מועדים להגשת ההשגה

1. המשיב בחר בתשובתו להשגה להתייחס לאמור בה לגופו של עניין, עת בחן את הטענות אודות אי-החזקה בנכס. ודוק, עניין המועדים להגשת השגה כלל לא עלה בהחלטתו - הערעור התקבל.
ב- עמ"נ (ת"א) 12062-05-14 {יוסף סייג נ' מנהל הארנונה עיריית תל-אביב-יפו, תק-מח 2015(2), 17311 (2015)} נדון ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל-אביב לפי חוק הערר. עיקרה של המחלוקת בין הצדדים נסובה על החלטת ועדת הערר לדחות את הערר על-הסף מחמת הגשת ההשגה באיחור המועדים הקבועים בדין.

המערער הינו המחזיק הרשום בנכס בשטח של 35 מ"ר בתל-אביב, המחוייב בארנונה על-פי הסיווג "מגורים". ביום 27.03.12 הגיש המערער השגה על חיובו בארנונה בגין השנים 2011-1998, באשר לטענתו מכר את הנכס בשנת 1998 ומאז אינו מחזיק בדירה.

ביום 01.04.12 דחה המשיב 1 את ההשגה תוך שצויין, כי לא התקבלה מן המערער או באי-כוחו פניה בצירוף חוזה מכר המהווה תימוכין לטענותיו. לפיכך, התבקש המערער להמציא את חוזה המכר של הנכס ועד לקבלת המבוקש ומחמת הזהירות נדחתה ההשגה.

על החלטה זו הוגש ערר. למערער מונה נאמן במסגרת הליכי פשיטת רגל שהתייצב לדיון בערר. כן זומנה רוכשת הנכס, המשיבה 2.

בעת הדיון בערר ביקש המשיב, כי בטרם יקבע התיק להוכחות לגופו של עניין, תדון וועדת הערר בטענותיו המקדמיות שעניינן דחיה על-הסף של הערר בגין האיחור בהגשת ההשגה וכן בטענתו לחוסר סמכותה של ועדת הערר לדון בעניין הגביה מהטעם שאין מדובר בעניין טכני. בסופו-של-יום קיבלה וועדת הערר את טענתו המקדמית של המשיב בדבר האיחור בהגשת ההשגה והערר נדחה מטעם זה.

מכאן הערעור המינהלי.

ועדת הערר קבעה, כי העורר לא הוכיח את טענתו לפיה הוא לא קיבל הודעות חיוב במהלך שנות החזקה הנטענות על-ידי המשיב. עוד נקבע, כי ההשגה הוגשה על-ידי העורר ביום 28.03.12, בחלוף המועד, אף אם דרישות התשלום הועברו לעורר רק במהלך שנת 2011, על-פי האמור במכתבו של המשיב מיום 01.04.12. בנסיבות אלו סברה ועדת הערר, כי יש לדחות את הערר על-הסף מחמת הגשת ההשגה באיחור המועדים הקבועים בדין.

עוד העירה ועדת הערר, כי טענת ההתיישנות שהועלתה על-ידי המערער איננה בגדר סמכותה ויש להעלותה בערכאות המוסמכות ובהליכים המתאימים ככל שיינקטו. נוסף על כך, העירה ועדת הערר, כי בסיכומיו של המערער עלתה טענה חלופית לגופו של הערר, לפיה בשנת 1998 החזיקו בנכס קרן שמש אברהם, שלומי אברהם ויצחק אברהם. בהקשר זה ציינה ועדת הערר, כי לאור התוצאה אליה היא הגיעה, אין היא נדרשת לדון בטענה זו שממילא לא הונחה התשתית העובדתית להכרעה בה ולא צורפו הצדדים הנטענים להליך.

בערעור טען המערער, כי שגתה ועדת הערר בהחלטתה. לטענתו, לא הונחה תשתית ראייתית מספקת להחלטה לפיה ההשגה הוגשה באיחור. זאת ועוד, נטען, כי על-פי ההלכה הפסוקה משהחליט מנהל הארנונה לקבל את ההשגה ולא העלה טענה בדבר האיחור בהגשתה, נחשב הוא כמי שוויתר על לוח הזמנים הקבוע בחוק להגשת ההשגה.

נוסף על כך, העלה המערער טענות בדבר התיישנות ושיהוי מצד המשיב בגביית החוב. כן נטען, כי המשיב ידע עוד בשנת 2000 על כך שנכס איננו נכלל במצבת נכסי הנאמן, שהרי תביעת החוב שהגיש נדחתה מהטעם, כי המערער אינו מחזיק בנכס. לפיכך, טען המערער, כי המשיב אינו יכול להמשיך ולטעון, כי הוא המחזיק בנכס. עוד נטען, כי אין מחלוקת על כך שהנכס נמכר למשיבה 2 עוד בשנת 1998.

