חיוב בעלי שליטה

1. כללי
סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מתיר לרשות מקומית לגבות חוב ארנונה חלוט מבעלי השליטה בחברה פרטית, וזו לשונו:

"על-אף הוראות סעיף-קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972 (בסעיף זה: "עסק"), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף-קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחוייבים; בסעיף זה:

"חוב ארנונה סופי" - חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי העניין (בסעיף זה: "הליכי ערעור"), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת - לאחר מתן פסק-דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;

"חברה פרטית" - כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999;

"בעל שליטה" - כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה."

סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה קובע כי:

"(1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

(2) היה לחבר בני-אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני-אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו: "החבר האחר"), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

(3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו- (2), היה לחבר בני-אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא-אם-כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה."

בהתקיימותם של חמשת התנאים הראשונים המנויים לעיל, סעיף 119א(א)(3) לפקודה מקים חזקה עובדתית שבחוק, לפיה "יראו את הנכסים שהיו לחברה כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה". בהתקיימות חמשת התנאים הראשונים, הרשות תהיה פטורה מהוכחת התנאי השישי והאחרון לפיו בעל השליטה נטל החזקה על נכסי החברה, ובכך תוכשר גביית חובות הארנונה מבעל השליטה עצמו, אף שהחוב נצבר לחובת החברה שבשליטתו. חזקה זו, ומכוח מטרתה, הוכרה כ "חזקת ההברחה" והיא ניתנת לסתירה ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, על-ידי בעל השליטה בחברה.

הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים באה לצייד את הרשויות המקומיות באמצעי גביה יעילה של חובות ארנונה על-מנת לשפר מצבן הכלכלי הרעוע, על-ידי אימוץ "חזקת ההברחה" בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה והסמכת הרשויות המקומיות לגבות את חוב הארנונה שהותירה חברה פרטית שהפסיקה פעילותה מבעל השליטה באותה חברה, אם בעל השליטה לא הצליח לסתור את החזקה שנכסי החברה הועברו אליו ללא תמורה {ראו: ע"א (ת"א) 2139/08 הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו, פורסם באתר נבו (22.06.10); עת"מ (ת"א) 1311/07 רובינשטיין צבי נ' עיריית רעננה (16.10.07)}.

נקודת המוצא המתקיימת מכוח החזקה היא שנכסי החברה כולם הועברו ללא תמורה לידי בעל השליטה, זאת ללא תלות במצב העובדתי בפועל. הצד שנגדו פועלת החזקה, בעל השליטה, צריך להוכיח את היפוכה של החזקה ברמה של הטיית מאזן ההסתברות, בדומה למשפט האזרחי, כשנטל השכנוע בעניין זה מוטל עליו (ראו: ע"א (ת"א) 2139/08 הנ"ל). בעל שליטה המבקש לסתור החזקה צריך לשכנע בעדויות ובמסמכים שמצבת הנכסים של החברה במועד הפסקת פעילותה שימשה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה {עת"מ (חי') 314-07-15 יעקב ספבק נ' עיריית חיפה, תק-מח 2016(1), 36831 (20.03.2016)}.

2. חיובו של אדם פרטי, בחיוביה של חברה - התביעה התקבלה בחלקה
ב- תא"מ (ראשל"צ) 5118-12-13 {עיריית בית שמש נ' ש.פ. שייקה ניהול פרוייקטים (2003) בע"מ, תק-של 2015(3), 63031 (2015)} נדונה תביעה במסגרתה עתרה התובעת, כי בית-המשפט יורה לנתבעים להוסיף ולשלם לידיה יתרת חוב בגין ארנונה ואגרת שילוט.

במסגרת כתב התביעה טענה התובעת, כי הנתבעת 1 החזיקה בנכס בבית שמש, המצוי בתחום שיפוטה של התובעת בין השנים 2008 ו-2009.

בגין תקופה זו, נותרה {נכון למועד הגשת התביעה} יתרת חוב בסך של 10,072.98 ש"ח, כאשר מתוכה סך של 7,083.2 ש"ח, הנו בגין ארנונה והיתרה בגין אגרת שילוט.

עוד הוסיפה התובעת וטענה, כי הנתבע 2 הנו בעל השליטה והמחזיק במניות הנתבעת 1 בשיעור של 100%, וכי מקום בו הנתבעת 1 הפסיקה את פעילותה, יש לחייבו במלוא חיוביה ביחס לחוב הארנונה.

במסגרת בקשת הרשות להתגונן הכחישו הנתבעים את האמור בכתב התביעה וטענו, כי לא עומדת להם יתרת חוב כלפי התובעת, כי החיוב שבוצע נעשה שלא כדין וכי כל ניסיונות הנתבע לשכנע את התובעת בטעויותיה, הן החישוביות והן אלו הנוגעות לדרך התנהלותה, לא צלחו.

עוד הוסיף הנתבע 2 וטען, כי לא מתקיימת כל יריבות בינו לבין התובעת, וכי היותו בעל שליטה בנתבעת 1, אין בה כדי לזכות את התובעת בחיובו באופן אישי. לשיטת הנתבע 2 לא מתקיימים במקרה דנן התנאים הנקובים בהוראות הדין לצורך חיובו של בעל שליטה בחובותיה של החברה, שעה שעסקינן בתאגיד פעיל.

בית-המשפט קבע, כי דין התביעה להתקבל ככל שהיא מתייחסת לנתבעת 1 {למעט לעניין אגרת שילוט בגין שנת 2009}, ולהידחות ביחס לחיוב הארנונה, ככל שעניינה הנתבע 2. שכן באשר לחוב הארנונה, הציגה התובעת בפני את תדפיסי חשבון החוב.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הנתבעים לא הניחו כל מצע ראייתי על-פיו הם לא שהו בנכס בחודשים אלו או, כי הודיעו לתובעת, בזמנים הרלוונטיים, כי הם אינם עושים שימוש באותו נכס, בהתאם להוראות הדין. הנתבעים לא טענו, כי הם שילמו את חוב הארנונה בגין חודשים אלו, או כי היה טעם אחר, אשר בגינו לא היה מקום לחייבם. הנתבעים לא הציגו כל מסמך המלמד, כי הם פנו לרשות המקומית, בזמנים הרלוונטיים, לצורך הגשתה של השגה על החוב הנטען.

כמו-כן, העובדה, כי הרשות בחרה בתחילה לפעול על דרך של הליכים מינהליים, לרבות עיקול חשבון, אין בה כדי לאיין את זכותה לעתור לקבלתו של סעד באמצעות בית-המשפט.
בהינתן כל אלה, קבע יבת-המשפט, כי הוא מורה על קבלת תביעתה של התובעת, ככל שהיא מתייחסת לחוב הארנונה, וביחס לנתבעת 1.

באשר ליתרת החובה בגין אגרת השילוט, עלה בדיון בפני בית-המשפט, כי למעשה לשיטת הנתבעים, לא היה מקום לחיובם באגרת שילוט הן ביחס לשנת 2008 והן ביחס לשנת 2009 שעה שנעשה שימוש במושכר בין החודשים מאי 2008 ועד לחודש מאי 2009.

בית-המשפט קבע, כי מהמסמכים השונים אשר הוגשו לעיונו על-ידי התובעת והנתבעים גם יחד עלה, כי לא נעשתה על-ידי הנתבעים או מי מהם פניה לרשות במועד בו הופסקה החזקה בנכס, וממילא לא ברור עד מתי נותר השלט במקום.

משכך, הורה בית-המשפט על חיובה של הנתבעת 1 באגרת השילוט בגין שנת 2008 בלבד, עת שהתקיימו כל תנאי הוראות הדין לצורך חיובה של הנתבעת 1 ביחס לשנה זו.

מאידך, מקום בו לא נערך סקר בשנת 2009 והתובעת לא יכולה היתה להציגו, ועת שעסקינן בחיוב על בסיס שנתי, בית-המשפט קבע, כי אין לחייב את הנתבעת 1 בחיוב שעניינו שנת 2009.

באשר לחיובו האישי של הנתבע 2, קבע בית-המשפט, כי עיקר טענות הצדדים, והללו היו מרובות מאוד, התייחסו לשאלת חיובו האישי של הנתבע 2 בחובותיה של הנתבעת 1 בגין הארנונה.

בעוד התובעת טענה, כי מתקיימים התנאים הנקובים בהוראות הדין לצורך חיובו של הנתבע 2 בחיוביה של הנתבעת 1, טען הנתבע 2, כי למעשה לא מתקיימים התנאים הנקובים בהוראות הדין, ועל-כן דין התביעה כנגדו באופן אישי, להידחות.

