טענת מניעות והשתק

ב- תא"מ (יר') 9079-04-10 {איתן צור נ' עיריית ירושלים, תק-של 2011(2), 31125 (01.05.2011)} נפסק כדלקמן:

"השתק ומניעות (estopple):
14. לדעתי, חובתה של הנתבעת להשיב לתובע את תשלומי הארנונה ששולמו ביתר, נובעת גם מתורת המניעות וההשתק, שכן, כאמור, במכתב תשובתו של מר משה לוי, מנהל הארנונה, מיום 08.02.2010, הוא מציין בסעיף 4: "... ככל שאינך מבקש לבצע תיקון של החיוב לתקופות עבר, הרי שיש לבצע את התיקון בשני הנכסים. ולהגדיל גם את שטח נכס 0186 בהתאמה".

מדברים אלה של מר לוי עולה, כי הנתבעת מסכימה באופן עקרוני לתקן את חיוב הארנונה בגין הנכס נשוא התביעה בגין העבר, וזאת במקביל לחיוב הארנונה בגין הנכס השני לעבר. אלא מאי? כאמור, הוכח כי תוספת הבניה בנכס השני בשטח כ- 20 מ"ר בוצע על-ידי התובע על-פי היתר בניה כדין, הליך הבניה של תוספת זו היה תחת פיקוח צמוד ושוטף מצד הנתבעת, כפי שפורט לעיל, ובנייתה של התוספת הושלמה לצורך חיוב בארנונה רק ב- 15.10.2009. יוצא, כי התובע לא נהנה מכל הנחה או טובת הנאה אחרת בחיוב הארנונה בגין הנכס השני; הוא חוייב בגין תוספת הבניה בנכס השני, על-פי מכתבו של מר לוי ביום 01.01.2009, היינו, עוד לפני גמר הבניה ולפני המועד החוקי שממנו אמור היה להתחיל החיוב בארנונה. נראה שזו גם הסיבה שבגינה חזרה בה הנתבעת מהצעתה כפי שהוצגה על-ידי מר לוי במכתבו מיום 08.02.2010, כאמור.

ודוק: אין לקבל דרך הילוך זה מצד הנתבעת. הנתבעת מנועה מלחזור בה מהחלטת מנהל הארנונה, מר לוי, שבה הוא הציע תיקון רטרואקטיבי של חיוב הארנונה בגין שני הנכסים. בכל הכבוד, הנתבעת לא היתה יכולה להתנער מהחלטת מנהל הארנונה בדבר תיקון רטרואקטיבי של הנכסים, רק משום שהתברר לה בדיעבד שהחלטה זו אינה כדאית מבחינתה, וזאת לנוכח התנהלותו ההוגנת והישרה של התובע בכל הנוגע לדיווח על תוספת הבניה שלו; כידוע: "רשות מינהלית - ורשות מקומית בכלל זה - היא נאמן הציבור, ועליה לפעול בהגינות וביעילות. ככזאת, ולא רק ככזאת, חייבת היא לנהוג כלפי הציבור ביושר, בהגינות ובתום-לב" בג"צ 4445/02 מור נ' ראש עיריית הרצליה, פורסם באתר נבו (12.11.2002), פסקה 9).

בענייננו, הנתבעת לא זו בלבד שלא נהגה כלפי התובע בהגינות וביושר, אלא שהיא התנהגה כלפיו מנהג תגרן בשוק; היא הציגה לפני התובע הצעה בהחלטה של גורם רשמי ובעל סמכות - מנהל הארנונה, אולם כאמור, משנתברר לה שהצעה זו אינה פועלת לטובתה, נוכח הגינותו של האזרח, היא לא בחלה לחזור בה ולהתעלם כלאחר יד מהחלטתה. מהלך זה של הנתבעת מחזק את דבריו של התובע, כפי שנמסרו במהלך הדיון ביום 15.09.2010 (עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 27-23), שם הוא מסר: "הזהירו אותי בעיריה ואמרו שעדיף שאשלם 80 מ"ר אף-על-פי שיש לי 52 מ"ר כדי לא להתעסק איתם. עד שהגעתי למבקר העיריה ואז הורידו לי 28 מ"ר. זה לא הולך ברגל. אסור לוותר להם. הם צמאים לאנשים שלא נלחמים בהם. אני צריך לשלם על דבר שלא נהניתי ממנו?".

15. לא זו אף זאת: מסיכומי הנתבעת עולה כי היא לא אמרה נואש בלהלך אימים על התובע, שכן היא מציינת בסעיף 114 לסיכומיה כי היא מבקשת לראות בשני הנכסים שבהם מחזיק התובע כנכס אחד, על-מנת להגדיל את תעריף החיוב בארנונה לפי תעריף הנכסים שמעל 120 מ"ר.

שוב, אין להשלים עם דרך הילוך זו מצד הנתבעת. הנתבעת, כרשות ציבורית, חייבת להיצמד ולפעול אך ורק על-פי הדין ולא על-פי מהלכים טקטיים ואיומים שונים ומשונים כלפי האזרח, על-מנת לרפות את ידיו מלהעלות טענותיו ולעמוד על זכויותיו על-פי הדין: "הרשות מצידה חייבת להקפיד הקפד היטב כי כל פעולותיה תיעשנה על-פי דין. הנטל בעניין זה על כתפיה של הרשות מוטל הוא - על כתפיה ולא על כתפיו של הפרט". ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, פ"ד ס(4), 545, 578 (2006)."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

טענת מניעות והשתק