לבסוף, נטען, כי טעתה ועדת הערר שעה שלא השלימה את מלאכתה ועמדה על המצאתן של מדידות חדשות המצביעות על השטח הנתון במחלוקת {35 מ"ר לגרסת המשיב לעומת 12 מ"ר לגרסת המערער} כפי שסוכם בדיון שהתנהל בפניה.

מנגד, טען המשיב, כי החלטת ועדת הערר הנה נכונה וסבירה המבוססת על הסמכויות שניתנו לה בחוק, ואין מקום להתערב בה. נטען, כי צדקה ועדת הערר כאשר קבעה, כי ההשגה לא הוגשה במסגרת המועדים הקבועים בחוק. המערער עצמו טען, כי קיבל בשנת 2011 דרישת תשלום ואולם הגיש השגה רק ביום 28.03.12 {היינו, מעבר למגבלת 90 הימים}. משכך, סבר המשיב, כי מדובר בשומה חלוטה לאור עקרון סופיות השומה. בהקשר זה נטען, כי תשובת המשיב להשגה איננה מכשירה את העובדה, כי ההשגה הוגשה בחלוף המועד.

זאת ועוד, טען המשיב, כי טענות בעניין פשיטת רגל, שיהוי והתיישנות אינן בגדר סמכות ועדת הערר ויש להעלותן בהליכים המתאימים. לגופן של הטענות בנושא ההחזקה בנכס, טען המשיב, כי הוא לא קיבל הודעה על חדילת חזקה או כל מסמך אחר המאשר, כי החזקה הועברה לצד ג' ולפיכך, ברור שאינו יכול להעביר את החזקה, בעיקר מקום בו התברר בדיעבד, כי צד ג' טוען, כי קיבל את החזקה אך בשנת 2007 ולא בשנת 1998, כפי שטען המערער. מכל מקום, נטען, כי מדובר בסכסוך בין מחזיקים שהמשיב אינו צד לו. באשר לטענות המערער לפיהן לא קיבל הודעות תשלום, נטען, כי חובת תשלום הארנונה נגזרת מצו הארנונה ולא מהודעות התשלום שהינן דקלרטיביות בלבד.

המשיבה 2 טענה, כי היא קיבלה את החזקה בנכס בחודש פברואר 2007, וכך הסכימה במסגרת הדיון בפניי ועדת הערר. נטען, כי הואיל והמשיבה כלל לא קיבלה לידיה את החזקה בנכס במועד רכישת הדירה, על המערער היה להסדיר את הליך החלפת המחזיק בנכס ולדאוג לרישום הזכויות, ומשעה שלא עשה כן, אין לו אלא להלין על עצמו.

בית-המשפט קבע, כי דין הערעור להתקבל במובן של ביטול החלטת ועדת הערר הדוחה את הערר על-הסף, והחזרת התיק לדיון בפניה על-מנת שתבחן את טענות הצדדים לגופו של עניין, שכן, אין חולק, כי המשיב, מנהל הארנונה, רשאי לדחות השגה על-הסף מקום שלא הוגשה בסד הזמנים הקבוע בחוק.

ואולם, המשיב בחר בתשובתו להשגה להתייחס לאמור בה לגופו של עניין, עת בחן את הטענות אודות אי-החזקה בנכס. ודוק, עניין המועדים להגשת השגה כלל לא עלה בהחלטתו. טענת המשיב בדבר חלוף המועד להגשת השגה עלתה לראשונה במסגרת הערר ולפיכך, לא היה מקום להידרש לה בגדרו של הערר, אלא לדון בטענות לגוף ההשגה ככל שאלו מצויות בסמכותה של ועדת הערר.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי לעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת ברק-ארז ב- בר"מ 901/14 {ויקטור נ' עיריית חיפה, פורסם באתר נבו (06.07.14)} שניתן לאחרונה:

"על כך ניתן להוסיף, כי בנסיבות העניין שבפנינו, החלטתה של ועדת הערר מעוררת קושי מטעם נוסף: אני סבורה, כי משעה שמנהל הארנונה נמנע מדחיית ההשגה על-הסף (בהתאם לסמכות הנתונה לו כאמור להארכת מועד להגשת ההשגה), המשיבה היתה מנועה מלהעלות בפני ועדת הערר טענה זו, מכוח חובת ההגינות שבה היא חייבת (ראה: ארנונה עירונית ב', ע"ש (מחוזי חי') 5245/99 חוולס נ' ועדת הערר ארנונה - עיריית חיפה, פורסם באתר נבו) (05.05.99)). בהתאמה, גם ועדת הערר לא היתה רשאית לדחות את הערר רק בשל האיחור בהגשת ההשגה בנסיבות אלה."