בית-המשפט קבע, כי בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים {חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992} מקום בו לא שולם לרשות חוב ארנונה על-ידי חברה אשר הפסיקה את פעילותה או פורקה, תהא אותה רשות רשאית לגבות את החוב מבעל השליטה של החברה וזאת מקום בו העביר את הנכסים ללא תמורה. בנוסף, קיימת חזקה על-פיה בעל השליטה העביר את נכסי החברה לרשותו ללא תמורה, אך חזקה זו ניתנת לסתירה על-ידי בעל השליטה עצמו.

כאמור, הוכח בפני בית-המשפט, כי חוב הארנונה נשוא תביעה זו, הוא בשיעור הנטען על-ידי התובעת, והוא מהווה חוב אשר חלף לגביו מועד הגשת ההשגה או הערעור.

עוד הוכח, כי הנתבעת 1 הינה חברה פרטית, כהגדרתה בחוק החברות התשנ"ט 1999 וכי הנתבע 2 הינו בעל השליטה בה, כהגדרת מונח זה בפקודת מס הכנסה. מדו"ח החוקר ותצהירו עלה, כי מבדיקות אותן ערך החוקר, הנתבעת 1 אינה פעילה עוד.

בית-המשפט קבע, כי יש לנסות ולבחון, מהותית, תוך מתן הדעת לכלל הראיות, האם מדובר בחברה שיש במסגרתה פעילות כלשהי, אם לאו.

במסגרת פסק-הדין בעניין תא"ק 45682/07 {עיריית רמת גן נ' גרוזלין בע"מ ואח', פורסם באתר נבו (16.08.09) ניתח כב' השופט מאור את סוגיית המבחנים הנדרשים לצורך הכרעה בשאלת "הפסקת הפעילות", ומצא להורות, כי אין די בהוכחת אי-תשלום ארנונה או באי-יכולת גביה, על-מנת לקבוע, כי מדובר בהפסקת פעילות, ולשיטתו המבחן הינו, היעדר פעילות של ממש.

הוראות החוק, מאפשרות למעשה מעין הרמת מסך סטטוטורית לצורך גביית חוב ארנונה, וירידה לקניינו הפרטי של בעל השליטה וזאת בנסיבות חריגות. ברור, כי קיים אינטרס ברור של הרשויות המקומיות ושל הציבור בכללותו, להבטיח גביית חיובי ארנונה, לרבות מבעלי השליטה של חברות אשר הפסיקו פעילותן.

במסגרת עת"ק 1311/07 {צבי רובינשטיין נ' עיריית רעננה, פורסם באתר נבו (16.10.07)} התייחס בית-המשפט המחוזי, כב' השופט מודריק, להצעת חוק ההסדרים באומרו:

"...ההצעה מסבירה בלשון חד-משמעית שרשויות מקומיות רבות נמצאות במשבר תקציבי ומתקשות לספק שירותים חיוניים לתושביהם. חלק ניכר מהם אינן מסוגלות אפילו לשלם את משכורת העובדים. אין ספק שתכלית החקיקה היא פתרון הבעיה באופן שהרשויות יוכלו לגבות חובות המגיעים להם מעסקים שבדרכים שונות נמנעים ממילוי חובות תשלומי ארנונה ותשלומים מוניציפאליים שונים אחרים."

ואולם, דווקא עת שמדובר בחיובו של אדם פרטי בחובותיה של חברה, קבע בית-המשפט, כי ראוי שמימוש התנאי הנקוב בהוראות החוק, יעשה על בסיס של תוכן, עובדות ונתונים קונקרטיים, ולא על בסיסו של מסמך פורמלי זה או אחר.

בהיבט זה, קבע בית-המשפט, כי תשלום אגרת רשם החברות, הינו מבחן פורמאלי ולא מדוייק ואין בו לבדו די על-מנת להוכיח, כי החברה פעילה או שאינה פעילה, בה במידה, כי תעודת עוסק מורשה של הנתבעת 1 אשר הוצגה על-ידי הנתבעים, אין בה לבדה כדי ללמד על קיומה של פעילות בנתבעת 1.

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי לא ניתן לומר, שהנתבעת 1, חדלה באופן מלא מפעילות, ועל-כן אין מקום להורות על חיובו של הנתבע 2 בחובותיה. העובדה, כי החברה אינה עוסקת עוד במכירת כלים חד-פעמיים, אינה מלמדת בהכרח, כי החברה אינה פעילה עוד. הנתבע 2 העיד, כי החברה עוסקת בייעוץ ובפיקוח בניה. פעילות זו אינה מחייבת בהכרח קיומו של משרד, או פרסום אינטרנטי.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי משנמצא שאין המדובר בחברה שאינה פעילה, אין עוד מקום להורות, כי על הנתבע 2 לשאת בחובות הארנונה של הנתבעת 1.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי הנתבעת 1 תשלם לתובעת סך של 7,083.20 ש"ח בגין חוב ארנונה וסך של 924 ש"ח בגין חוב שילוט לשנת 2008 בלבד. התביעה כנגד הנתבע 2 נדחתה.

3. הטלת חובה אישית על בעל שליטה בחברה לשלם חוב ארנונה - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ת"א (קריות) 44334-12-10 {עיריית קריית אתא נ' פיפלוס אבן ושוש בע"מ, תק-של 2015(3), 60282 (2015)} נדונה תביעה כספית לתשלום חוב ארנונה בסכום של 453,026 ש"ח.

הנתבעת 1, חברה שעסקה בשיש, שכרה מבנה בתחום התובעת, עיריית קרית-אתא, והודיעה לתובעת על החזקתה בנכס החל מ- 01.05.00. חוזה השכירות הוארך בשנת 2005 עד 2007, והוארך שוב ל- 12 חודשים נוספים עם הארכה אוטומטית של עוד 12 חודשים נוספים, דהיינו עד סוף 2009.

ב- 25.01.08 נחתם בין המשכיר לנתבעת 1 ונתבע 2 חוזה, לפיו נתבעת 1 העבירה את זכויותיה וחובותיה על-פי חוזה השכירות לנתבע 2 בהסכמת המשכיר. הנתבעת מס' 1 חוייבה מאחר ולא עודכן בספרי העיריה מחזיק אחר לנכס. הדבר נודע לראשונה רק בישיבת ההוכחות שהתקיימה בפני בית-המשפט ביום 16.03.15.

התובעת טענה בכתב התביעה, כי החברה לא שילמה את מלוא חיובי הארנונה לשנים 2010-2001 בסכום של 354,026.40 ש"ח בניגוד לדין וכי בעלי המניות, הנתבעים 2 ו- 3, חבים בחובות הנתבעת כלפי העיריה מכוח הוראות הדין ומכאן הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר שהועברה לפסים רגילים בהתאם להחלטת כב' השופט נווה.

טענות התובעת התמקדו סביב חיוב הנתבעים בחוב החברה מכוח הוראות סעיף 119א לפקודת המיסים וסעיף 8ג לחוק ההסדרים, ונטען, כי תנאי הסעיפים התקיימו במלואם. עיון בסיכומיהם העלה, כי הם מבקשים להכריז, כי החברה הפסיקה פעילותה בשנת 2011 ולא בשנת 2004.

הנתבעים טענו, כי החברה החזיקה בנכס בכל התקופה הרלוונטית לכתב התביעה משנת 2000 ועד 2011. הנתבעים דחו את טענת התובעת אודות העלאת הטענה של הפסקת הפעילות במועד מאוחר ולא בהזדמנות הראשונה ודחו את הטענה לפיה מדובר בעדות כבושה.

עוד טענו הנתבעים, כי הטענה הועלתה מיד כשהבינו מהן טענות התובעת כלפיהן ורק כאשר פירטה התובעת את עילת התביעה, ורק אז הועלתה מיד הטענה, כי החברה מעולם לא פורקה וכשביקשה התובעת את דוח"ות החברה הומצא מכתב רואה החשבון, כי החברה הפסיקה את פעילותה ב- 2004.

הנתבעים הסתמכו על אישור שלטונות המע"מ, אישור רואה החשבון מטר, ועדות נתבע 2 בעצמו כדי להוכיח, כי החברה הפסיקה את פעילותה בשנת 2004.

