלפיה עתירה מינהלית המכוונת לפגם משורשר שנפל בצו ארנונה המוגשת בחלוף שבע שנים ממועד התקנתו של הצו הפגום לוקה בשיהוי אובייקטיבי המביא לדחיית העתירה. חזקה זו ניתנת לסתירה במקרים מתאימים. הלכה זו תחול הן ביחס לעתירות התוקפות בתקיפה ישירה צווים שנפלו בהם פגמים משורשרים, והן ביחס לתביעות אזרחיות להשבה של סכומים שנגבו שלא כדין מחמת פגם משורשר.'
(שם, פסקה 50).

22. אמת, אין מדובר בחזקה חלוטה אלא בחזקה הניתנת לסתירה. ברם, נוכח עוצמת האינטרסים הציבוריים הכרוכים בכך, כמפורט באריכות בעניין תל אביב, נקודת המוצא בהחלת ההלכה צריכה להיות שנדרש נטל כבד לסתור את החזקה, ונטל זה הולך וכבד ככל שתקופת השיהוי מתארכת ומתרחקת מקו הגבול של 7 השנים שנקבע.

במאמר מוסגר אעיר כי לדידי כשם שניתן לסתור את החזקה האמורה גם בחלוף תקופה ארוכה מ- 7 שנים כך יתכנו נסיבות בהן גם בחלוף תקופה קצרה מ- 7 שנים תהא הצדקה לדחיית עתירה בגין שיהוי למרות טענת אי-חוקיות. אזכיר, כי בעניין אסולין (בג"צ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קריית גת, פ"ד מב(1), 678 (1988)) בו נקבעה ההלכה שהכניסה למשוואה את שיקול החוקיות (שמירת שלטון החוק) כגורם מאזן לחלוף הזמן (השיהוי), מדובר היה בעתירה שהוגשה פחות משנה לאחר התקנת הצו הפגום, ובית-המשפט התלבט אם אין בכך די כדי להצדיק דחיית העתירה בגין שיהוי (והשוו גם לעניין תל אביב, פסקה 48).

23. בענייננו מדובר בפגם ישן מאוד שארע, כנטען, לפני כמעט 30 שנים, ולכאורה זהו מקרה מובהק לדחיית עתירה מחמת שיהוי בגדר ההלכה שנקבעה בעניין תל אביב."בעניין זה, פסק-דין שירותי בריאות כללית, נאמר:

'ענייננו בתביעה אזרחית: 'במקרה רגיל ובהיעדר הסדר מיוחד, רשאי (התובע) להגיש תביעה להשבה תוך תקופת ההתיישנות' ותביעת ההשבה אינה כפופה לדיני השיהוי המינהלי (רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ, פורסם באתר נבו (19.09.05), פסקה 4 להחלטתו של השופט גרוניס (להלן: "עניין צרפתי")). על ההבחנה בין השיהוי המינהלי לשיהוי האזרחי, והגישה לפיה טענת שיהוי אזרחי תתקבל רק לעיתים נדירות עמדה השופטת פרוקצ'יה:

'טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה... התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים...

שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפניה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפיה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי...

ככל שמדובר בתביעת זכות בעלת משקל רב יותר, כך יירתע בית-המשפט מחסימתה בטענת שיהוי... ככלל ניתן לומר: השיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת התיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד...

שלא כשיהוי המינהלי, השיהוי האזרחי נדון בדרך-כלל על רקע קיומה של תקופת התיישנות סטטוטורית. הוא נבחן על רקע החשש כי עשויה להיות בהחלתו משום עקיפה של הסדר ההתיישנות כאמור... על-אף דמיון מסויים באמות-המידה בין זה לזה, יש שוני בהקשר ובמוקדי האיזון בין השיהוי האזרחי לשיהוי המינהלי, וההיקש ביניהם אינו מתחייב על פניו.'
(ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה נ' הוועדה המקומית, פ"ד נז(5), 433 (2003), פסקאות 16-13 לפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה)

לפיכך נפסק, ביחס לתביעת השבה, כי 'טענת שיהוי אין בה, כשהיא לעצמה, כדי להוות הגנה בפני תביעת השבה... אם כך על דרך-הכלל, לא-כל-שכן במקום שהמדובר הוא בהשבת כספים שנגבו על-ידי רשות שלא כדין' (פרשת רשות העתיקות, פסקה 68; ראו גם פרידמן, כרך ב, 1198)."
{ת"א (יר') 10273-07-14 יחזקאל גולדפילד נ' עיריית ירושלים, תק-של 2015(2), 14414 (15.04.2015)}

