טענות עובדתיות המצויות בסמכות ועדת הערר - העתירה נדחתה

ב- עת"מ (ת"א) 54851-04-15 {יחיאל כהן נ' עיריית תל-אביב יפו, תק-מח 2016(1), 33671 (2016)} העותר טען בכתב העתירה, כי הסיווג הראוי לנכס אינו סיווג של משרד אלא של מגורים; הנכס לא רשום על-שם העותר, כי אחיותיו חולקות על זכויותיו וכי הנכס לא היה בשימוש שנים רבות; החוב כולל חיוב בגין תקופה בה הנכס היה בחזקת המשיבה עצמה, במסגרת הליכי הגביה שביצעה; בהתאם לפסק-הדין בעת"מ 53193-03-14 התחייבה המשיבה לא לנקוט הליכי גביה כנגדו; החוב כולל הוצאות גביה בגין הליכים שהוכרזו לא חוקיים; העותר שוהה בחוץ-לארץ והוא לא קיבל התראות והודעות שוטפות לגבי החוב טרם נקיטת הליכי הגביה.

בתשובתה ציינה המשיבה, כי העותר בחר לא לערער על החלטת ועדת הערר משנת 2010 והוא אינו יכול לעקוף המועדים הקבועים להגשת ערעור באמצעות הגשת עתירה זו.

העותר העלה את אותן הטענות שנדחו על-ידי ועדת הערר. מקומן של טענות אלו אינן בעתירה מנהלית ורשאי היה העותר לפנות בהליכי השגה וערר במועדים הקבועים בדין לגבי השנים שלא נכללו בהשגותיו הקודמות. העותר היה מודע באופן מלא לחובו במהלך כל השנים.

נשלחו שומות שוטפות לחיובי הארנונה לכתובת הנכס. משנת 2003 ובאופן רצוף נשלחו דרישות לגבי החוב לכתובת הנכס ולכתובת העותר במשרד הפנים ואף בוצעו עיקולים אצל צדדים שלישיים.

שהותו של העותר בחוץ-לארץ אינה פוטרת אותו מלעקוב אחר ההודעות שנשלחות אליו והוא מעולם לא פנה למשיבה על-מנת לעדכן כתובתו. העותר ידע על הודעות השומה ועל חובותיו שהרי ניהל הליכים משפטיים כנגד המשיבה.

בית-המשפט קבע, כי עיקר טענות העותר במסגרת עתירתו הן טענות המצויות בסמכות ועדת הערר על-פי חוק הערר. חלקן אף נדונו והוכרעו על-ידי ועדת הערר. העותר לא ערער על החלטת ועדת הערר ולא הגיש השגות נוספות לאחר החלטת ועדת הערר. תחת זאת בחר להגיש עתירתו זו, כחמש שנים לאחר החלטת ועדת הערר. כך, הטענה, כי הסיווג המתאים לנכס הוא סיווג מגורים ולא משרדים נדונה לגופה והוכרעה, באופן מנומק, על-ידי ועדת הערר.

מדובר בטענה הכרוכה בבירור עובדתי ואין לנושא זה כל חשיבות עקרונית או ציבורית. העותר רשאי היה לערער על החלטה זו וכן להגיש השגות נוספות בכל שנה לאחר מכן, כך שלא נגרם לו כל עיוות דין. גם הטענה, כי המשיבה היא זו שהחזיקה בנכס נדונה ונדחתה לגופה על-ידי ועדת הערר.

שוב, מדובר בטענה הכרוכה בבירור עובדתי ובהכרעה במחלוקת עובדתית ולא בנושא בעל חשיבות עקרונית. באשר לטענות, כי הנכס לא רשום על-שם העותר, כי הוא לא היה בשימוש תקופה ארוכה וכי קיימת מחלוקת לגבי זכויות העותר בנכס, הרי שהטענה, כי העותר לא החזיק בנכס בין השנים, נדחתה על-ידי ועדת הערר.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי לא ברור אם העותר מכוון לטענת "אינני מחזיק" על-פי סעיף 3(א)(3) לחוק הערר ולא ברור לאיזו תקופה מכוונות טענותיו. העותר לא טען טענותיו הנוספות לגבי החזקתו בפני ועדת הערר למרות שיכול היה. הטענה שהעותר אינו רשום כבעל הנכס אינה רלוונטית להיותו המחזיק בנכס לצרכי תשלום ארנונה וכך גם הטענה שאחיותיו חולקות על זכויותיו.

בית-המשפט קבע, כי מדובר בטענות בעלות אופי עובדתי. את כל טענותיו לגבי החזקתו בנכס היה על העותר להעלות במסגרת הליכי השגה וערר. אין מדובר במקרה חריג בו יש להתיר העלאת טענות מסוג זה בפעם הראשונה במסגרת עתירה מנהלית.

לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחתה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

טענות עובדתיות המצויות בסמכות ועדת הערר - העתירה נדחתה