וכן דבריו של כב' השופט פוגלמן באותו פסק-דין:

"אני מסכים לתוצאת חוות-הדעת של חברתי השופטת ד' ברק-ארז ומצטרף גם למסקנתה, כי משעה שמנהל הארנונה לא ראה לדחות את ההשגה על-הסף, אלא דן והכריע בה לגופה, המשיבה היתה מנועה מלטעון בפני ועד הערר, כי יש לדחות את הערר בשל איחור בהגשת ההשגה."

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הערעור במובן של החזרת הדיון לוועדת הערר על-מנת שזו תכריע בו לגופו.

2. המועדים הקבועים בחוק להגשת השגה, ולאחר מכן - להגשת ערר בשל דחיית ההשגה, הם מהותיים - הערעור נדחה
ב- עמ"נ (חי') 45950-03-13 {ויקטור עבוד נ' וועדת ערר לענייניי ארנונה, תק-מח 2014(1), 9868 (2014)} העניין שעמד בבסיס הערעור שהוגש הוא חיוב המבקשים בתשלומי ארנונה בעבור הנכס המצוי בחיפה. החיוב שהוצא הוא עבור התקופה מיום 01.01.04 ועד 31.05.09, בסך של כ- 150,000 ש"ח.

העותרים מצאו לנכון להגיש ערעור זה על החלטת ועדת הערר מיום 14.03.13 אשר דחתה את ערעורם על-הסף בשל אי-הגשת ההשגה במועד.

המערערים טענו, כי היה על ועדת הערר לראות במכתב מיום 02.08.11 כהשגה. המשיבה לא השיבה למכתב זה ובכך הטעתה את המערערים. עוד נטען, כי היה על ועדת הערר לצרף את החברה כעוררת, שכן החברה לא קיבלה הזדמנות להגיש השגה או ערר, כי לא קיבלה הודעות תשלום.

עוד נטען, כי טענות פרוצדוראליות וטענת שיהוי אינן טענות נאות לרשות מנהלית, במיוחד שהמשיבה קיבלה בשנת 2001 הודעה שהנכס סגור ומשמש למגורים, אך לא שינתה את סווג הנכס.
המשיבים טענו, כי החברה לא שילמה את חובות הארנונה על הנכס מאז שנת 1998 ועד היום. בהתאם להודעת עמידר, הנכס עבר מבעלות עמידר לבעלות מערער 1, ועבוד אלי ביום 21.05.08. ביום 06.09.09 אישר המערער לחברת עמידר, כי הוא תפס חזקה בנכס. המערער לא פירט מה היה מעמדו בנכס בתקופת הבעלות של עמידר במהלך התקופה בה נצבר חוב הארנונה.

עוד נטען, כי בעת הפסקת פעילות החברה לא ניתנה למשיבה הודעה על חדילת החזקה כמתחייב מסעיף 325 לפקודת העיריות. נטען, כי ההשגה הוגשה רק ביום 25.01.12 ואין לראות במכתב מיום 02.08.11 משום השגה. לפיכך, ההשגה הוגשה באיחור ניכר.

בית-המשפט קבע, כי אין מקום להתערב בהחלטה הדוחה את הערר על-הסף בשל איחור בהגשת ההשגה. סעיף 3(א) לחוק הערר קובע, כי מי שחוייב בארנונה כללית רשאי תוך 90 יום מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה. מכתב דרישת התשלום נשלח לחברה לפי כתובת הנכס ובמקרה אחד גם לפי כתובתה הרשומה ברשם החברות.

כל עוד לא הודיעה החברה על כתובת אחרת, יש לראות כתובת זו כמחייבת למסירת הודעות. החברה לא הגישה השגה כלשהי. מכתב דרישת התשלום הגיע למערערים 1,2, ביום 01.08.11. הפרטים המתנוססים בראש המכתב מצד שמאל ברורים ולא משאירים כל תהיה לגבי הנכס שחוייב, כתובתו, ומספר החברה. למרות זאת הוגשה השגת המערערים 2,1, רק ביום 25.01.12.