הנתבעים טענו, כי החברה הפסיקה את פעילותה בשנת 2004 וכי ערב הפסקת הפעילות לא היה בחברה כל מלאי או רכוש אלא רק הפסד מצטבר שהגיע נכון לסוף שנת המס 2004 ל- 57,350 ש"ח, לפי אישור רואה החשבון של החברה.

עו טענו הנתבעים, כי אין בניסיון להבריא את החברה כדי להעיד, כי המשיכה להתקיים אחרי שנת 2004 ואין בבקשה לקבלת רישיון עסק כדי לסתור את מסמכי רואה החשבון אלא יש בה כדי להעיד על יושרם וניסיונם להמשיך לשרוד.

נטען, כי ערב הפסקת הפעילות, החברה היתה במצב כלכלי מתדרדר והוא זה שהביא להפסקת הפעילות ולא היה כל רכוש לחברה ולראיה, כדי לכסות את חובות החברה שהצטברו, הם נטלו הלוואה מהבנק ומשכנו את ביתם בשנת 2006, מכאן שמי שקיבל נכסים והשקעה זו החברה מהנתבעים ולא הפוך.
כמו-כן, הנתבעים טענו להתיישנות התביעה ולשיהוי ניכר בפעולות העיריה לגביה החוב.

בית-המשפט קבע, כי גביית החוב מבעלי השליטה בחברה, אפשרית בכפוף להתקיימות הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת המיסים, לפיהן במקרה בו הוכח חוב מס סופי לחברה שהפסיקה את פעילותה, אזי "יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא-אם-כן הוכח אחרת" {סעיף 119א(א)(3) לפקודת המיסים}.

ב- רע"א 7392/12 {‏חיים רומנו נ' עירית יהוד מונסון, פורסם באתר נבו (25.10.12)} נקבע כדלקמן:

"קריאת לשונם של הסעיפים שבמחלוקת - סעיף 8(ג) לחוק מזה וסעיף 119א(א)(3) מזה - במשולב, מלמדת בבירור, כי צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי בהינתן קיומו של חוב מס סופי והפסקת פעילותה (או פירוק) של חברה פרטית, אין על המועצה להוסיף ולהוכיח, כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה.

במילים אחרות, החזקה על-פי הסעיף, דהיינו: העובדה שלכאורה הוכחה (בהיעדר הוכחה לסתור), מתייחסת הן לעצם ההעברה לבעל השליטה, והן לכך שזו נעשתה שלא בתמורה או בתמורה חלקית. כפי שציין בית-המשפט המחוזי, אף אני סבור, כי כל מסקנה אחרת תסכל למעשה את הטעם הטמון בהעברת הנטל אל בעל השליטה על-פי ההסדר."

ב- ע"א (ת"א) 2139/08 {הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו, פורסם באתר נבו (22.06.10} קבע כב' השופט שנלר את מהותה של החזקה הקבועה בחוק. כל שמוטל על העיריה להוכיח שמדובר בחוב ארנונה סופי וכי החברה הפסיקה את פעילותה, ללא תשלום החוב ולא מוטל עליה להוכיח, כי הוברחו נכסים. כך נקבע בפסק-הדין:

"ההסדר קובע חזקה שבחוק, לפיה רואים את הצד שלזכותו היא פועלת כמי שיצא ידי חובת הראיה לגביה. בענייננו, נקודת המוצא, שאין צורך להוכיחה והיא מתקיימת מכוח החזקה, היא שנכסי החברה כולם הועברו ללא תמורה לידי בעל השליטה, וזאת ללא תלות במצב העובדתי בפועל.
הצד שכנגדו פועלת החזקה, בעל השליטה, צריך להוכיח את היפוכה של החזקה ברמה של הטיית מאזן ההסתברות, בדומה למשפט האזרחי בכלל, כשנטל השכנוע בעניין זה מוטל עליו (ראו, י' קדמי על הראיות, עמוד 882).
איני רואה לקבל טענת המערערים שנטל השכנוע להוכחת הממצא השלילי שלא הועברו נכסים לבעל השליטה הוא מצומצם או מזערי. לא די לצורך עמידה בנטל מכוח החזקה בסעיף 119א(א)(3), בהתייחסות כוללנית לנכסי החברה.
בעל השליטה המבקש לסתור החזקה צריך לשכנע בעדויות ובמסמכים, שמצבת הנכסים של החברה במועד הפירוק או הפסקת הפעילות שימשה כולה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה. הוכחה המתייחסת לחלק מן הנכסים או לחלק מנושים אין בה די."

בית-המשפט קבע, כי התיקון שמטיל חובה אישית על בעל שליטה נערך בסעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית בשנת הכספים 2004, מכאן שאין לתובעת זכות על חוב שנוצר לפני כניסת התיקון לתוקף {ראה: פסק-דין עת"מ 1311/07 רובינשטיין נ' עיריית רעננה, פורסם באתר נבו (16.10.07)}.

עוד ציין בית-המשפט, כי על-פי פסק-דין רובינשטיין לעיל, לא ניתן לגבות מבעלי שליטה חובות מים, ביוב או חובות אחרים שאינם חוב ארנונה כללי.

גישה זו אומצה על-ידי בית-המשפט על נימוקיה שנפרשו בהרחבה בפסק-הדין של רובינשטיין לעיל.

לאור התיקון לעיל, קבע בית-המשפט, כי כל חוב לפני שנת 2004 אינו חוב בר תביעה ולא ניתן לשייכו לבעלי השליטה מכוח החוק. ראה פסק-דין רובינשטיין לעיל. מכאן שהחוב ששייך לשנים שלפני שנת 2004 אינו יכול להיתבע ולכן דינו מחיקה, לפיכך, בית-המשפט לא נדרש לשאלת ההתיישנות מאחר והתביעה הוגשה בשנת 2010 וחובות משנת 2004 והלאה ניתן לתבוע אותם, והם לא התיישנו.

באשר לשאלת השיהוי, התובעת הראתה מסמכים, לפיהם, לאורך השנים היא פעלה לגביית החוב. שיקים שנמסרו על-ידי הנתבע לכיסוי חלק מהחוב בשנת 2008 מפריכים את גרסת הנתבעים לשיהוי.

באשר להתקיימות תנאי סעיפים 119א לפקודת המיסים ו- 8 לחוק ההסדרים בענייננו, קבע בית-המשפט, כי אין חולק בין הצדדים בדבר התקיימותם של כל התנאים לחיוב אישי, למעט הפסקת הפעילות שהינו במוקד המחלוקת ואם חלה החזקה בנדון. שכן מדובר בחברה פרטית, שאינה דיירת מוגנת, והיא נותרה חייבת חוב ארנונה סופי, נשלחה דרישה לבעל השליטה כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה. המחלוקת נסבה סביב התקיימותם של שני התנאים, כאמור לעיל.

באשר להפסקת פעילות החברה, קבע בית-המשפט, כי כאמור, הנטל להוכחת הפסקת הפעילות מוטל על התובעת {ראה פסק-דין רובינשטיין לעיל וכן תא"ק (ת"א) 45682/07 עיריית רמת גן נ' גרוזולית בע"מ, פורסם באתר נבו (16.08.09)}.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בעניינו אין מחלוקת של ממש שהחברה, נתבעת מס' 1 הפסיקה פעילותה. המחלוקת היא מה המועד בו הפסיקה את הפעילות האם זה בשנת 2004 או בשנת 2011.

המלומדת ציפורה כהן, בספרה פירוק חברות {ההוצאה לאור של לשכת עורכי-הדין) (בעמודים 100-96}, מציינת שהפסקת עסקים, לצרכי הוראות סעיף 257(2) לפקודת החברות {הדן באפשרות של פירוק חברה עקב הפסקת עסקים} "משמעותה הפסקת פעילות להשגת מטרותיה של החברה... לצורך בדיקת עסקיה של החברה לעניין זה בדקו בתי-המשפט את מטרותיה של החברה, כפי שאלו נרשמו בתזכיר החברה... כאשר החברה כוללת בסעיף המטרות הוראה כללית בדבר סמכות לעסוק בכל פעילות חוקית, רק הפסקה של פעילות מסוג כלשהוא מצדיקה בקשה לפירוקה של החברה, בעוד שכאשר מסמך היסוד של החברה כולל הסמכה לפעול לצורך מטרות ספציפיות, הזנחת העיסוק במטרות אלה, מנוגדת לכוונת הצדדים לחוזה הגלום במסמך היסוד, ועל-כן מצדיקה בקשה לפירוק החברה".

נדמה שהמבחן הוא מעשי, עובדתי, קונקרטי ולא פורמאלי, תשלום אגרת רשם החברות, הינו מבחן פורמאלי ולא מדוייק.

