botox
הספריה המשפטית
הקודקס המקיף של דיני המיסוי המוניציפלי בישראל

הפרקים שבספר:

סיווג מכוני קוסמטיקה, מכונים לטיפוח הציפורניים ומכוני קעקועים לצורכי ארנונה

האם יש לסווג "מכוני קוסמטיקה, מכונים לטיפוח הציפורניים ומכוני קעקועים", לשם גביית ארנונה כ"בניינים שאינם משמשים למגורים", ולא כ"בתי מלאכה"?
ב- ת"צ (ת"א) 60430-01-12 {אספאידה בע"מ נ' עיריית תל אביב, פורסם באתר נבו (09.08.15)} נדונה תביעה ייצוגית שעניינה סיווג "מכוני קוסמטיקה, מכונים לטיפוח הציפורניים ומכוני קעקועים", לשם גביית ארנונה כ"בניינים שאינם משמשים למגורים", ולא כ"בתי מלאכה".

בא-כוח התובעים מיקד את סיכומיו בפסק-דינו של בית-המשפט העליון ב- עע"מ 2503/13 {זהר נ' עיריית ירושלים, פורסם באתר נבו (04.02.15) (להלן: "עניין זוהר")} שניתן לאחר החלטת האישור בתביעה דנן. היה מדובר שם בערעור של פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, אשר דחה עתירה לביטול תיקון שערכה עיריית ירושלים בצו הארנונה בשנת 2006, בגדרו נקבע, כי סיווג של מכבסות הוא "משרדים, שירותים ומסחר".

כמו-כן, הפנה בא-כוח התובעים לדבריו של כב' השופט רובינשטיין בעניין זהר בנוגע לתכליות האפשריות להקלה בארנונה לבעלי מלאכה:

"צויינו שלוש תכליות: הראשונה, הרצון לתמרץ פעילות לעידוד התעסוקה ולשיפור הכלכלה. השניה, הקלה על בתי מלאכה הזקוקים לשטח רב לצורך הצבת מיכון...; והשלישית, תכלית הנושאת טעם סוציאלי של "שיוכם המסורתי של בתי המלאכה והרצון לאפשר להם להמשיך ולהתפרנס", יחד עם ההבנה כי הם מספקים שירות נחוץ אשר רצוי שיהא נגיש..."

בא-כוח התובעים טען כי אין כל הבדל בין העובדים במכבסות לבין העובדים במכוני יופי, המבצעים אף הם עבודת כפיים, ועל-כן יש לסווג את העסקים הנכללים בקבוצה שבשמה מנוהלת התובענה הייצוגית כ"בתי מלאכה".

בהקשר זה ציין והדגיש בא-כוח התובעים כי בשנת 2012 תוקן צו הארנונה על-ידי עיריית תל-אביב ונוסף הסיווג של "משרדים, שירותים ומסחר" אולם התיקון לא חל בתקופה הרלוונטית לעניין הנדון, אלא רק החל משנת 2012.

התובעים טענו כי התכליות האפשריות להקלה בארנונה לבעלי מלאכה מתקיימים בעניין הנדון, כאשר יש רצון לתמרץ פעילות לעידוד התעסוקה ולשיפור הכלכלה בעסקים אלה, וצורך להקל על מכוני היופי הזקוקים לשטח רב לצורך הצבת מיכון.

ישנו גם טעם הסוציאלי המצדיק שיוך העסקים שבקבוצה לקטגוריית "בתי מלאכה", מתוך הבנה כי הם מספקים שירות נחוץ אשר ראוי שיהיה נגיש.

התובעים טענו כי טיפוח היופי משליך על ערכים חשובים כגון דימוי אישי ובטחון עצמי, ואין הדבר בעל חשיבות פחותה מן המלאכות המבוצעות בבתי מלאכה אחרים.