לעניין המשמעות הדווקנית שיש לייחס למועדים שנקבעו בחיקוק להגשת ההשגה ראה ב- עת"מ 277/09 {דוברונסקי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פורסם באתר נבו (06.06.11)}:

"המועדים הקבועים בחוק להגשת השגה, ולאחר מכן - להגשת ערר בשל דחיית ההשגה, הם מהותיים, וכפי שציין המשיב בצדק, הגשת השגה וערר על שומות המתייחסות לשנים קודמות, יש בה כדי לפגוע ביציבותה של הרשות המקומית ובשליטתה במסגרת התקציב.
כמו-כן, קיים קושי לבדוק ולאמת טענות של נישום בנוגע לזהותו של מחזיק בנכס כאשר הדבר מתייחס לשנים עברו, והרשות המקומית יכולה לצאת מתוך הנחה, כי אם לא הוגשה השגה במועד, הפכה השומה חלוטה וסופית (ראה לעניין זה: עמ"נ (מינהליים ת"א) 220/04 מנהל ארנונה בעיריית ת"א נ' אפרתי מדפיס נכסים בע"מ, פורסם באתר נבו (16.01.06); עמ"נ (מינהליים ת"א) 167/07 פאנץ' ליין בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית ת"א יפו, פורסם באתר נבו (31.12.07))."

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי בנסיבות המקרה, אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר, אשר דחתה את הערר על-הסף. לפיכך, הערעור נדחה.

3. במקרה אחר, ב- עמ"נ (חי') 36924-04-13 {עיריית תמרה נ' נשר - מפעלי מלט ישראליים בע"מ, תק-מח 2014(1), 9604 (2014)} המשיבה {"נשר"} הגישה ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד המבקשת 1. הערעור הוגש ביום 21.04.13 והמבקשים, העיריה ומנהל הארנונה של העיריה, עתרו למחיקת הערעור מחמת האיחור בהגשתו.

המבקשים טענו, כי לפי תקנה 23 לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, קיימת חובה להגיש ערעור מנהלי "במועד שנקבע לכך בדין", וכשלא נקבע מועד כאמור "יוגש ערעור מנהלי בתוך ארבעים וחמישה ימים". המבקשים טענו, כי ההחלטה ניתנה ביום 20.01.13 והומצאה לצדדים באותו היום ומשכך היה על נשר להגיש את הערעור לכל המאוחר ביום 12.03.13, ומשלא עשתה כן והגישה את הערעור רק ביום 21.04.13, יש לקבוע, כי הערעור הוגש באיחור ויש לסלקו על-הסף.

נשר טענה שיש לדחות את הבקשה ממספר טעמים. הטעם הראשון הוא שעל המבקשים הנטל להראות שהערעור הוגש באיחור, והם לא עמדו בו.

נשר הוסיפה וטענה, כי בחילופי דברים בין באי-כוח הצדדים שקיבלו ביטוי בחילופי הודעות דואר אלקטרוני הסכים בא-כוח המבקשים להארכת מועד עד יום 14.05.13, וזאת על רקע הליכי גישור שהתנהלו בין הצדדים.

עוד נטען, כי התנהלות המשיבים היא חסרת תום-לב, שכן בדיון שהתקיים בשתי עתירות מנהליות שהגישה נשר נגד העיריה בנושא הקשור לנושא ההחלטה {היינו חיובי הארנונה שהושתו על נשר}, הסכים בא-כוח העיריה לתיקון כתבי הטענות לאור החלטת ועדת הערר.

בקשר לכך נטען גם, כי באותו דיון בא-כוח המבקשים לא ציין דבר בנוגע לערעור על ההחלטה או על האיחור בהגשתו, ויש לקבוע על-כן שהמשיבים מנועים מלטעון לסילוק על-הסף של הערעור מחמת איחור בהגשתו. לחילופין לכל טענותיה עתרה נשר להארכת מועד על יסוד התנהלותם הנטענת של המבקשים.

בית-המשפט העדיף את טענות המבקשים על פני טענות נשר ומשום כך, קיבל את הבקשה וקבע, כי לכתב הערעור, בנוסף למנהל הארנונה, שהוא המשיב הנכון, צורפו כמשיבים גם העיריה וועדת הערר. שתי האחרונות אינן בעלות דין נכונות או דרושות בערעור וצירופן גרם לסרבול הדיון ולתקלה בניהולו.

סעיף 6(א) לחוק הערר, קובע את זכותו של הנישום לערור בפני ועדת הערר על החלטת מנהל הארנונה. סעיף 6(ב) לחוק הערר קובע, כי "על החלטת ועדת הערר רשאים העורר ומנהל הארנונה לערער בפני בית-משפט לעניינים מינהליים". מלשון ההוראה ברור אם-כן שהצדדים הנכונים לערעור המינהלי הם העורר מצד אחד {ובענייננו, נשר} ומנהל הארנונה מן הצד האחר ולכן, כאמור, לא היה מקום לצרף את ועדת הערר או את העיריה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי המבקשים צדקו כשהם טענו, כי המועד להגשת ערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר הוא ארבעים וחמישה ימים, וטענתה של נשר שהמשיבים לא עמדו בנטל להראות שהערעור הוגש באיחור איננה מבוססת די הצורך.