דיווח לרשויות המס על עסקאות אינו מלמד בהכרח על פעילות {לעיתים הדיווחים הם על עסקאות בשיעור אפס (0), דבר שהמלמד על היעדר פעילות, כפי שקורה בקשר לנתבעת בשנה האחרונה}.

בית-המשפט קבע, כי מבחן "הפסקת הפעילות" הוא היעדר פעילות של ממש" {פסק-דין גרוזולית לעיל}.

עיון ובדיקת הראיות שהוצגו בפני בית-המשפט העלה תמונה לפיה החברה הפסיקה פעילות אך לא בשנה שצוינה בידי הנתבעים שנת 2004 אלא במועד מאוחר יותר בין השנים 2010 ו- 2011.

בית-המשפט קבע, כי הודאתו המפורשת של הנתבע 2 שחזר עליה בפניי בעדותו ובסיכומיו, כי החברה הפסיקה כל פעילות עסקית ב- 2004, מעיד ומלמד כי אכן החברה הפסיקה פעילות, אך לעניין המועד, קבע בית-המשפט, כי המועד הינו בשלב יותר מאוחר מכפי שהצהיר. החברה המשיכה להחזיק בנכס, לשלם דמי שכירות, קיימה פעילות עסקית שלא הובהרה מספיק בפני בית-המשפט, עקב אי-הבאת ראיות מטעם הנתבעים.

החברה ביקשה לקבל רישיון עסק באותם שנים תוך תשלום דמי שכירות. מעבר לכך, החברה לא הודיעה על הפסקת החזקת המושכר ואף שילמה בעצמה או באמצעות אחרים תשלומים על חשבון הארנונה בעת הטלת העיקולים. כל אלה מובילים למסקנה, כי הנתבעת מס' 1 אכן הפסיקה את פעילותה, אך הפסקת הפעילות נעשתה במועד מאוחר.

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי מאחר והוכח קיומו של חוב מס סופי והפסקת פעילותה של חברה פרטית, אין על המועצה להוסיף ולהוכיח, כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה.

בית-המשפט קבע, כי על הנתבעים הנטל להוכיח בראיות ממשיות, כי לא נותרו נכסים, ואם נותרו נכסים, להוכיח שלא הוברחו, אלא שולמה תמורתם המלאה, על-ידי הגורם אליו נמכרו. הנתבעים, התבצרו, בעמדתם, שהנטל על התובעת להוכיח קיומם של נכסים, משכך, המעיטו, בצרוף ראיות ממשיות על-מנת לסתור את החזקה, בסברם, כי בכך התובעת תיכשל בעמידה בנטל המוטל עליה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי ערב פינוי העסק היה גם מלאי בניגוד לדו"ח משנת 2004 ובניגוד להודעת רו"ח שלא ברור באיזה מסגרת האם במסגרת החברה נתבעת מס' 1 או במסגרת עסקית אחרת שלא נפרשה בפני בית-המשפט. לחברה היתה מלגזה, ציוד משרדי הכולל כסאות וריהוט משרדי ומחשב, מכונה לליטוש השיש ומלאי שיש. היכן הדבר משתקף בדו"ח המבוקר שהוגש לשלטונות המס, ומה הערך של הציוד.

סביר הוא, כי רכוש זה היה לחברה גם בשנת 2004 ולא נרכש לאחר הפסקת הפעילות ולכן, קבע בית-המשפט, כי מהראיות הוכח קיום נכסים ערב סגירת החברה, שלא סופקה כל ראיה מטעם הנתבעים, כי הנכסים נמכרו ולא הוברחו.

משלא ניתנו הסברים מספקים, נכשל נתבע 2 להפריך את חזקת ההברחה ובית-המשפט קבע, כי תנאי הסעיף התקיימו, וכי הנתבעים 2 - 3 הבריחו את נכסי החברה לידיהם הפרטיות ויש לחייבם אישית בחובות החברה. הנתבעים לא טרחו להוכיח בפני בית-המשפט את אירוע הגניבה הנטען ולא צירפו העתק מהתלונה שהוגשה בגין אירוע הגניבה. ציוד שנזרק לא פירוט מהותו. היה ביכולת הנתבעים לגלות מאמץ ראייתי ולהוכיח בפני בית-המשפט, כי אין כאן הברחת נכסים ולסתור את החזקה, אך הם לא עשו כן.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי הנתבעים 2 ו- 3 ישלמו לתובעת, יחד ולחוד, סך 162,351 ש"ח.

4. העובדה, כי גורם כלשהו הסכים ליטול על עצמו חיוב של אחר, אינה מטילה כל חבות על הנושה - התביעה התקבלה
ב- תא"ק (עפו') 19532-12-11 {עיריית עפולה נ' אליהו נחום, תק-של 2015(2), 99738 (2015)} נדונה תביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר, לשם גביית תשלומי ארנונה, מים וביוב.

התובעת טענה, כי בתקופה הרלוונטית לתביעה, היתה הנתבעת, הבעלים והמחזיקה במבנה המצוי בשטחה המוניציפלי של התובעת. שטח הנכס הינו 285 מ"ר והוא מסווג לצורכי ארנונה כ"עסק".

התובעת טענה, כי הנתבעת לא שילמה את כל חובותיה השוטפים בגין הנכס, ונותרה חייבת סך של 41,987.60 ש"ח בגין ארנונה לתקופה משנת 2009 ועד ליום 08.09.11. כן נותרה חייבת סך של 251.1 ש"ח בגין מים וביוב לתקופה שמשנת 2011-2010.

חובות אלה, שהינם תשלומי חובה, נדרשו מהנתבעת אך לא שולמו.

לתובעת הוברר, כי הנתבעת הפסיקה את פעילותה והעבירה אותה לחברה אחרת בשם "מרפאות אלישע אסתטיקס בע"מ" שבפירוק זמני, מבלי ששילמה את חובותיה.

עוד טענה התובעת, כי בהתאם להוראת סעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (ייקרא להלן: "חוק ההסדרים") וסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), (ייקרא להלן: "פקודת מס הכנסה"), חייב הנתבע לשלם את חובות הנתבעת מכוח היותו בעל המניות ובעל השליטה בנתבעת, אשר הפסיקה את פעילותה מבלי ששילמה את חובותיה.

הנתבע טען, כי הנתבעת לא החזיקה בנכס בכל התקופה הרלוונטית לתביעה, שכן החל מיום 15.11.10 הועברה הפעילות בנכס לידי מרפאות, וזאת מכוח הסכם אשר נחתם במועד הנ"ל.

מרפאות התחייבה ליטול על עצמה את כל התחייבויות הנתבעת כלפי צדדים שלישיים, לרבות בסניפים בהם מתנהלת הפעילות.

בחודש מרץ 2011 קיים מר אורן יצחק פגישה במשרדי העיריה עם מנהלת מחלקת הארנונה, במסגרתה עודכנה המנהלת בדבר ההסכם והתבקשה לשנות את המחזיק בנכס למרפאות, החל ממועד הסכם.

באותה פגישה אף נוהל משא-ומתן בקשר עם חוב הנתבעת לתובעת, במסגרתה הגיעו הצדדים {מרפאות והעיריה} להסכם, לפיו יסולק החוב וישולם התשלום השוטף בגין פעילות מרפאות בנכס.

בהתאם לסיכום, שילמה מרפאות בהסכמת העיריה ובידיעתה באמצעות שיקים המשוכים מחשבונה של מרפאות את חוב העבר של הנתבעת במלואו, וכן תשלום שוטף עבור פעילותה היא.

הנתבע צירף כרטסות כתמיכה לבקשתו, כרטסת של הנתבעת על-שם העיריה וכרטסת של מרפאות על-שם העיריה, ממנה עלה, כי מרפאות שילמה לעיריה סכומים העולים על סכום החוב הנתבע.

עוד טען הנתבע, כי העיריה אינה יכולה להישמע בטענה, כי לא היתה מודעת לחילופי המחזיקים, שכן היא עודכנה בכך במהלך הפגישה. היא ביצעה הסדרי תשלום ביחס לחוב הנתבעת ואף קיבלה שיקים משוכים מחשבון מרפאות לסילוקו.

לא בכדי פנתה העיריה למפרק הזמני של מרפאות, אשר הפנה אותה להגשת תביעת חוב.

לעניין החוב עצמו נטען, כי לא ניתן פירוט ולו מינימלי.