3. הסעד העיקרי בתביעה הינו סעד כספי מובהק להשבת סכומים שנגבו ביתר, על-כן, סעד זה הינו בסמכות בית-המשפט האזרחי, ולא בסמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים - הבקשה נדחתה
ב- תא"ק (עפו') 10961-04-15 {עיריית עפולה נ' אלכסנדר פוליאקוב, תק-של 2015(3), 10691 (2015)} נדונה בקשה לסילוק התביעה על-הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, לחילופין למחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" ולהעברת התביעה להליך של סדר דין רגיל.

מדובר בתביעה שהגיש המשיב להשבת סך של 34,076 ש"ח שלכאורה שולמו על-ידו ביתר עבור דמי ארנונה ביחס לנכס שבבעלותו הממוקם בתחומה של המבקשת.

בבקשה זו טענה המבקשת, כי בית-המשפט אינו מוסמך לדון בתביעה וכי הסמכות נתונה באופן בלעדי למנהל הארנונה ולוועדת הערר, זאת בהתאם לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו-1976. לטענת המבקשת, ככל שקיימת סמכות לבית-משפט הרי שבית-המשפט המוסמך הוא בית-המשפט לעניינים מינהליים.

לחילופין טענה המבקשת, כי התביעה אינה עומדת בדרישות הקבועות בחוק לצורך הגשתה כתביעה בסדר דין מקוצר שכן היא אינה על "סכום קצוב" ואינה נסמכת על חוזה או התחייבות.

המשיב התנגד לבקשה. לשיטתו, בית-המשפט מוסמך לדון בתביעה זו לאור ההלכה הקובעת, כי הסמכות נקבעת על-פי הסעד המבוקש.

בית-המשפט קבע, כי הדין בעניין זה עם המשיב, שכן, כפי שטען המשיב בתגובה שהוגשה מטעמו, סמכות בית-המשפט לדון בעניין מסויים נקבעת על-פי הסעד המבוקש. בחינה זו נעשית על-פי האמור בכתב התביעה {ראה: ע"א 2846/03 אלדרמן, עו"ד נ' ארליך, פ"ד נט(3), 529, 535-534 (2004)} שם נקבע:

"מבחן הסעד הינו מבחן פשוט יחסית. על-פיו נדרשים אנו לבחון את כתב הטענות שהגיש התובע (או המבקש) עם פתיחתו של ההליך. הא ותו לא. על-פי הסעד הנקוב שם, נדע אם ההליך הוגש לבית-המשפט המוסמך, או שמא היתה חובה להגישו לבית-משפט אחר..."

עוד הוסיף בית-המשפט, כי כפי שטענה המבקשת, תביעה אשר במהותה נועדה לתקוף את חיובי הארנונה, אין מקומה בבית-המשפט האזרחי אלא בדרך של השגה בפני מנהל הארנונה, אלא שבענייננו, בית-המשפט לא מצא, כי כך הדבר, שעה שהסעד העיקרי בתביעה זו הינו סעד כספי מובהק להשבת סכומים שנגבו, לכאורה, ביתר. סעד זה הינו בסמכות בית-המשפט האזרחי, אף לא בסמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים כפי שסברה המבקשת.

התובע טען בכתב התביעה, כי החיובים שנגבו ממנו ביתר במהלך השנים, נגבו לאחר שהנכס סווג בטעות כ"עסק אחר וחנות באזור", בעוד שהוא היה אמור לשלם על הנכס בהתאם לסיווג "בתי מלאכה בשטח עד 250". לטענת המשיב, הואיל והמבקשת נענתה לדרישותיו בעניין שינוי הסיווג במהלך שנת 2014, הרי שכעת היא נדרשת להשיב לו את הסכומים שנגבו ביתר.

על-כן, קבע בית-המשפט, כי הואיל והסעד הנדרש בתביעה שלפניינו הוא סעד כספי להשבת סכומי כסף שנגבו לכאורה, שלא כדין, הוא מורה על דחיית הבקשה לסילוק על-הסף מחמת חוסר סמכות עניינית.

כמו-כן, מאחר והמשיב, התובע, נתן הסכמתו לבקשה למחיקת הכותרת, בית-המשפט הורה על העברתה להליך של סדר דין מהיר, לאור סכומה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הגנת העיריה - "הגנת תקציב", "טענת שיהוי"