פקיעת תוקף המינוי של חברי הוועדה

ההחלטה של ועדת הערר ניתנה לאחר שתוקף המינוי של חברי הוועדה כבר פג - הערעור התקבל בחלקו
ב- עמ"נ (ת"א) 32429-12-12 {יצחק כלוף נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו, תק-מח 2014(2), 11548 (2014)} קבע בית-המשפט, כי העובדה שהדיון בעררים שהגישו המערערים ארך תקופה של כ- 9 שנים מאז הוגש הערר הראשון היא בעייתית מאוד ומעידה על כשל משמעותי ביותר בתפקוד הוועדה.

גם בהנחה שהמערערים העלו במסגרת העררים טענות מקדמיות רבות, אין בכך כדי להצדיק דיון כל-כך ארוך בהליך שניתן וצריך לסיים אותו תוך פרק זמן קצר הרבה יותר.

מדובר בהליך לא מסובך, שאמור להתייחס לנושאים טכניים עובדתיים בלבד. האחריות לנהל את ההליך באופן יעיל ומהיר היא בראש וראשונה אחריותה של ועדת הערר, וזאת, גם אם הצדדים מעלים טענות רבות, ואף אם מי מהצדדים מבקש לעכב ולסרבל את ההליך. אין ספק, כי ועדת הערר כשלה בהקשר זה, כאשר לא השכילה לנהל דיון קצר, יעיל וענייני.

יחד-עם-זאת, בית-המשפט לא היה שותף למסקנה אותה ביקשו המערערים, כי בית-המשפט יסיק, כי כתוצאה מהתארכות ההליכים ומהעובדה שמינויים של חברי הוועדה פג עוד בטרם הם נתנו את החלטתם, יש לבטל את ההחלטה.

בית-המשפט קבע, כי הוא אינו מקבל את טענת המשיב לפיה הטענה ביחס לתוקף המינוי מהווה הרחבת חזית אסורה. טענה זו הועלתה על-ידי המערערים {שם נטען, כי תוקף המינוי של הוועדה פג ולכן יש לקבל את העררים}.

יחד-עם-זאת, קבע בית-המשפט, כי את טענת היעדר הסמכות היה על המערערים להעלות בפני הוועדה בטרם ניתנה החלטתה, ולא להעלותה במסגרת הערעור, לאחר שההחלטה ניתנה.

יתרה מזאת, קבע בית-המשפט, כי גם בהנחה שתוקף המינוי של חברי הוועדה פג, אין מקום לקבוע, כי יש לקבל את העררים רק מטעם זה. ראשית, וחרף טענות המערערים, נקבע, כי אין זהות בין ועדת הערר לבין המשיב. זהות כזו איננה מתקיימת, משום שהמשיב הוא צד להליך בפני ועדת הערר. לכן, גם אם המשיב שותף לתהליך מינוי חברי הוועדה, וגם אם הוא מספק תשתית מינהלתית לוועדה, המשיב אינו חלק מהוועדה, ואין זהות בינו לבינה.

מכאן שלו היה נקבע, כי להחלטת הוועדה אין תוקף, הסעד הנכון היה להחזיר את הדיון לוועדת הערר, כדי שזו תנהל אותו מלכתחילה. אין מקום לקבוע, כי כתוצאה ממחדל בהרכב הוועדה, יש לקבל את כל טענותיהם של המערערים בלא דיון בהן לגופו של עניין. אולם, גם המערערים, לא עתרו, כי בית-המשפט יורה על קיום דיון חדש בעררים שהם הגישו, ותוצאה כזו היא כמובן מאוד לא רצויה בנסיבות ההחלטה דנן, משום שמדובר בעררים שהמוקדם שבהם הוגש לפני כ- 11 שנים.

זאת ועוד, השאלה האם תוקף המינוי של ההרכב פג עם מינויים של ההרכבים האחרים, אינה חפה מספקות.

כך גם השאלה מה דינם של עררים שהתקיימו בפני הרכב לאחר תום תוקף המינוי, וכאשר מדובר בעררים שההרכב שמע את הראיות לגביהם. אין זה ברור האם ניתן לקבוע, כפי שעותרים המערערים, כי להחלטותיו של הרכב כזה אין תוקף והן בטלות מעיקרן.