עוד הוסיף הנתבע וטען, כי העיריה אינה רשאית לגבות ממנו את החוב, שכן במקרה דנן לא מתקיימות הנסיבות המנויות בהוראות סעיף 8 לחוק ההסדרים ובסעיף 119 לפקודת מס הכנסה. זאת, מהטעם העיקרי שלנתבעת לא היו נכסים שהועברו אליו כבעל השליטה. על-פי ההסכם שצורף לתביעה, הנתבעת היתה מצויה בקשיים כלכליים וחשש מחדלות פירעון. לנתבע לא צמחה כל טובת הנאה מהמכירה, שכן הנתבעת לא נמכרה תמורת תשלום אלא כנגד התחייבות מרפאות לקבל על עצמה את מלוא התחייבויות הנתבעת.

לנתבעת לא היו נכסים נוכח התחייבויותיה הרבות, וככל שהיו כאלה הרי שעברו למרפאות ולא לנתבע.

בית-המשפט קבע, כי שלוש סוגיות היו טעונות הכרעה עם ראשית ההליך: סוגיית גובה החוב, סוגיית המחזיק הרלוונטי לצורך החיוב, וסוגיית החיוב האישי שביקשה העיריה להשית על הנתבע.

באשר לגובה החוב, הטיעון הנוגע לרכיב זה נזנח על-ידי הנתבע במהלך הדיון עצמו ובסיכומיו. משכך, קבע בית-המשפט, כי סכום החוב הינו כנקוב בתביעה.

עיקר המחלוקת הינו בשתי הסוגיות האחרות, סוגיית זהות המחזיק בנכס לצורך חיוב בארנונה והשתת החיוב האישי על הנתבע.

באשר לסוגיית המחזיק, קבע בית-המשפט, כי כאמור, העיריה טענה, כי המחזיקה לצורכי החיוב הינה הנתבעת. הנתבע מצדו טען, כי המחזיקה, לכל הפחות מאז 15.11.10, היא מרפאות, וזו אף נטלה על עצמה חיובים קודמים של הנתבעת.

בית-המשפט קיבל את גרסת העיריה וקבע, כי הנתבעת היתה המחזיק הרשום בספרי העיריה לצורך החיוב בארנונה. לטענת הנתבע, ביום 15.11.10 מכרה הנתבעת את פעילותה העסקית למרפאות, וזו נטלה על עצמה את כל חיובי הנתבעת, לרבות חובות קיימים כלפי הרשות המקומית.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי גם אם יש מקום לקבל את הטענה בדבר הסכמה כאמור עם מרפאות, אזי אין בהסכמה זו כדי לשנות, בוודאי לא רטרואקטיבית, את זהות המחזיק בספרי הרשות המקומית. העובדה, כי גורם כלשהו הסכים ליטול על עצמו חיוב של אחר, אינה מטילה כל חבות על הנושה {סעיף 6 לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969}.

כמו-כן, בית-המשפט לא מצא לנכון לקבל את טענת הנתבע, כי לכל הפחות מיום עריכת ההסכם היה על העיריה לשנות את זהות המחזיק ברישומיה. זאת, משלא הוכח, כי מי מבין השתיים {הנתבעת או מרפאות} עשו את הדרוש על-מנת לשנות את זהות המחזיק ברישומי העיריה. ודוק, קיים הבדל בין טענת הנתבע, לפיה פעלה מרפאות לשינוי שם המחזיק ברישומי העיריה, לבין טענת העיריה לפיה מי מטעם מרפאות התייצב לשלם עבור חובות העבר {אף שהצדדים אינם חלוקים על כך שהשיקים שניתנו לצורך כך, חוללו באי פירעון}.

בהקשר זה העידה גב' דמרי עדות ברורה וקוהרנטית. לשאלה האם היא מכירה את אורן יצחק, השיבה בחיוב ולדבריה: "כן הוא ישב אצלנו לצורך פריסת התשלומים ובזמן שפרסו הוא הגיע עם הפקידה שלו וביקש להעביר את הנכס, אמרתי לו שאם אין לו חוזה ביד לא אוכל להעביר, רק כשאקבל את החוזה אוכל להעביר".

עדות זו נמצאה בעיני בית-המשפט מהימנה. היא התיישבה עם רישומי העיריה שנותרו על כנם חרף התשלום שבוצע, ועם התנהלות העיריה לאחר מכן ביחס לדרישת החוב מהנתבעת.

הנתבע טען בהקשר זה, כי בהתאם להתחייבות מרפאות קיים נציג מרפאות מר אורן יצחק בחודש מרץ 2011 פגישה עם הגב' דמרי במשרדי העיריה, במהלכה עודכנה דמרי אודות הסכם המכר בין מרפאות לנתבעת והתבקשה לשנות את שם המחזיק בנכס מיום 15.11.10 ואילך למרפאות.

הנתבע עצמו לא נכח בפגישה זו, ולפיכך עדותו זו הינה עדות שמועה בלבד. מר אורן שהעיד בבית-המשפט לנתבע, אישר אף הוא בתצהירו את קיומה של הפגישה. לדבריו, במהלכה נמסר למנהלת הארנונה, כי מרפאות היא המחזיקה בנכס, ובהתאם להסכם שהוצג בפניה מרפאות התחייבה לקחת את מלוא חובות הנתבעת לספקים ולנושים שונים, לרבות עיריית עפולה. עוד נאמר, כי גב' דמרי נתבקשה על-ידו לשנות את שם המחזיק בנכס מהנתבעת למרפאות.

בית-המשפט קבע, כי עדותו בבית-המשפט לא התיישבה עם גרסתו זו, שכן, בבית-המשפט התברר, כי את הסכם המכר עצמו ראה העד בפעם ראשונה במעמד הדיון. אותו מסמך שהוצג למנהלת הארנונה לא היה הסכם המכר, כפי שהשתמע מתצהירו, אלא מסמך אחר, שהיה תמצית של אותו הסכם {כך לדבריו}. עותק מהמסמך לא הוגש לבית-המשפט. לדבריו, העותק נותר בעיריה. בהתחשב באמור, לא ניתן היה להתרשם מהכתוב בו וממילא מתיישב הדבר עם טענת המנהלת, כי לא הוצג חוזה כנדרש.

העד אישר, כי לא נאמר לו שהרישום בספרי העיריה לגבי המחזיק ישונה רטרואקטיבית.

על יסוד כל האמור לעיל ומשלא ניתנה הודעת הנתבעת על הפסקת ההחזקה בהתאם להוראת סעיפים 325 ו - 326 לפקודת העיריות ומשלא ניתנה על כך גם הודעת מרפאות, קבע בית-המשפט, כי המחזיקה הרלוונטית לצורך החיוב הינה הנתבעת.

בא-כוח הנתבע ביקש לראות במכתב המפרק, עורך-הדין איתן ארז, משום עדות לכך שאף התובעת ראתה במרפאות מי שמחזיקה למעשה בנכס. בית-המשפט לא קיבל טענה זו, וקבע, כי ככל שניתן ללמוד דבר כלשהו על עמדת העיריה מהמסמך, הרי שזו סברה כאשר פנתה למפרק, כי הנתבעת היא המחזיקה בנכס.

בית-המשפט ציין, כי גם בנקודה זו, הנתבעת עצמה כלל לא חלקה על החיוב ופסק-דין ניתן בהתאם בראשית ההליך.

באשר לסוגיית החיוב האישי, קבע בית-המשפט, כי גם בנקודה זו יש לקבל את עמדת העיריה.

העיריה ביקשה להשית את החיוב על הנתבע מכוח הוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119 לפקודת מס הכנסה.

על הרציונל שבבסיס חקיקה זו עמד כב' השופט שנלר ב- ע"א 2139/08 {דן הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו, פורסם במאגרים משפטיים (22.06.10)}:

"הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים באה לעולם בתיקון חקיקה עקיף, בסעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית בשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה), התשס"ד-2004. תכליתו של התיקון היתה לצייד את הרשויות המקומיות באמצעי גביה יעילה של חובות ארנונה על-מנת לשפר את מצבם הכלכלי הרעוע אותה עת.
אחד האמצעים שקבע המחוקק היה לאמץ את "חזקת ההברחה" בסעיף 119א(א)(3) לפקודה, ובכך להסמיך את הרשויות המקומיות לגבות את חוב הארנונה שהותירה חברה פרטית שהפסיקה את פעילותה, מבעל השליטה באותה חברה, אם בעל השליטה לא הצליח לסתור את החזקה שנכסי החברה הועברו אליו ללא תמורה."