בסיכומיו, עתר בא-כוח התובעים להורות לנתבעת לתקן את סיווגם של מכוני יופי בשנים 2015-2010, לסיווג הקבוע ל"בתי מלאכה" לפי סעיף 3.3.1 לצו הארנונה.

כמו-כן, בא-כוח התובעים טען כי יש על בית-המשפט להורות לנתבעת להשיב כספים שגבתה ביתר מחברי הקבוצה התובעת, כלומר: "ההפרש בין החיובים בארנונה לפי סעיף 3.2 לצו לבין החיובים בארנונה לפי סעיף 3.3.1 לצו, במשך כל התקופה החל משנת 2010".

הנתבעת טענה כי לאור העובדה שהתביעה עוסקת בסיווג נכסים לצורך חיוב בארנונה, מקומה להתברר בפני מנהל הארנונה במועדים שנקבעו בדין.

באשר לפסק-הדין בעניין זוהר, טענה הנתבעת, כי שם נדונה חוקיות תיקון בצו הארנונה של שנת 2006, שערכה מועצת העיר ירושלים, ואילו במקרה דנן מדובר בתקיפת המדיניות של מנהל הארנונה לאור סיווג נכס קיים, שלא שונה.

הנתבעת טענה כי אילו ביקשו התובעים לתקוף את צו הארנונה של עיריית תל-אביב, היה עליהם להגיש עתירה מינהלית, כפי שנעשה בעניין זוהר.

אולם, התובעים בחרו בהליך של תביעת השבה לפי חוק תובענות ייצוגיות ולכן היה עליהם להוכיח, כי קיים "מעשה עשוי" של גביית יתר "שלא כדין" בגין נכסיהם. אך בפועל טענה הנתבעת, הגביה נעשתה כדין.

בית-המשפט קיבל את התביעה מאחר ומצא כי מצופה מצדדים לתובענה ייצוגית, שיבחרו לנהל את התביעה גופה רק כאשר הם סבורים כי קיים סיכוי שהתובענה שאושרה כייצוגית תידחה לבסוף.

במקרה דנן, חזרה הנתבעת על טיעונה בשלב אישור התובענה, אך לא שמטה את הקרקע תחת טענות התובעים בנוגע לסיווגם הנכון של מכונים לקוסמטיקה, טיפוח הציפורניים וקעקועים - כ"בתי מלאכה", לשם גביית ארנונה.

סיווג המכונים של התובעים כבתי מלאכה נעשה כברירת מחדל, בהיעדר סיווג מתאים יותר, ולאחר שנמצא כי אין מקום לסווגם כבניינים שאינם משמשים למגורים.

הנתבעת חזרה על טיעונה כי אין כל היגיון בקביעה לפיה עובדי מכוני היופי הם בעלי מלאכה, אולם לא השכילה לבסס את טענתה ולשמוט את הקרקע תחת טענות התובעים בנוגע לסיווג הנכון של המכונים.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי על הנתבעת להשיב את כספי ארנונה שנגבו מחברי הקבוצה ביתר, למשך 24 חודשים שקדמו להגשת הבקשה.

באשר לגמול ושכר-טרחה, קבע בית-המשפט כי ההליך הייצוגי תרם לליבון הסוגיה ולהשבת הסכומים שנגבו ביתר.

עם-זאת, פסק בית-המשפט כי יש לתת משקל לכך שלא היה חידוש של ממש בראיות שהובאו לאחר אישור התובענה, וכי לא נדרשו מאמצים מרובים בבירור הרקע לצורך ניהול התביעה.

בית-המשפט מצא כי הנושא לא היה מורכב ולא הוצגו חוות-דעת של מומחים בנוגע לסכום ההשבה.

בית-המשפט קבע כי ישולם לתובעים המייצגים גמול בסך 10,000 ש"ח לכל אחד.

כמו-כן, בית-המשפט קבע כי ישולם שכר-טרחה לבא-כוח התובעים המייצגים בסך שכר-טרחה 30,000 ש"ח.