כמו-כן, קבע בית-המשפט, כי בכתב הערעור נטען אמנם, כי הערעור הוגש במועד "לשם הזהירות בלבד", אולם משלא צויין מועד המצאת ההחלטה לנשר ומשלא נטען, והוכח, מהו מועד ההמצאה, אין מנוס מן המסקנה שהטענה נטענה על דרך הסתם, ויש לכאורה ממש בטענת המבקשים שהערעור הוגש באיחור.

נותרה עוד השאלה אם יש מקום להיעתר לבקשת נשר להארכת מועד להגשת הערעור, וגם בעניין זה התקשה בית-המשפט לקבל את טענותיה של נשר. תחילה ציין בית-המשפט, כי הבקשה להארכת מועד נטענה על דרך הטיעון החלופי, ופשוטו של מקרא הוא שלדעת נשר הערעור הוגש במועד.

מצוות תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, היא שכאשר נקבע מועד לחיקוק, הסמכות להאריכו היא כאשר קיים "טעם מיוחד" לעשות כן. לכן, נקיטת עמדה שלפיה בנסיבות העניין אין צורך בהארכת מועד ובה בעת הגשת בקשה להאריך את המועד, מצביעה לכאורה על היעדרו של טעם מיוחד המצדיק לעשות כן.

מעבר לכך, ולגופה של הבקשה, קבע בית-המשפט, כי בעיקרו של דבר קיומו של טעם מיוחד יוכר "במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור עקב אירועים מחוץ לשליטתו הרגילה של בעל הדין, כמו מוות או מחלה. טעם מיוחד קיים אף במקרה שבו התרחש אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך לקראתו מראש.

גם מצב דברים, שבו טעה בעל הדין באשר למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו ובלבד שהטעות אינה טעות הניתנת לגילוי על-ידי בדיקה שגרתית" {א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית (2007), 722)}. בצד זאת ציין המחבר, כי "ניסיון למצוא כלל אחיד, היפה לכל המקרים, עלול להיתקל בקושי לנוכח מספרם הרב של החריגים ושל היוצאים מן הכלל" {גורן בעמוד 723, וראה גם את סקירת הפסיקה ב- רע"א 1778/07 עופר נ' דיין, פורסם באתר נבו (01.03.07)}.

בענייננו, קבע בית-המשפט, כי אין טענה לקיומן של נסיבות מחוץ לשליטתה של נשר, וכל שנטען הוא, כי העיריה התנהלה באופן תכססני ובכך היא הכשילה את נשר.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי בנסיבות אלה, קשה לראות, ומכל מקום לא באה על כך ראיה, מה היתה המניעה להגיש את הערעור בתוך פרק הזמן שנקבע לכך. לפיכך, הבקשה התקבלה, ונקבע, כי הערעור ימחק בשל האיחור בהגשתו.

4. במקרה אחר, ב- עת"מ (חי') 4933-05-14 {ליאור אבנת נ' עיריית חיפה, תק-מח 2014(3), 11579 (2014)} קבע בית-המשפט, כי בטענת העיריה בעניין השיהוי יש ממש, ולא ניתן למצוא לה מענה בכתב העתירה או בטענות העותרים בעת הדיון.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי במסמכים שצורפו לתשובת העיריה יש בסיס מספיק לתמוך את טענותיה, כי אבנת היה מודע לפעולות הגביה שנקטה העיריה, ובאין מענה כלשהו מצידו של אבנת לטענת השיהוי, די בכך כדי להביא לדחיית העתירה.

5. במקרה אחר, ב- עת"מ (נצ') 4935-06-13 {יצחק שיטרית נ' עיריית טבריה, תק-מח 2014(3), 10251 (2014)} קבע בית-המשפט, כי מטעוני הצדדים ומתוך המסמכים שהוגשו על ידם עולה, כי העותר מודע לדרישת החוב עוד משנת 2002. במהלך השנים נדרש לא אחת לשלמו, התריעו בפניו, כי אי-תשלום החוב יביא לנקיטת פעולות גביה, ואף נמסרה לו אזהרה על פתיחת תיק הוצאה לפועל למימוש נכס מקרקעין, אך את עתירתו לבית-המשפט הגיש העותר בשיהוי ניכר.

לאור האמור לעיל, בית-המשפט דחה את העתירה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מועדים להגשת ההשגה