טענת המערערים היא, כי הוראה זו מאפשרת "הרמת מסך" רחבת היקף בניגוד לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת בדיני התאגידים, העולה כדי פגיעה בזכות הקניין המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

אולם כבר נקבע שתכליתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים היא תכלית ראויה. הזהות המשפטית בין בעל שליטה בחברה פרטית ובין החברה, מצדיקה את הטלת חובות הארנונה על כתפיו, בנסיבות בהן לא עלה בידיו לסתור את החזקה שנכסי החברה הועברו אליו ללא תמורה, ואין לראות בפגיעה בקניינו בנסיבות האמורות פגיעה שאינה מידתית {ראה: עת"מ (ת"א) 1311/07 רובינשטיין צבי נ' עיריית רעננה, פורסם באתר נבו (16.10.07)}.

באשר לעניין בעל השליטה, קבע בית-המשפט, כי הנתבע לא הכחיש בתצהירו, כי הוא בעל השליטה בנתבעת, אלא התמקד בטענה, כי לו עצמו, לא צמחה כל טובת הנאה מהמכר. טענתו, כי הוא אינו בעל השליטה נולדה במעמד הדיון.

גם בחקירתו אישר הנתבע, כי הוא החזיק בשלב כלשהו ב- 100% מהמניות. כן אישר, כי בחודש אוגוסט 2010 פיטר את מי שניהל את החברה מתפקידו כמנכ"ל, ואף חתם בשם הנתבעת על הסכם המכר.

בית-המשפט קבע, כי כל אלה מעלים, שהנתבע היה בעל השליטה בנתבעת בהתאם להוראות החוק.

באשר לסוגיית קבלת התמורה בעד נכסי החברה, קבע בית-המשפט, כי הצדדים מסכימים, כי נטל הוכחת רכיב זה הינו על כתפי הנתבע.

במסגרת ע"א 2139/08 {לעיל} נאמרו על-ידי בית-המשפט דברים אלה בקשר לחזקה הנ"ל:

"ההסדר קובע חזקה שבחוק, לפיה רואים את הצד שלזכותו היא פועלת כמי שיצא ידי חובת הראיה לגביה. בענייננו, נקודת המוצא, שאין צורך להוכיחה והיא מתקיימת מכוח החזקה, היא שנכסי החברה כולם הועברו ללא תמורה לידי בעל השליטה, וזאת ללא תלות במצב העובדתי בפועל.
הצד שכנגדו פועלת החזקה, בעל השליטה, צריך להוכיח את היפוכה של החזקה ברמה של הטיית מאזן ההסתברות, בדומה למשפט האזרחי בכלל, כשנטל השכנוע בעניין זה מוטל עליו (ראה: י' קדמי על הראיות, עמוד 882).
איני רואה לקבל טענת המערערים שנטל השכנוע להוכחת הממצא השלילי שלא הועברו נכסים לבעל השליטה הוא מצומצם או מזערי. לא די לצורך עמידה בנטל מכוח החזקה בסעיף 119א(א)(3), בהתייחסות כוללנית לנכסי החברה. בעל השליטה המבקש לסתור החזקה צריך לשכנע בעדויות ובמסמכים, שמצבת הנכסים של החברה במועד הפירוק או הפסקת הפעילות שימשה כולה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה. הוכחה המתייחסת לחלק מן הנכסים או לחלק מנושים אין בה די."

בית-המשפט קבע, כי הנתבע לא עשה דבר כדי להוכיח שהפסקת פעילות החברה שימשה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה.

לא הונח לפני בית-המשפט דו"ח כלשהו {חשבונאי או אחר} בדבר נכסיה או הכנסותיה של הנתבעת על פני השנים ואף לא עדות לגבי התחייבויותיה במועד מכירת הפעילות.

בהסכם המכר צויין, כי הנתבעת היתה בעלת נכסים בסך של 4 מיליון ש"ח. הערכה זו התבססה על הצהרת הצדדים וככל שהיו בידיהם נתונים מדוייקים יותר, הרי שאלה לא הובאו בפני בית-המשפט.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי מההסכם עלה, שצורף אליו מאזן בוחן מיום 16.11.10, מאזן זה לא צורף לראיות הנתבע, כך אף לא צורפה רשימת ההסכמים וההתחייבויות, אשר היוותה חלק מההסכם.

אכן, בהתאם להסכם רכשה מרפאות את כל נכסי הנתבעת בתמורה לחובות הנתבעת והתחייבויותיה, ואולם אין די בהצגת ההסכם בלבד כדי להניח את הדעת לעניין זה וחסר רובד עובדתי ולו מינימלי ביחס לנכסים ולחובות כדי לקבלו.

בנסיבות העניין, קבע בית-המשפט, כי לא הופרכה החזקה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את התביעה וחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 42,642.30 ש"ח.

5.הטלת חבות אישית על בעל שליטה
ב- עת"מ (חי') 314-07-15{יעקב ספבק נ' עיריית חיפה, תק-מח 2016(1), 36831 (20.03.2016)}העותר מיחס את החובות, ככל שקיימים כאלו, למר איגור גרינברג. נטען כי גרינברג מחזיק במחצית ממניות החברה והינו הדירקטור היחיד של החברה והיחיד שניהל אותה. העותר אינו חולק על חובות החברה וכן אינו חולק על היותו בעל שליטה בחברה. טענותיו מתמקדות בסמכויות המשיבה לגבות את הכספים ממנו ובכך כי לטענתו לא קיבל מהחברה כל נכסים.

בית-המשפט קבע בדחותו את העתירה כי:

"חוב הארנונה נשוא חיובה של החברה (בסך כ- 128,417 ש"ח) נצבר מתאריך 01.10.11 ועד לתאריך 01.07.13. המשיבה פעלה בהליכי גביה מינהליים לשם גביית החוב מהחברה אך זאת ללא הועיל. בסמוך לאחר סיום החזקה של החברה בנכס ולאחר שהמשיבה סברה כי החברה אינה פעילה עוד, המשיבה החלה לפעול בהליכים נגד העותר, שהינו בעל שליטה בחברה, לפי הוראת סעיף 8ג' לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), תשנ"ג - 1992 ("חוק ההסדרים").

העותר טוען, בתמצית, כי הינו שוהה דרך קבע בחו"ל ולכן הוסכם כי בעל המניות האחר, גרינברג, יהיה המנהל של החברה. גרינברג הוכרז כחייב מוגבל באמצעים בלשכת ההוצל"פ וכן התקיים הליך של פשיטת רגל בעניינו ולכן יש לו אינטרס ברור כי העותר יישא בתשלום חובות הארנונה. נטען כי יחסיהם של העותר וגרינברג הגיעו לכלל משבר באשר העותר ביקש מגרינברג דיווח על פעילות החברה וזה לא שיתף עמו פעולה. נטען כי התראות/פניות שנעשו לכתובתו של העותר לא נענו והמשיבה לא עשתה דבר על-מנת לברר האם העותר מתגורר בכתובתו הרשומה או במקום אחר. נטען כי המשיבה לא ערכה המצאה אישית של פניותיה וכי העותר לא קיבל הודעה על חיובו באופן שאפשר לו להתגונן. נטען כי משאדם הוכיח כי כתובתו במרשם האוכלוסין אינה כתובתו הנכונה, אין לראות בהמצאה לכתובת זו כמספקת. עוד נטען כי העותר לא קיבל לידו נכס מנכסי החברה ואין באפשרותו להמציא את דו"חותיה הכספיים. נטען כי העותר לא נישום כהלכה במובן פקודת המיסים (גביה) ולא ניתן לגבות ממנו את חוב החברה מבלי להגיש נגדו תביעה נפרדת והוכחת התקיימות התנאים לחיובו.

המשיבה טוענת כי עיון בתדפיס הכניסות והיציאות מישראל, אותו מצרף העותר לתיק, מלמד כי במועדי צבירת חוב הארנונה העותר שהה לפרקים בארץ ובכלל הלה שוהה בארץ לעיתים תכופות. נטען כי משהעותר דאג להותיר בארץ כתובת מעודכנת במשרד הפנים חזקה עליו שלכל הפחות בעת ביקוריו בדק את תיבת הדואר שלו וחזקה עליו שמינה גורם כלשהו לקבל בשמו דברי דואר. עוד נטען כי עיון בעמוד האחרון של הסכם השכירות מלמד כי העותר חתם עליו כערב אישית. נטען כי מהתכתבויות שנערכו בין העותר לבין שותפו, גרינברג, עולה כי בין שני השותפים היה ברור שקיימת חלוקה של 50% בהון החברה. נטען כי גם מפנייתו של העותר למע"מ, אשר נעשתה ככל הנראה בסוף 2013 ראשית 2014, עולה כי העותר רואה את גרינברג ואת עצמו כשותפים. נטען עוד כי מכתב העתירה עולה שקיים ערוץ הידברות ישיר ובלתי-תלוי בין העותר לרשות מע"מ וזה מעיד כי אין מניעה מצד העותר לפנות לפקיד השומה על-מנת לקבל העתק מדו"חותיה הכספיים של החברה. נטען כי אין מחלוקת שהחברה הפסיקה פעילותה וכי בנכס התנהל עסק. כן אין מחלוקת כי העותר הוא בעל שליטה בחברה כהגדרתו בסעיף 119א' לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש).

