המקרים בהם תינתן רשות לערער על החלטת ביניים, אם בכלל, הם מקרים חריגים - הערעור נמחק

ב- עמ"נ (ת"א) 38678-02-15 {רום כנרת נכסים והשקעות בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל-אביב, תק-מח 2015(1), 36190 (2015)} נדון ערעור מינהלי וכן בקשה לעיכוב הליכים ביחס להחלטה שניתנה על-ידי וועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל-אביב-יפו, בה נדחתה בקשת המערערת, רום כנרת נכסים והשקעות בע"מ, לקבלת הערר שהוגש על-ידה על אתר, לאחר שמנהל הארנונה של עיריית תל-אביב, לא הגיש כתב תשובה מטעמו לערר. עוד קבעה הוועדה בהחלטה, כי הערר שהוגש על-ידי רום יישמע בפניה במועד עתידי, לאחר קבלת תצהירי הצדדים.

רום היא המחזיקה בנכס המצוי בתל-אביב. רום הגישה לוועדת הערר שני עררים ביחס לסיווג הנכס, והדיון בשני העררים אוחד, ולאחר מכן, פוצל הדיון על-ידי ועדת הערר.

לאחר שהתגלה לרום, כי מנהל הארנונה לא הגיש כתב תשובה לערר 2014, הגישה רום בקשה לוועדת הערר, כי האחרונה תיתן פסק-דין בערר 2014 לאלתר, וזאת בשל אי-הגשת כתב תשובה כאמור.

ועדת הערר דחתה את הבקשה ליתן החלטה בערר 2014 עקב אי-מתן כתב תשובה וקבעה שסביר, כי כתב התשובה התייחס לשני העררים בתיק המאוחד בטרם פיצולו ושאין מקום להפעלת הסנקציה המבוקשת בערר {בדומה להשגה} ונתנה אורכה להגשת תצהירי הצדדים. על החלטה זו הגישה רום את הערעור דנן.

בערעור, טענה רום, כי החלטת ועדת הערר היא מוטעית, ויש לבטלה, ולקבוע, כי יש ליתן פסק-דין בערר 2014 בהיעדר כתב תשובה לערר. רום הוסיפה וטענה, כי לא ידועה לה עמדת מנהל הארנונה ביחס לערר 2014, ומשכך הגשת תצהירים מטעמה תיצור "יתרון דיוני" למנהל הארנונה; כי ועדת הערר היא גוף שאמור להיות ניטרלי, ומהחלטתה עולה, כי הוועדה "נכנסה לנעליו" של מנהל הארנונה וטענה טענות בשמו ובעבורו; וכי ההחלטה אינה עולה בקנה אחד עם עמדת מנהל הארנונה בדיון בו הוחלט על פיצול העררים. כמו-כן, רום טענה, כי היה על מנהל הארנונה להגיש כתב תשובה מטעמו, כמתחייב בחוק, ואין מדובר באיחור גרידא בהגשה.

מנהל הארנונה הגיש בקשה לסילוק על-הסף של הערעור וטען, כי הערעור דנן הוגש כנגד החלטת ביניים שניתנה על-ידי ועדת הערר, וככזו, ניתן לערער עליה רק במסגרת החלטה סופית.

בנוסף, מנהל הארנונה הפנה לסעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 {ייקרא להלן: "חוק הערר"}, המקנה, לשיטתו, זכות ערעור רק על החלטה סופית המסיימת את המחלוקת בתיק הערר, ועל-כן טען מנהל הארנונה, כי לא ניתן לערער על החלטות ביניים כמו ההחלטה בערעור דנן.

בנוסף, טען מנהל הארנונה, כי אמנם זכות הערעור הינה זכות יסוד, אך זכות זו לא קמה "יש מאין", ומאחר שאין מקור חוקי לערעור דנן, יש לדחותו על-הסף.

מנהל הארנונה הוסיף וביקש מבית-המשפט להורות על המשך ניהול תיק הערר כסדרו בפני ועדת הערר, כאשר בסיומו תוכל רום להגיש ערעור מינהלי כנגד ההחלטה הסופית של וועדת הערר ובמסגרתו, לערער גם כנגד החלטות ביניים שניתנו במסגרת ההליך.

בית-המשפט קבע, כי יש מקום לקבל את טענותיו של מנהל הארנונה, ולמחוק את הערעור על-הסף, ונימק, שככלל, "דרך המלך" היא, כי אין מקום למתן רשות ערעור על החלטות ביניים של וועדות ערר, ומי שמבקש לחלוק על החלטה של וועדת ערר, עליו לערער על החלטתה הסופית של הוועדה, תוך שבמסגרת זו הוא רשאי להעלות טענות גם כנגד החלטות ביניים שניתנו על-ידיה {ראה: עמ"נ (ת"א) 28968-09-13 מנהל הארנונה של עיריית תל אביב נ' מרום פאר נדל"ן בע"מ, פורסם באתר נבו (15.12.13)}.