בית-המשפט קבע, כי לא ניתן להקיש מהדין החל על החלטות שניתנו על-ידי שופטים שמינויים פג. סמכותם של שופטים של בתי-משפט לקבל החלטות קבועה באופן מפורש בחוק בתי-המשפט, וההסדרים המתייחסים לשופטים הם הסדרים ספציפיים, הנובעים מהיקף הסמכויות של שופטים, ומאופי תפקידם. ההסדר החל על ועדות ערר לענייני ארנונה, ועדות בעלות סמכות מינהלית מוגבלת, איננו זהה להסדר החל על שופטים של בתי-המשפט.

גם לו בית-המשפט היה סבור, כי אין תוקף להחלטות, הרי שהיה מקום להחיל בנסיבות העניין את הדוקטרינה של הבטלות היחסית. ב- בג"צ 10455/02 {אמיר נ' לשכת עורכי-הדין, פורסם באתר נבו (27.02.03)}, התייחס בית-המשפט העליון, לסוגיית הבטלות היחסית, לאחר שקבע, כי הוועדה הבוחנת בלשכת עורכי-הדין חרגה מסמכותה בכללה שאלה מסויימת בבחינת הלשכה. בית-המשפט קבע באותו עניין, כי:

"עקרון הבטלות היחסית, שהשתרש בפסיקתנו במהלך העשור האחרון, מאפשר לבית-המשפט להגיע לכלל הכרעה מידתית ומאוזנת בדבר תוצאותיה של החלטה מינהלית בטלה.
בניגוד לתפיסת הבטלות שהיתה מקובלת בעבר, שלפיה חריגה מסמכות גוררת בטלות 'אוטומטית' של ההחלטה המינהלית, ובטלותה של ההחלטה המינהלית חייבת להוביל, מיניה וביה, גם לבטלות תוצאותיה, הרי שתורת הבטלות היחסית מאפשרת לבית-המשפט לגזור את תוצאותיהם המעשיות של החלטה או מעשה בטלים, תוך התחשבות בנסיבותיו של המקרה הנתון ובהשפעת התוצאות הנגזרות על המתדיינים, על הרשות הנוגעת בדבר ועל הציבור...
עקרון הבטלות היחסית מהווה, בעיקרו, כלי של מדיניות שיפוטית, שבידי בית-המשפט להפעילו, או להימנע מהפעלתו, תוך התחשבות בנסיבותיו של המקרה הנתון ובחינת השלכותיהן האפשריות של ההכרעות החלופיות הבאות בחשבון, הכול במטרה להגיע, במידת האפשר, לתוצאה מעשית העושה צדק יחסי עם כלל הגורמים העלולים להיות מושפעים מן ההכרעה, בהם המתדיינים והרשות הנוגעת בדבר."

בית-המשפט קבע, כי יישום האמור לעיל על נסיבות המקרה דנן, מביא למסקנה לפיה אין מקום לקבוע, כי החלטת ועדת הערר היא בטלה מעיקרה. כאמור, לו כך היה נקבע, היה מקום להחזיר את הדיון בעניינם של המערערים לבירור נוסף בפני ועדת ערר בהרכב אחר.

זאת ועוד, הוועדה מונתה כדין מלכתחילה, היא קיימה את הדיונים במועד בו המינוי שלה היה תקף ונתנה את החלטתה לאחר מכן. בנסיבות אלה, גם אם ההחלטה ניתנה לאחר שתוקף המינוי של חברי הוועדה כבר פג, מדובר בפגם שאינו חמור דיו כדי להביא למסקנה לפיה יש לבטל את ההחלטה בבטלות מוחלטת.

לכן, קבע בית-המשפט, כי "התוצאה המעשית העושה צדק יחסי עם כלל הגורמים העלולים להיות מושפעים מן ההכרעה" כלשונו של בית-המשפט בפסק-הדין אמיר הנ"ל, היא, כי להחלטת הוועדה יש תוקף גם בהנחה שהיא ניתנה לאחר שתוקף הכהונה של חברי הוועדה פקע. אין פירוש הדבר, כי ועדות הערר יכולות להוסיף ולקבל החלטות ללא מגבלת זמן כלשהי, כאשר ביחס לכל החלטה שניתנה לאחר שתוקף מינוי הוועדה פג, יש מקום לבחון אותה בהתאם למכלול נסיבותיה כדי להכריע בשאלת תוקפה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פקיעת תוקף המינוי של חברי הוועדה