לטענת המשיבה, התנאים על-פי החוק להטלת חבות אישית על בעל שליטה בחברה בתשלום חובות ארנונה של אותה חברה הינם כי החיוב הינו בגין נכס שאינו משמש למגורים; כי החוב הינו חוב ארנונה סופי; כי החברה לא פרעה את החוב; כי החברה הפסיקה את פעילותה; הנתבע הוא אכן בעל שליטה בחברה; והנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית. נטען כי בעת שהרשות מוכיחה כי התקיימו חמשת התנאים הראשונים, עובר הנטל לכתפיו של העותר להוכיח את אי-התקיימות התנאי השישי ואם יכשל בכך יוטל חוב הארנונה עליו באופן אישי. המשיבה טוענת כי אין מחלוקת שהנכס לא שימש למגורים. נטען גם כי החוב סופי וחלוט, כי החברה לא פרעה את החוב וכי אין מחלוקת כי העותר הוא בעל השליטה בחברה וכך אף עולה מתדפיס רשם החברות. נטען כי אין מחלוקת גם כי החברה הפסיקה פעילותה. על-כן נטען כי ניתן להחיל את החזקה הקבועה בסעיף 8ג' לחוק ההסדרים לפיה נכסי החברה הועברו ללא תמורה לעותר (בעל השליטה) ולכן יש לגבות ממנו את חוב הארנונה שהותירה החברה.

המשיבה טוענת עוד כי חוק עדכון כתובות, התשס"ה-2005, מטיל חבות על כל תושב לעדכן את כתובתו במרשמי מרשם האוכלוסין מחד ומאידך מחייב את הרשות להתעדכן ולפעול בהתאם למרשמי משרד הפנים. כן נטען כי נקבע בפסיקה שהמחוקק קבע שמוצדק לקבוע כממצא עובדתי שמסמך שנשלח בהתאם לחיקוק הרלוונטי (דואר רגיל כשמדובר בפקודת המיסים (גביה)), הגיע ליעדו ודי בכך כדי לכונן ידיעה קונסטרוקטיבית של החייב אודות ההליכים המתנהלים נגדו.

המשיבה טוענת כי לא קיים בענייננו חוסר סבירות המצדיק התערבות וכי החזקה הוחלה כדין והעותר לא הציג כל ראיה לסתירת החזקה. עוד נטען כי העותר צירף לעתירה אישורים על צווי עיקול שנעשו לו בבנק לאומי בתאריך 26.02.15 ולכן בתאריך זה כבר ידע על פעולות האכיפה שננקטו נגדו אישית. כמו-כן, העותר הציג מכתבי התראה ומכתבי שיוך חוב שנשלחו לכתובתו הידועה בתאריך 09.06.14 ובתאריך 03.08.14. על-כן, נטען כי העותר מודע להליכים שננקטו נגדו עוד בחודשים יוני ואוגוסט 2014 או מודע להליכים שננקטו נגדו בחודש פברואר 2015 ולכן חל שיהוי בהגשת העתירה.

דיון והכרעה:
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוצגו לעיוני הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה.

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מתיר לרשות מקומית לגבות חוב ארנונה חלוט מבעלי השליטה בחברה פרטית, וזו לשונו:

"על-אף הוראות סעיף-קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972 (בסעיף זה: "עסק"), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף-קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחוייבים; בסעיף זה:

"חוב ארנונה סופי" - חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי העניין (בסעיף זה: "הליכי ערעור"), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת - לאחר מתן פסק-דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;

"חברה פרטית" - כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999;
"בעל שליטה" - כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה."
סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה קובע כי:

"(1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

(2) היה לחבר בני-אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני-אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו - החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

(3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו- (2), היה לחבר בני-אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא-אם-כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה."

כפי שצויין אף בהחלטה מיום 20.07.15, שילוב הוראות אלה מביא לתוצאה לפיה כאשר מדובר בנכס שאינו משמש למגורים, חוב הארנונה סופי, החברה לא פרעה את החוב והחברה הפסיקה את פעילותה, ניתן לחייב את בעל השליטה בחברה באותו חוב.

במקרה דנן, נראה כי מתקיימים כל חמשת התנאים הראשונים לצורך הפעלת מנגנון הגביה הקבוע בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה. בעוד שהמחלוקת העיקרית בין הצדדים היא באשר להתקיימותו של התנאי השישי אשר יש לקיימו לשם חיוב העותר בחוב הארנונה של החברה.

בהתקיימותם של חמשת התנאים הראשונים המנויים לעיל, סעיף 119א(א)(3) לפקודה מקים חזקה עובדתית שבחוק, לפיה "יראו את הנכסים שהיו לחברה כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה". בהתקיימות חמשת התנאים הראשונים, הרשות תהייה פטורה מהוכחת התנאי השישי והאחרון לפיו בעל השליטה נטל החזקה על נכסי החברה, ובכך תוכשר גביית חובות הארנונה מבעל השליטה עצמו, אף שהחוב נצבר לחובת החברה שבשליטתו. חזקה זו, ומכוח מטרתה, הוכרה כ "חזקת ההברחה" והיא ניתנת לסתירה ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, על-ידי בעל השליטה בחברה.

הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים באה לצייד את הרשויות המקומיות באמצעי גביה יעילה של חובות ארנונה על-מנת לשפר מצבן הכלכלי הרעוע, על-ידי אימוץ "חזקת ההברחה" בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה והסמכת הרשויות המקומיות לגבות את חוב הארנונה שהותירה חברה פרטית שהפסיקה פעילותה מבעל השליטה באותה חברה, אם בעל השליטה לא הצליח לסתור את החזקה שנכסי החברה הועברו אליו ללא תמורה. ראו: ע"א (ת"א) 2139/08 הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו, פורסם באתר נבו (22.06.10); עת"מ (ת"א) 1311/07 רובינשטיין צבי נ' עיריית רעננה, פורסם באתר נבו (16.10.07).

נקודת המוצא המתקיימת מכוח החזקה היא שנכסי החברה כולהועברו ללא תמורה לידי בעל השליטה, זאת ללא תלות במצב העובדתי בפועל. הצד שנגדו פועלת החזקה, בעל השליטה, צריך להוכיח את היפוכה של החזקה ברמה של הטיית מאזן ההסתברות, בדומה למשפט האזרחי, כשנטל השכנוע בעניין זה מוטל עליו (ראו: ע"א (ת"א) 2139/08 הנ"ל). בעל שליטה המבקש לסתור החזקה צריך לשכנע בעדויות ובמסמכים שמצבת הנכסים של החברה במועד הפסקת פעילותה שימשה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה.

בענייננו טוען העותר טענה כללית לפיה אין ביכולתו להשיג את הדו"חות של החברה ואיננו מציג כל אסמכתאות לטענתו כי לא קיבל דבר מנכסי החברה. כמו-כן, העותר אינו מציג כל פניה או בקשה בכתב לקבלת הדו"חות של החברה. נראה כי העותר, כבעל שליטה בחברה וכמי ששילם את חוב המע"מ של החברה, יכול היה להציג אסמכתאות כלשהן לכך שאין ביכולתו להשיג את הדו"חות של החברה. על-כן, נראה כי בנסיבות העניין, יש לקבל את טענות המשיבה אשר הראתה כי מדובר בחוב סופי שלא הוגשו לגביו השגות, עררים וכיוצא בזה, והניחה בסיס לקיומם של התנאים הרלוונטיים לקיומו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וחיוב העותר, בעל השליטה, בחוב הארנונה של החברה הפרטית. העותר במקרה זה לא הציג כל ראשית ראייה שיש בה כדי לסתור את החזקה בדבר העברת נכסי החברה לבעלי השליטה ולא הציג ראשית ראיה הפוגמת בחזקת תקינות המעשה המינהלי.