כפי שנפסק בעניין מרום פאר, קבע בית-המשפט, כי המקרים בהם תינתן רשות לערער על החלטת ביניים, אם בכלל, הם מקרים חריגים.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי ב- עמ"נ 238/08 {הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת השרון נ' שט, פורסם באתר נבו (05.03.09)}, קבעה כב' השופטת רונן מספר שיקולים שיהיה מקום להביאם בחשבון בבחינת השאלה האם יש מקום לתת זכות לערער על החלטה של ועדת ערר שאיננה מסיימת את ההליך. ההחלטה ניתנה ביחס לוועדת ערר לתכנון ולבניה, אך השיקולים שנמנו יושמו אף ביחס לוועדת ערר לענייני ארנונה, כך בעניין מרום פאר הנזכר לעיל.

בית-המשפט קבע, כי השיקולים שיהיה מקום להביאם בחשבון הם, ככלל, עד כמה מסובכת השאלה שהובאה בפני בית-המשפט במסגרת הערעור; האם הטענה נושא הערעור היא טענה שההלכה ביחס אליה היא ברורה וחד-משמעית; האם בירור הנושא שבמחלוקת בטרם הסתיים ההליך כולו, עשוי לייתר את המשך ההליך, ועד כמה השלבים הבאים של ההליך שצפויים להתברר אם לא תינתן רשות לערער צפויים להיות ארוכים ומסובכים; האם המשך בירור ההליך, בטרם התבררה השאלה נושא הערעור, עלולה ליצור מצב בלתי-הדיר או 'פגיעה שאין לה תקנה'; האם קיים סיכוי, כי בסיום ההליך בפני הוועדה המקומית, לאחר שהוא יתברר במלואו, לא יוגש כלל ערעור על-ידי המערער הנוכחי; מהו אורך הזמן הצפוי להתמשכות ההליך המשפטי; האם השאלה שמוצבת לפתחו של בית-המשפט היא שאלה עקרונית, רחבת היקף, שיש בה כדי להשליך על עניינם של רבים.

כל זאת, כפי שמצויין בעניין שט:

"מעבר לכול האמור לעיל, יש להביא בחשבון את ההנחיה הברורה של בית-המשפט העליון, לפיה זכות ערעור על החלטות ועדת הערר בכלל, צריכה להיות מצומצמת, והאפשרות לערער על החלטות ביניים של ועדת הערר, צריכה לכן להיות מצומצמת וחריגה מאוד."

לגבי המגמה המצמצמת והחריגה לתקיפת החלטות ביניים בערר, ראה גם: בר"ם 10275/04 {הוועדה המקומית לתכנון ובניה-חיפה נ' צפדיה, פורסם באתר נבו (27.01.05); בר"ם 4057/05 קופרמן נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה השומרון, פורסם באתר נבו (24.06.07)}.

בית-המשפט קבע, כי יישום כל האמור על נסיבות המקרה דנן מוביל למסקנה, כי אין מקום לאפשר ערעור על ההחלטה, ולא מדובר במקרה החריג שיש להרחיב בו את המגמה המצמצמת של אי-מתן אפשרות לערער על החלטות ביניים של וועדת הערר.

לכאורה, לא מדובר בהליכים ארוכים ומסובכים ויצירת מצב בלתי-הדיר, ואם תתקבלנה טענות רום לגופן, יתייתר הצורך בערעור, כשבכל מקרה גם את תידחנה טענות רום בערעור בפני ועדת הערר תוכל לטעון גם את הטענות הנטענות בערעור דנן בערעור שיוגש לבית-המשפט.
למעלה מן הצורך, ציין בית-המשפט, כי עיון בנספחי הבקשה מעלה, כי לכאורה מנהל הארנונה הגיש תשובה לערר 2014 מטעמו, במסגרת כתב התשובה שהגיש בהליך המאוחד טרם הפיצול. מסקנה זו מתבקשת הן לאור הבקשה המוסכמת והן לאור כתב הערר שהוגש על-ידי רום לגבי שנת 2014.

כאשר הגישו הצדדים את הבקשה המוסכמת מטעמם לאיחוד הדיון בעררים, צויין בבקשה, כי שני העררים מעלים שאלות דומות המצויות במחלוקת. בנוסף, מכתב הערר שהוגש על-ידי רום עצמה לגבי שנת 2014 עלה, כי טענותיה של רום בשני ההליכים הינן "זהות לחלוטין", ועל-כן סביר לכאורה שכתב התשובה של מנהל הארנונה יהיה אותו כתב תשובה לשני העררים.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי דין הערעור הוא סילוק על-הסף. עוד הוסיף בית-המשפט, כי ככל ולרום יש טענות על ההחלטה מושא הערעור, עומדת לה האפשרות לערער בערעור מינהלי על החלטתה הסופית של הוועדה, לכשתינתן, ולטעון במסגרת הערעור את מלוא טענותיה. לפיכך, הורה בית-המשפט על מחיקת הערעור.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

המקרים בהם תינתן רשות לערער על החלטת ביניים, אם בכלל, הם מקרים חריגים - הערעור נמחק