בכל הנוגע לטענות העותר בדבר אי-קבלת ההתראות בעניין חוב הארנונה נראה כי יש לקבל את טענות המשיבה כי ההתראות נשלחו כדין לכתובתו הרשומה במרשמי מרשם האוכלוסין ועל-כן יש לקבוע כי ההתראות הגיעו ליעדן. העותר, למרות טענתו כי איננו גר בישראל, לא עדכן זאת במרשם האוכלוסין והמשיבה שלחה את המכתבים וההתראות אל כתובתו הרשומה במרשם האוכלוסין על-פי הדין. לכן נראה גם כי יש בסיס לטענות המשיבה בדבר שיהוי בהגשת העתירה וגם מטעם זה יש לדחות את העתירה.

סיכום:
אשר-על-כן, לאור המפורט לעיל, לא נפל פגם בהתנהלות המשיבה ואין מקום להתערב בהליכים הננקטים על-ידי המשיבה לגביית החוב מהעותר."

6. הרמת מסך
ב- ת"א (יר') 7890-09 {עיריית ירושלים נ' המוסך המודרני בע"מ, פורסם באתר נבו (22.10.15)} נדונה תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו תבוצע הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעות 1 ו - 2 , כך שחוב ארנונה שהוטל על הנתבעת 1, בהליך נפרד, ייוחס לנתבעים 2 - 6.

התובעת טענה כי הנתבעות 1 ו- 2 נוהלו ומנוהלות על-ידי אותם בני משפחה, {הנתבעים 3 - 6}, וכי למעשה הפסקת פעילותה של הנתבעת 1 והתחלת פעילותה של הנתבעת 2 הינה בגדר הברחת נכסים מפני נושים, ובמיוחד אי-תשלום חובות הארנונה שבהם חוייבה הנתבעת 1 בפסק-דין סופי וחלוט, דבר המצדיק הרמת מסך.

עוד טענה התובעת כי במקרה דנן קיימת עילה נוספת להרמת מסך והיא "מימון דק" על-פי סעיף 6(ג)(2) לחוק החברות, תשנ"ט-1999 {להלן: "חוק החברות"}, כלומר, מימון עצמי קטן של בעלי המניות ובעלי השליטה בחברה, תוך שהם קיבלו עליהם התחייבויות חדשות בשמה של החברה ללא שיהא לה "הון עצמי", ממנו יכולה להשיב את חובותיה.

בסעיפים 53 - 54 לסיכומיה טענה התובעת, כי אם לא תתקבל הטענה בדבר הרמת מסך - הרי שיש לחייב את הנתבעים 3 - 6 באופן אישי מכוח אחריותם האישית עקב מעשיהם ומחדליהם, ובסעיפים 54 - 60 לסיכומי התובעת טענה כי ניתן לחייבם גם מכוח דיני השליחות.

הנתבעים טענו כי לא התקיימו במקרה דנא התנאים להרמת מסך, ואין לייחס את החוב שהוטל על הנתבעת 1 במסגרת פסק-הדין לנתבעים 3 - 6 באופן אישי.

לפיכך, הכחישו הנתבעים שהיתה קנוניה כלשהי להברחת נכסים, אשר מצדיקה הרמת מסך, וטענו כי מדובר בעסקה ריאלית ואמתית בין שתי החברות, ולכן דין התביעה להידחות.

בית-המשפט קבע כי חיוב אישי של בעל מניות ו/או מנהל חברה בחובותיה של החברה יכול להיעשות באמצעות הרמת מסך ההתאגדות או באמצעות הטלת אחריות אישית על האורגן של החברה בשל מעשיו או מחדליו.

על-פי הפסיקה, הרמת מסך היא תרופה - התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד ג' לבין בעלי המניות בחברה, באותם מקרים בהם קיים שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי לממש מטרה בלתי-כשרה הרצויה לבעלי המניות.

מאידך, האחריות האישית הינה תופעה נורמטיבית, שונה בתכלית מהרמת מסך, המטילה חבות על האורגן עצמו באופן אישי בשל פעולותיו, מבלי לפגוע בעקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה.

בית-המשפט בחן האם יש מקום להרמת המסך במקרה הנדון וזאת לפי סעיף 6 לחוק החברות, שעניינו הרמת מסך.

בית-המשפט הגיע למסקנה כי הכלל הוא כי בית-המשפט לא ימהר להרים את מסך ההתאגדות, ועליו לבחון היטב האם במקרה ספציפי שלפניו התקיימו התנאים להרמת מסך בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק החברות.

בית-המשפט הבהיר כי תכליתה של דוקטרינת הרמת המסך היא, למנוע שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה.

על-פי הפסיקה, המושג "שימוש לרעה" כולל, בין היתר, מעשי תרמית, עירוב נכסים של בעלי עניין עם נכסי החברה, "מימון דק", והברחת נכסים מן החברה אל בעלי מניותיה ללא תמורה מספקת.

לעניין הרמת המסך, מבחינה הפסיקה בין חברה פרטית, משפחתית קטנה לבין חברה גדולה, כאשר עובדת היותה של החברה חברה פרטית משפחתית קטנה מגבירה את הנטייה להרים את המסך, הואיל ובמקרה כזה גובר החשש לשימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה {בר"ע (ת"א) 2417/05 נועה מכונות ושירותים בע"מ נ' גל יעד בע"מ - ב"כ עו"ד ורוניקה ראובני, פורסם באתר נבו (05.01.06)}.

במקרה הנדון אין מחלוקת כי הן הנתבעת 1 והן הנתבעת 2 הינן חברות קטנות המנוהלות על-ידי בני משפחה, דבר שאיננו פסול כשלעצמו, כטענת הנתבעים.

עם-זאת, בית-המשפט לא מצא מחלוקת כי הנתבעת 2 הוקמה על-ידי הנתבע 3 לאחר פסק-הדין נגד הנתבעת 1 והפסקת פעילותה, ללא סיבה כלכלית הגיונית, כאשר מדובר למעשה בעסק ממשיך, מאותו סוג ובאותו מקום פיזי, המופעל למעשה על-ידי אותם האנשים, לאחר שהציוד והמלאי הועברו מהנתבעת 1 לנתבעת 2.

בית-המשפט שוכנע כי הנתבעת 1 והנתבעת 2 הן למעשה אותה חברה , אפילו לא "בשינוי אדרת", והתקיימו הנסיבות המצביעות על שימוש לרעה באישיות המשפטית של החברה והמצדיקות הרמת מסך ההתאגדות {בר"ע (ת"א) 2417/05 נועה מכונות ושירותים בע"מ נ' גל יעד בע"מ - ב"כ עו"ד ורוניקה ראובני, פורסם באתר נבו (05.01.06)}.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קיבל את התביעה להרמת מסך ההתאגדות וקבע כי כל הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת , תוך 30 ימים , הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורכי-דין בסכום של 20,000 ש"ח.

ב- ע"א (חי') 62199-10-15 {מועצה מקומית עוספיא נ' מחפוז זאהר, פורסם באתר נבו (20.03.16)} בית-המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו ופסק כי הרמת מסך תתכן רק בנסיבות חריגות במיוחד ולצורך קבלת סעד זה יש לפרט כבר בכתב התביעה תשתית עובדתית מקיפה.

בית-המשפט קבע כי המערערת לא פירטה את היסודות העובדתיים להרמת מסך, כאשר טענותיה התמקדו בחוב הארנונה בלבד ולכן לא מצא מקום להרמת מסך.

לעומת-זאת, בית-המשפט מצא כי יש לקבל את טענתה של המערערת כי היה מקום להטיל את החיוב אף על המשיב 1.

לפי הפסיקה לצורך הקביעה כי אדם הוא בעל שליטה בחברה, אין חובה כי הוא יחזיק בפועל במניות החברה ודי בכך שבן הזוג יחזיק במניות {ע"א 6357/99 פקיד שומה באר-שבע נ' יוסף שלם, פורסם באתר נבו (10.04.02)}.

משנקבע ממצא עובדתי כי המשיב 1 היה ה"רוח החיה" בחברה, יש לראותו כבעל שליטה בה ולחייבו בחוב הארנונה שלה, כפי שנעשה לגבי אשתו ובנו, מכוח סעיף 8(ג) בחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב,התשנ"ג-1992.

בית-המשפט דחה את הטענות שהועלו בערעור שכנגד.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חיוב בעלי שליטה